בעת ימי שבר בת עמי, כאשר נחרבו ישובי גוש קטיף וצפון השומרון, בשעות שבהן ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ישובינו שחרבו, נדהמנו לראות מאות אלפי יהודים, וכנראה אפילו מליונים, שהחיים אצלם נמשכים כרגיל.
מעבר הכאב על החורבן, היה זה הלם תרבותי. סתירת לחי המצלצלת בפני עצמה: "איך אתם ממשיכים כרגיל, כאילו לא קורה דבר???"
מעבר לשאלות התועלת, המוסר וכו' שבמהלך, הזעקה הפנימית פרצה מכל לב: "עשרים וחמישה ישובים חרבים כעת בארץ ישראל! איך אפשר להמשיך כרגיל???"
גם ממי שכוחו לא עמד לו להאבק נגד תוכנית ההינתקות, אפילו ממי שתמך בה, ציפינו לעמידה. ציפינו שיעצור את שטף החיים, ויחשוב על הדבר הנורא הקורה כעת במדינת ישראל, גם אם הוא סובר, שצריך לעשות זאת. כי ביום שחרבים בו ישובים בארץ ישראל, פשוט אי אפשר לצאת ולבלות, כאילו היה זה יום רגיל.
השבוע נחרב הישוב מגרון. אמנם זה לא חורבן באותו סדר גודל של חורבן גוש קטיף וצפון השומרון, אבל קרה דבר שאמור לזעזע כל לב יהודי: נחרב ישוב בארץ ישראל!
ישוב פורח. לא "גבעה" של כמה בחורים עם צריפי עץ (שגם את זה אסור להחריב!). ישוב שלם. ישוב שגרו בו חמישים משפחות, עם כל מוסדות הישוב. מזכירות, גני ילדים, מעונות, מכולת, הוואי חברתי וכו'. כל זה חרב. נעקרנו כולנו ממקום ישוב בארץ ישראל.
נכון, לא כולם יכולים להשתתף בפועל במאבק. חלקנו גם חשים כי אין סיכוי לנצח מול ממשלה הנחושה לקיים את החלטת בג"ץ. אך דבר אחד חייב להיות משותף לכולם: התחושה הברורה שאי אפשר להמשיך את החיים כרגיל.
לצעוק, לזעוק, לעשות פסק זמן, לבכות, כל אחד יעשה את מה שמתאים לו. אך אותה זעקה שבקעה מליבות כולנו אל עבר אחינו לפני שבע שנים, נשמעת כעת כלפינו: איך אנחנו ממשיכים כרגיל?
חרב היום ישוב שלם בחבל בנימין. איך אנחנו ממשיכים ביום כזה את חיינו כרגיל, ומסתפקים באי הסכמה לחורבן ותו לא?
היכן כל אוהבי ההתיישבות, שלפחות כלפי עצמם יצהירו, כי ביום כזה החיים נעצרים ליום אחד?
היכן כל אוהבי ארץ ישראל, שבפנימיותם יזעקו כי כעת קורה דבר נורא במדינת ישראל, ושטף החיים לא יכול להימשך כרגיל?
צריך בירור, מה קרה לנו כציבור.
ודאי שהיו הרבה שעצרו את מהלך החיים ביום הפינוי, חלקם אף ניסו למנוע את הפינוי בגופם. אך רוב הציבור כאב את הפינוי באדישות. לא התיחסנו אל העניין, כפי שהיה ראוי להתייחס לחורבן ישוב בארץ ישראל.
הבירור כיצד הפכנו לאדישים לעקירת ישוב, אינו קל. ודאי שיש לעניין הרבה סיבות. רציתי לגעת בסיבה אחת, שלדעתי היא קריטית:
לפני הפינוי היה משא ומתן מול הממשלה, שהביא להסכם "גבעת היקב". להערכתי, גם אם יסבור הסובר שההסכם טוב להתיישבות במצב הקיים, ו"לפחות" הרווחנו נקודת התיישבות חדשה בגבעת היקב, עם כל זה, עצם יצירת ההסכם שברה את הרוח. כי ברגע שדנים על הסכם, הרי שהחרבת הישוב הפכה בתודעה מ"בלתי אפשרי", ל"אפשרי" אם תנתן התמורה המתאימה.
הציבור אינו יכול להתאבל, על דבר שמוצג בפניו כ"רע במיעוטו". הציבור אינו נמנע מלצאת לבלות, כאשר מסבירים לו כי בהסכם הזה יש "רווחים". והציבור אינו עוצר את שטף החיים, על קומבינה של עסקה התיישבותית מוכרבת.
זעזוע פנימי עמוק, וממילא עצירת שטף החיים, בא רק על דבר אחד: על דבר שבעיני הציבור הוא "לא יכול להיות שזה קורה". ברגע שדנים על הסכם, ונראה שהמטרה היא רק כיצד להשיג הסכם טוב יותר, הרי שהאמבטיה התקרה, בהחלט יתכן שהדבר יקרה ,אם רק הרווח מהעניין יהיה מספיק גדול, וכבר אין זעזוע.
הסכם אולי מביא אי אלו הישגים בשטח, אך הוא פוגע קשות ברוח. הוא יוצר את התחושה המזיקה ביותר, שכביכול, חורבן ישוב זה לא נורא כל כך, אם משיגים "תמורה" מתאימה, וכי ארץ ישראל היא נדל"ן, שאפשר לסחור בה למען רווחים.
