אבל הוא רוצה דווקא את בני האדם, שחיים בתוך עולם של קושי,

עולם של מלחמה ושל התמודדות -

שיידעו להתגבר ולהתעלות על הקשיים (כשהקימה מהנפילות היא גם קושי גדול),

ודווקא מהיכן שהם - לתקן את מידותיהם ולעשות רצון קונם.

זה כבוד עוד יותר גדול לקב"ה מתהילת המלאכים.

ה' נתן לנו כוחות, טובים ורעים.

גם הכוחות הרעים, הם לא באמת רעים- אם נדע להשתמש בהם נכון,הם בעצמם יהיו טובים.

אנחנו קוראים להם רעים, כי ברוב הפעמים שאנחנו מוציאים אותם לפועל, אנחנו עושים את זה בצורה לא נכונה..

אנחנו בוחרים איך להשתמש בכוחות שלנו,מתי,ובאיזה מינון.

אבל צריך לזכור- שגם את הכוחות שלכאורה רעים-אנחנו צריכים.

אנחנו צריכים גם את הכעס,וגם את הגאווה,וגם את השנאה. השאלה היא מתי,וכמה. כי יש מידות שצריך להשתמש

בהם,רק ממש טיפה,ורק במקרים ממש מסויימים.

ללא כעס- הורה לא יכול לחנך את ילדיו.

ללא שנאה- א"א לשנוא אוייבים.

ריה"ל בכוזרי מאמר ג',ג' כותב:

"אמר החבר: החסיד הוא המושל. החסיד הוא מי שכל חושיו וכל כוחותיו הנפשיים והגופניים נשלטים ועושים את רצונו. החסיד הוא איש השולט בעצמו שלטון מלא ומנהיג את עצמו כמנהיג מדינה. והוא מה שאמר שלמה: "טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". איש כזה ראוי לשלטון. כי הוא ינהיג את המדינה בצדק, כשם שהוא מנהיג את עצמו בצדק. החסיד המושל בעצמו, נותן לכל כוח מכוחות נפשו וגופו את חלקו ומספק לכל כוח את צורכו, וממלא את חסרונו, ומאידך הוא מונע את הכוחות המתאווים לעבור את גבולם הוא חוסם את כוח הכעס שלא יפרוץ במקום שאינו נצרך, ומאידך הוא נותן לו להתפרץ במקום המתאים, לשם גערה באנשים רעים, או בעת ויכוח בענייני דעות וחכמות, כאשר יש צורך להגיב בחריפות. כשם ששולט בידיו וברגליו, ומשתמש בהם בצורה הנכונה והמועילה, כך הוא שולט בשאר כוחותיו וחושיו: השמיעה, הראיה, הדמיון, המחשבה, הזכרון. החסיד אינו נותן לאף כוח מכוחותיו לעבור את הגבול על חשבון כוחות אחרים הצריכים גם הם לבוא לידי ביטוי. הוא מביא את כל כוחותיו לתפקוד נכון, בהרמוניה מלאה ביניהם.

ועל אותו עניין הרב קוק כותב בעין איה ברכות א',א,כד:

"הכוחות שבאדם הטובים והרעים, תכליתם להשתמש בהם בדרך הטובה, ע"כ כוחות הרעים שמצד היצה"ר אין זה עצה טובה להחלישם ולמעטם, כי לפעמים יהיו נצרכים לתכלית טוב ולא יוכל להנות מטובם. ע"כ הטוב שבהדרכות הוא שיהיו הכוחות כולם במילואם וטובם, רק שהכוחות הטובים יהיו השליטים בנפש והרעים יהיו כפופים תחת ידם. כי באמת גם הרעות טובות הנה, בשמרם את גבולם. והנה מצד טבע האדם הכוחות הרעים המה נעורים ומוכנים לפעולה יותר מהכוחות הטובים. ע"כ ירגיז אדם יצה"ט לעורר הכוחות הטובים שיהיו מוכנים לפעולה ושליטים על הכוחות הרעים".

המשנה בברכות ט,ה:"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך- בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע.

[הכח היחיד שאנחנו לא אמורים להשתמש בו הוא העצבות.]

"א-להים עשה את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים" (קהלת)

המידות ה"רעות" הן רע מדומה שנוצר בין בני האדם באינטרקציות - "המה ביקשו חשבונות רבים".

נניח שהיינו שמים תינוק בן יומו באי בודד ללא נפש חיה - לא היו לו מידות רעות.

כך שבאמת באמת אין "רע" והכל דמיון שנובע מחוסר אמונה ושלוה פנימית.

"לא מבינה" זה גם צעד של מידות טובות מתוך הכנעה וענווה ואי ידיעה, כך שזה בסדר לא להבין..

לא שאין רע, יש רע - אבל הוא לא קשור למידות שלנו. הבורא נטע בנו (ובעולם בכלל) כוחות, ועכשיו אנו יכולים להטותם לטוב או לרע.

אם כן די בבירור הדעת והגברת הרוח להפך הכל לטובה, ואין מקום לסיגופים ועצבונות,

רק שמחה ורוממות נשמה צריך למלא את הכל"

(הרב קוק, ערפילי טוהר עמ' מח)

כשבכוחות החיוביים צריך להשתמש כלפי דברים חיוביים, ובכוחות השליליים צריך להשתמש כלפי דברים שליליים.

כך שבעצם כל הכוחות נועדו לשרת מטרות טובות.

היצר הרע, תפקידו להסיט את הכוחות החיוביים לדברים השליליים ואת הכוחות השליליים לדברים החיוביים.

הערה חשובה:

כוחות חיוביים/שליליים הם לאו דווקא רגשות, אלא כל כוח שהוא, שכלי, נפשי, פיזי וכו'...

וכן דברים חיוביים/שליליים יכולים להיות כל דבר, במלא המובן של כל דבר.

דוג':

כוחות חיוביים-אמונה, אהבה, רחמנות, אושר, אחריות, זריזות, פעולה, כבוד, רצינות, נאמנות, שמחה, יצירתיות, השקעה, קבלה, נינוחות, שלווה ועוד...

כוחות שליליים-כפירה, שנאה, ליצנות, זלזול, אכזריות, עצלות, אדישות, צער, כעס ועוד...

דברים חיוביים-הקב"ה, צדיקים, מצוות, תורה, חיים ועוד...

דברים שליליים-ע"ז, רשעים, עבירות, רוע, מוות ועוד...

שיהיו שתי צדדים, אם הרע לא היה מושך, לא הייתה זכות בחירה,

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום