לדעתי תתחילי בזה שתורידי 90% ממה שהוא "חייב" לעשות היום.

הוא לא באמת חייב להתקלח כל יום;

כשהוא מתקלח, הוא ממש לא חייב לחפוף;

הוא לא באמת חייב להרים משהו;

הוא לא באמת חייב לאכול (עכשיו - שיאכל מתי שהוא רעב);

הוא יכול לבחור מה ללבוש: "רוצה ללבוש היום את החולצה עם הנשר או עם הכדור?"

אולי הוא יכול לבחור אם להיכנס הביתה: "אתה רוצה עכשיו או בעוד 5 דקות?" לתת לו הרגשה של כח ושליטה ובחירה.

אולי הוא יכול לבחור איך להיכנס למיטה: "אתה רוצה סיפור אחד או שניים?"

וכן הלאה, וכן הלאה, וכן הלאה...

ככל שיהיו פחות מוקדים לחיכוך, האווירה תהיה יותר טובה;

ככל שיהיו פחות "חייב", הוא ירגיש פחות צורך להילחם;

ככל שתהיה לו יותר הרגשה של שליטה, הוא פחות ירגיש צורך להתקומם.

תאמיני לי, מגיל קטן ממש, אבל ממש, הוא בוחר את רוב הדברים שלו.

מה לאכול, ללבוש לשחק,

והטריקים האלו להיכנס הביתה עכשיו או עוד כמה דקות, כבר לא עובדים לי,

הוא פשוט הולך,בלי להיסתכל אחורה..

ורשמתי רק את מה שנראה לי שבאמת הכרחי עבורו כל יום.

להתקלח למשל,

בקשר ללהרים את המשחקים:

אם אני מרימה את כל המשחקים אחריו, למה זה ירגיל אותו?

עד לא מזמן אני הרמתי את במשחקים וממש השתדלתי שהוא יצטרף ולפחות- "יעזור" להרים.

עכשיו גם לעזור לי להרים הוא לא רוצה.

ובכלל כל בקשה שלי למשהו, הוא מתכוונן ל "לא".

מה עושים??

ממה שראיתי סביבי - יש אופי של אדם שאוהב סדר ו/או נקיון, ויש אנשים שפחות.

אני נכנסת לבתים של חברים, חלקם מסודרים ונעימים, חלקם כמו שלי (אל תשאלי) ויש לי מכרה שמנהלת מוןזיאון, במקום בית. כן היא משקיעה בכך את מרבית זמנה, אבל זה מה שחשוב לה. היא לא מסוגלת לחיות כמוך, בסתם בית מסודר ונקי (שלא לדבר על בית כמו שלי) וצריכה את השולחנות מרוחים בלכה פעם בחודש, את הכיורים באקונומיקה פעם ביום, טאטוא כל רבע שעה, פסונג'ה פעמיים ביום...

הילדים שלי - חלק ככה וחלק אחרת. ויש להם את אותם ההורים. יש ילדה שמסדרת את החדר מדי פעם, כי לא נעים לה כבר, ואצל הבנים, בדרך כלל אני "נשברת" ראשונה...

גם ההורים לא אותו הדבר. לבעלי חשוב יותר - אז הוא גם עושה יותר. אני עושה מה שנראה לי מספיק, ואם הוא ממש רוצה תוספת, הוא עושה אותה.

האם יש להורים השפעה? אני מאמינה ומרגישה שלא. אני מרגישה שזה מקור מיותר לחיכוכים.

אפשר לומר: "יאללה עכשיו ספונז'ה!" ולחלק משימות, אבל אני משתדלת לא להיכנס לחיכוכים על הרקע הזה. לא רוצה לעזור? אין בעיה לכי לחברה ואל תפריעי. לא תמיד - לפעמים אני כן מתעקשת (נו בעלי יותר). בדרך כלל אני מתחרטת על כך

מחילה, אבל אני לא מסימה איתך בנושא הזה..

אמנם הילדה שלי עוד קטנה אבל אני רואה מאחיינים שלי ומהסביבה בכלל..

השיטה המערבית הזאת, של לתת לילד יכולת בחירה במה הוא עושה ומה לא כפי שהדגמת לעיל הוכיחה עצמה כשגויה ונוראית... 

ילד חייב גבולות!!! לא הילד יבחר מה הוא רוצה ומתי!! יש לך הורה והוא יחליט מה טוב לך...

ילדים בודקים את הגבולות של הוריהם, הם מחפשים את המעצור. והם בוחנים אותנו והם חכמים מאוד!!! ברגע שהורה נותן לילד שלו זכות בחירה הילד "תופס על זה טרמפ" וחוגג.... 

ובאשר אליך, גליה יקרה, אני מאחלת לך המוןןן בהצלחה!!! ידוע הגיל הזה כגיל של התמרדות.. נראה לי שתפילות על הילד עד לפרטים הכי קטנים  יעזרו מאוד.. ובאשר לפן המעשי יותר- אולי לנסות כן להתעקש איתו על דברים, להציב לו עובדה ברורה,  ולמשוך אותו בפידבקים טובים.. הפתעות וכדו' אבל לא באופן קבוע. כשהוא עושה מה שאת אומרת סוף סוף ,להפריז במחמאות והתפעלות איזה ילד מקסים יש לי, איך הוא מקשיב יפה להורים שלו וכו..

 ולהקדים תרופה למכה,לפני כל הפעולות שהוא לא רוצה לעשות בדר"כ- לעשות ביחד דברים שהוא אוהב, לצייר איתו, לשחק בכדור, להכין עוגיות... שלכתחילה להכניס אותו למצב של רוגע וביחד... ואולי לאט לאט הוא יזרום ויתרצה בדברים אחרים..

שבוע טוב!! ושוב בהצלחה!!! 

של להחמיא יותר כשהוא סוף סוף עושה משהו.

טרי מהערב: הוא קפץ על המיטה וכמעט נחת על הראש של התינוק, בן ה4 שבועות.

אני נבהלתי ואמרתי בהרמת קול, "x! זהירות עם הרגליים!"

ואז הורדתי את הטון לטון נחמד, כדי שהוא לא יעשה לי סקנדל, ואמרתי, תזהר פעם הבאה בסדר? תקפוץ לצד השני.

הילד הסתכל עלי,ועל אבא שלו, חוכך בדעתו האם לעשות מזה סיפור,

שהערתי לו, והרמתי את קולי,

ואז הוא החליט שכן. והתחיל להרים עלי את הטון בהדרגה.

אני לא חבר שלך! לא חבר שלך!

טוב לא התייחסתי. אבא שלו, ניסה לדבר אליו בנחמדות שלא נעים ככה כשמדברים,וכו וכו

והוא ממשיך ומפרט, איך הוא חבר רק של אבא והתינוק, והוא לא רוצה שאני אספר לו סיפור ולא רוצה שאני אבוא איתו למיטה...

בקיצור, זה נשמע מגוחך, ואני נשמעת מגוחכת...

אבא שלו לא אמר לו עוד משהו יעיל חוץ מזה ש אבא ואמא הם לא חברים, הם אבא ואמא ולאאומרים ככה.

בכלל הייתי רוצה שבעלי יהיה קצת יותר אסרטיבי ופחות נחמד.

אני חושבת שהוא צריך לעצור אותו כשהוא מדבר ככה, ולהעמיד אותו במקום באופן חד. לא ככה במנגינה ערבה.. אני טועה?

תגידו לי אם כן פליז!

הוא עוד ניסה להביא אותו למיטה שאני אספר לו סיפור עם התינוק והוא יחזיק את התינוק, איחוד משפחתי כיפי....

כמובן שזה לא קרה.

מה אני עושה חברי'ה?

בגלל שבנחמדות, ולתת לו לבחור כבר לא הולך לי,

התחלתי להתעקש, ותאמת להיות פחות נחמדה..

ובכל פעם שיש תקל, אני לא חביבה, אין לי כוח, הוא לא רוצה משהו, יאלה לא צריך, תשאר בלי בגדים, או טוב אתה לא יוצא לשחק וזהו..

במקום לבזבז זמן בוויכוחים, לתת לו להתמודד עם ההשלכות: לא רוצה להתלבש? נשארים בבית!

בהודעה הקודמת, מה הקטע של גבר?

וכלבתא? מה זה??

בכל מקרה, אני פותרת את הענינים די בקלות, באופן הזה,

רק שהוא תמיד בוכה בגלל זה בסוף..

אני חושבת שמי שרוצה לגדל ילד להיות גבר ולא סמרטוט, צריכה לשים לב שהיא לא מסרסת אותו ומכינה אותו להתחתן עם כלבתא... אני מקפידה מדי פעם לתת לילדים לנצח בוויכוחים, ואפילו להצליח להתחמק ממשימות ומדברים ש"אמרתי לעשות". ההרגשה שלהם שהם מלכים והכי חזקים - שווה לי את זה.

גבולות? לרוב האנשים יש. ההבדל הוא איפה מציבים אותם, ואני מכירה אנשים שאני נראית להם אמא מאוד נוקשה

חיובית עבורו. 

אפשר גם לרתום את שאר הנפשות בבית לסיוע על ידי כך שכולם יקחו את החווית הללו שהוא מנסה להתרחק מהן כחויות טובות. כמין חויות היוצרות אחוה משפחתית, כך שהוא ירגיש לא נעים להשאר מאחור.

מכירה מקרה של ילד שביום חורף התעקש ללבוש דווקא חולצה קצרה

אחרי שהאמא ממש ביקשה בכל לשון של בקשה שישנה דעתו וניסה לשכנע ללא הואיל

היא החליטה שילך כך לגן.  (וכמובן הניחה לו בתיק סוודר במידה ויתחרט)

כשהוא הגיע לגן, הוא ראה שכל החברים לבושים ארוך

ורק הוא קצר. החברים בגן הסתכלו עליו באופן מוזר,

מיד הוא הרגיש לא נעים וביקש מאמא להחליף

זו דוגמא למשמעות של לשאת בתוצאות מעשיו ולהעביר את האחריות אליו.

אל תספרי ואל תקחי את זה אישי,

הוא יחזיק מעמד אולי יום אחד לא יותר...

לא מרים משחקים? תרימי את ותגנזי לזמן מה עד שהוא יזכר ויתחנן לשחק בתנאי שהוא ירים...

בהצלחה יקרה מאחלת לך לעמוד במה שאת מציבה לעצמך כי זה לא קל

ומזל טוב על ה4 שבועות

אני מוכנה לאתגר, אבל יש כאן גם אבא,

רחום וחנון...

סתם, אמרתי לו טוב, אני לא אספר סיפור. (יותר טוב בשבילי..) לא כזה היה חסר לו כי אבא שר לו שירים לפני השינה..

לקחתי לו משחקים שהוא לא הרים, אני עוד מחכה שהוא יזכר במשחק הראשון..

המשחק השני אכשהו חזר אליו..

קיצור................................

אוףףףףףףףףףףףףףףףףף

וניסיתי לדבר עם בעלי ליישר קו, והוא מודה שיש לו מידת אהבה המקלקלת את השורה...

לא שהוא הבעיה , ממש לו, אבל אנחנו מטפלים בזה אחרת.

בסך הכל, שנינו לא מצליחים ככ לפי דעתי.

לעצם הענין -

הרבה אבות הם היותר-מרחמים.. גם הפחות-מתרגשים מדברים כאלו; ולעיתים יש כלפיהם גם יותר "משמעת טבעית"..  "כרחם אב על בנים".

בד"כ יוצא מזה רק טוב (שוב - בלי להתייחס מה כדאי לעשות ספציפית במצב הזה. ואגב, זה לא נכון לחשוב "אאז מה יהיה יותר מאוחר". זה גם גיל כזה..).

אבל בתנאי שאת תהיי עקבית ומאוד ברורה.

יש לי תחושה שהוא פשוט משחק איתך משחקי כח ומוכיח לך בכל פעם מחדש שהוא יצליח להתגבר עלייך. את נגררת- בשכנועים, דיבורים, איומים, הבטחות והוא מקבל את מה שהוא בעצם מחפש.

כאם לילד דומה מאוד לתאור שאת מתארת למדנו לנהוג בצורה קצת שונה.

אמרתי משהו- מבחינתי הבחור הבין וביצע!

לא אסף- או שישאר בלגן או שאני אאסוף בנחת כשנוח לי ואם זה קשה לי- אקח את המשחק ואניח אותו במקום לא נגיש.

קופץ על המיטה- לגשת, לחבק ולהוריד אותו בעדינות. "אתה אוהב לקפוץ עך המיטה? אפשר לקפוץ בחדר השני או על הטרמפולינה. לומר ולצאת מהחדר. להאמין בברור שהוא קיבל את המסר ויסצע אותו. לא צריך אפילו לומר פעם שניה! אחרי פעמיים שלוש שלא תעשי מזה סיפור את תראי לבד איך הוא פשוט מפסיק.

צריך להתקלח- המקלחת מוכנה ואני יכולה במהלך חצי השעה הקרובה.

לא הגיע להתקלח- בנחת פיזמה ולישון. לא רוצה פיז'מה- ילך לישון עם בגדים.

אם את לא תתססי ולא תתבשלי מבפנים- הוא יפנים שזה לא משחק לך.

העיקרון הוא- שהוא לא מצליח לגרור אותך ליחס של מלחמה, את הקשר תתני לו בצורה בונה ונעימה.

ממליצה לך על מספר עקרונות משיטת שפר.

בשיטה עצמה יש קטעים קשים ובאופן אישי לא נראה לי מתאימה על כל המכלול שבה. אבל הנקודה הזו הוכיחה את עצמה ב100 אחוזים אצלנו בבית!

אכן הוא משחק משחקי כוח, ואני חשה שיש לו מעט גיבוי.

ואני אסביר. לי כרגע לא אכפת ממלא דברים, אבל בעלי מטפל בדברים הקריטיים כמו מקלחת פיג' מה וכדומה, כי אני אחרי לידה.והוא עושה זאת אחרת ומגיב אחרת להתנהגות שלו.

ובקשר לכעס-

אני כבר לא רותחת עליו בתוכי אלא פשוט לא אכפת לי ועוזבת אותו ,אין לי כוח לזה יותר.

אמרתי משהו עשה עשה, ואם לא, ובדכ זה לא, אז תלוי מה המקרה.

הוא לא רוצה להתלבש אני מנסה להרים אותו, הוא כמובן משטתח לרצפה. אני עוזבת אותו ווהולכת לעסקי וממש לא מציעה לו לקום שוב כדי שלביש אותו,

הבעיה שאני כן מתמודדת, היא אם אני מעירה לו, הוא מתחיל להשתולל על עצם זה שאני הערתי לו.

בעלי אומר שהוא נפגע ממני וככה הוא מתמודד. האומנם?

ההתנהגות של הילד שלך אופיינית מאוד לגילו, במיוחד אם יש לו אח קטן וחדש

שמתחרה על תשומת ליבו.

לדעתי אין פתרונות קסם. לכל הורה יש את הגישה שמתאימה לו שצריכה להגיע מתוכו פנימה.

כמובן שאפשר להקשיב לניסיון אחרים, ללמוד ספרי הדרכה להורים וכו' אבל בסופו של דבר

את תקחי מכל זה את הדברים שמתחברים אליך ואל ילדך. הדבר החשוב בעיני הוא לשמור על הרוגע

שלך ולזכור שהוא הילד שלך שאותו את אוהבת. בזמן אמת ,אם תהיי רגועה לגמרי (וזה בפירוש קשה עם מציאות החיים המלחיצה, צריך לעבוד על זה.) את תדעי כבר מה טוב לאמר או לעשות. הילד יקלוט שאת רגועה וגם הוא ירגע. וגם חשוב בזמנים אחרים לא כשהוא מתנהג כך, לזכור לתת לו את התשומת לב שהוא כלכך זקוק לה.

תמיד שנולד ילד חדש, אז הקודם נראה פתאום נורא גדול ומצפים ממנו להיות בוגר. אבל הוא לא באמת כלכך

גדול, הוא רק בן 3.

הילד שלנו כבר בן 4 +. מהרגע שאחיו נולד לפני שנה וחצי הוא פשוט הפך את עורו. חוזר גל כל מילה שאני אומרת . עושה משחקים של "אם לא תתני לי אז לא תוכלי לעבור... לא תקבלי... אני אזרוק אהרוס ועוד...

ולפעמים הוא פשוט מלאך (המעברים מאוד מהירים) שמעתי מאחד הרבנים כי בגיל הזה מאוד חשובה הקביעות. לקחת מספר דברים שבאמת מפריעים לך ולהתמיד בדרישתם. היו תקופות שניסינו מדבקות והפתעות על דברים טריווילים אפילו כמו לצאת מהבית בבוקר עם חיוך וזה עבד.

עדיין לומדים את התפקיד הלא פשוט של להיות הורים. הרבה תפילות ואי"ה נעשה ונצליח

יהיה ולפעמים עדיין יש לי את אותה הבעיה. ויועץ חינוך אמר לי כך:

 כל ערב תספרי לו סיפור שייתן  לו מסר על משהו שעשה באותו היום.

ואם הוא לא רוצה להקשיב תספרי כאילו לבעל או לחברה בטלפון בקול ותאמיני לי שגם אם הוא יכעס, הוא יקשיב.

מאוד חשוב להגיד לא רק על מה שבאמת צרוך את המילה לא.

ביגלל שאם תגידי אל כל דבר לא הוא לא ידע מה באמת לא ועל מה אפשר להתפשר בסוף.

אין לך מוסג כמה זה עוזר

הצלחה בחינוך ילדים זה בעיקר מהתפילות והדמעות שלנו כאמהות!

בהצלחה!!!!!

תגובות עניניות, להשתדל כמה שפחות להכנס לסיטואציה. להגיד את הכלל בקול, ואם יש צורך להגיב ענייני.

למשל- צועק ומשתולל. (כשלא עייף, רעב וכו'):

אנחנו לא צועקים/לא נעים לשמוע צעקות.

אם חוזר על עצמו, ומפריע מאד לתת לו להרגע בצד כמה דק'.

לגבי ביצוע משימות:

חשוב לילדים לדעת מה קורה, במיוחד כשיש תינוק וכל רגע קורה משהו בלתי צפוי.

לצייר יחד עם הילד או בלעדיו את הפעולות של סדר היום- אוכל, חבר, ארוחת ערב, ספור וכו',

לתת לילד להדביק מדבקה כשביצע.

לילד שלי יש תגובות דומות והסדר והארגון של המטלות עם מדבקות הפך אותו לעצמאי וזריז מכל אחיו.

גם פעולה כמו התארגנות למקלחת אפשר לפרק לציורים ולתת אחריות, ילדים אוהבים את זה!!!

להניח בגדים כאן ונעליים שם...

וכמו שאמרו קודמותי ברוגע, בלי להלחץ, ואם מסרב, לתת זמן . וכשצריך להתקדם...

לומר: היום אנחנו עוזרים לך, לקחת בעדינות את היד ולקבוע עובדות...

המון הצלחה למתוקים שלנו בע"ה

קודם כל "הסחת דעת"  - תוך כדי התלבשות\מקלחת אפשר לספר בדיחות\לשיר שירים\לספר סיפור - הוא בכלל לא ישים לב שהוא התלבש! עד גיל 5-6 זה בד"כ עובד - לפעמים צריך יצירתיות...

להבטיח לכתוב פתק לגננת - במיוחד בתקופה הזאת של השנה, אבל כל השנה זה עובד "דני התלבש לבד, יישר כוח!" "דני אסף את הצעצועים, יישר כוח!"

להפוך את מלאכת האיסוף למשחק - "בוא נהיה טרקטורים ונראה איזה טרקטור יכול להרים יותר משחקים בבת אחת", או לאסוף לפי צבעים - "אני אאסוף את הכחולים, אתה את האדומים." או ,להציע לו לאסוף חלק ואת היתר לסדר בפינה לשים את החיילים מסביב שישמרו- לנסות לראות ממה הוא יהנה.

 כך הוא מרגיש שהוא משחק , בעצם הוא מתרגל לשתף פעולה ואין לו סיבה להפוך את הכל למשחקי כוח.

לפעמים כשעייפים זה קשה לחשוב על רעיון יצירתי אבל הם הפתרונות הכי טובים ואם הילדים מתרגלים הם מאד נהנים מזה.

אחלק לנקודות את דבריי כדי שיהיה יותר מסודר

1. דבר ראשון אני רוצה לחזק אותך ולאחל שבקרוב בקרוב תראי איך הכל יותר רגוע.

וזה יכול לעבור מעצמו , וכנראה שיעבור מעצמו - כשלך יהיה יותר כח וסבלנות (בכל אופן אחרי לידה הכל רגיש, קשה, ומאתגר יותר) וכשהפשוש החמוד שלך יגדל עוד קצת. (אולי הוא גם בדיוק מתמודד עם מסגרת חדשה - גן, ולפני כן - חופש גדול זה גם מתכון לחיכוכים. וכמובן שהלידה מכניסה הרבה מתח)

2. הניסיון שלי - גם לי יש ילד בגיל שלוש, עברנו תקופות לא פשוטות וברוך ה' די נרגע. הם פשוט גדלים ופתאום את מגלה שאפשר יותר ויותר לדבר אל ההיגיון שלהם. ואם נתתי לו כבוד ומקום לרגשותיו, לפעמים זה עבד... (למשל: "אני מבינה שזה כיף לפזר צעצועים אבל אחר כך תעזור לי לאסוף אותם, נכון?. ואם את לא מוכנה שיפזר - אני מסבירה את התוצאות - אם אתה מפזר אז אולי פעם הבאה לא יתחשק לי לתת לך כשתבקש כי לא ארצה שתפזר" (מספרת לט על ברגשות שלי - למה אני לא מסכימה) ואם ממשיך - "אצטרך לקחת אותך מפה  אם אתה ממשיך לפזר" - ואם ממשיך - לקחת אותו לחדר אחר, אפילו רק כדי להגיד לו בחדר השני - "אתה ממשיך לפזר או שאתה אוסף?" ).

3. לפעמים מה שמאוד עוזר ליצירת קו אחיד - לדבר עם הבעל בשקט לפני שהולכים "להנחית" גזירה וכדומה. למשל: אני הולכת לקחת לו את המשחק כי הוא זרק אותו והמשיך כשאמרתי שאסור. נראה שזה יבטיח או לפחות יגביר סיכוי שהבעל לא יחזיר את המשחק.  

4. אני ממליצה מאוד על הספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו".

5. להגביר את הביטחון העצמי והשמחה שלך. כי אני מאמינה, שאמא מקבלת מהקב"ה את הכוחות והיכולת לגדל ולחנך את בנה ולפעמים דווקא עצות או קריאת ספר  גרמו לי לבילבול כי הרגשתי שזה סותר את האני האמיתי שלי. שבעצם כן יודע איך נכון להגיב. לא תמיד זה הולך ולפעמים אין כח להגיב נכון. אבל אני בטוחה שאם תשבי עם עצמך רגע בשקט, לפני שאת הולכת להגיד לבן שלך לעשות משהו , ותחשבי איך אעשה זאת כך שהוא יקשיב לי, אז יצוצו לך פתרונות שיעבדו יותר מכל העצות שאת קוראת...

המון הצלחה!

הבן שלי היה שופך באופן קבוע את כל המשחקים לריצפה בסוף האמבטיה. זו היתה האות שהוא סיים לשחק ורוצה שיוציאו אותו...

כמובן שגם המים נילוו והתוצאה היתה בוץ מרגיז בכל יום, לא משנה כמה התרגזתי. והחלטתי ש"פעם הבאה אין משחקים באמבטיה". וזה סתם היה מבאס והאוירה לא נעימה לכולם. וכך זה נמשך לסירוגין תקופה לא מעטה. ואז יום אחד הוא מגיע אלי: "אבא אמר שאם אני לא זורק צעצועים מהאמבטיה אז הוא יתן לי לשחק בהם". קוראים לזה הטלת אחריות.... ואכן אבא שמח לדווח לי אח"כ בנוכחותו (לשם החיזוק): "אמא, את יודעת, היום דני סידר את כל המשחקים בקערה כשהוא גמר לשחק". כמובן שהחמאתי לו. כולם היו מאושרים. וכמובן גם אני בתוכם. אני לא זוכרת בדיוק אבל נדמה לי שאפשר לסיים את הסיפור בצורה המושלמת-מאז הוא כבר לא זורק משחקים החוצה (כמעט...) והמסר? נשאיר פתוח, בכל אופן אמצע הלילה עכשיו...

בוקר טוב ,

כאשר פתחת את דבריך ציינת התמודדות לא קלה, שאת חוששת שתהפוך לבעיה שורשית,

יש לי שאלה- האם הילד המאוד חכם שלך התחיל להתנהג ככה סמוך ללידה? (כאשר הוא הבין שמשהוא הולך להשתנות לו בחיים כי יש לאמא בטן ענקית?),

במידה וזו הכן מה שקרה אני חושבת שכדאי להתייחס לכל הסיפור הזה מנקודת מבט אחר-

החמוד שלך הוא בחור לא רק חכם אלא גם רגיש- עבר חוויה לא קלה כאשר אמא נעלה לו לכמה ימים וחזרה עם "צעצוע" חדש שלוקח הרבה תשומת לב וכוחות, אני חושבת שהוא כעס עליך (ונראה לי שגם אמר את זה כאשר אמר שהוא לא חבר שלך)ומאוד מפחד כי הוא מבין שאין לך הרבה כוחות, אז הוא מנסה בהתנהגות שלו להרוויח 2 דברים: 1. תשומת לב- גם תשומת לב שלילית זה תשומת לב. 2. לבדוק אם עוד אכפת לך ממנו גם שאת עייפה/עסוקה וכו', האם את אוהבת אותו גם שהוא חוצה גבולות (והוא יודע טוב מאוד שהוא חוצה אותם).

אני חושבת שהפתרון טמון בלהתייחס ל2 הנקודות האלו ממקום חיובי (תשובת המשקל): פנימה לעבוד עם עצמך לחשוב עליו, לאהוב אותו יותר (בעיקר ברגעים המעצבנים), לא לאבד את האכפתיות (הוא מרגיש את זה וזה מעצים את גלגל הפחד), ובאופן מעשי:לומר כל הזמן כמה את אוהבת/ מעריכה/ מודה לה' על זה שהוא פה, להראות הרבה יותר מהרגיל יחס ואכפתיות, לדוג' הכנת ארוחת ערב- תכיני משהוא שהוא אוהב ותגידי לו שזה במיוחד בשבילו כי את אוהבת אותו וכו' .

בהצלחה גדולה והרבה מזל טוב

אני יועצת להורים ע"פ גישת שפר. 

נראה לי שיש לנו מה להועיל לך, אם את רוצה- אפשר לשלוח לי באישי פרטים ונדבר או לחילופין אפשר להיכנס לאתר של "מרכז שפר" ויש שם רשימה של יועצות ומנחות הורים. אני אישית מאוד ממליצה ללכת לסדנא וללמוד הכל מההתחלה- אצלי בבית זה עושה פלאים.

בהצלחה במשימה הקדושה!!!

שלום גליה, 

את בחברה טובה, לא בגלל שכך זה צריך להיות אלא כי הרבה מההורים בסביבה באותו מצב, רק שלך היה אומץ לשאול. ובכן, רק תשימי לב לדבר אחד שציינת, שכעס וכוח לא עוזרים ולכן בואי נפתיע את הקטנצ'יק ונשנה תגובה.  לפני כן בקצרה אני רוצה שתשימי לב שההתנהגות של הבן שלך משיגה ממך בכל פעם מחדש את ההרגשה הקשה שאת נכשלת ואת החשש הכבד מהעתיד.  התאוריה שלי מבוססת על כך שילדים מתנהגים איך שהם מתנהגים במטרה  להשיג מאתנו קשר, שייכות. הכעס והתסכול הם סוג של קשר, תשומת לב שהילד משיג ממך. הקשר הזה הוא מוטעה אבל הילד לא יודע את זה, זה פועל אצלו בתת מודע. לכן בואי תנסי להתייחס אל הילד באופן שונה, למשל לא לתת לו להרגיז אותך. תזכרי שהוא מאד קטן, את המבוגר פה והוא לא יכול לגרור אותך למחוזות שאת לא רוצה בהם. למשל ברגע שאת רוצה שהוא יכנס להתקלח, תזכרי שאת הסמכות, ובלי כעס או יאוש תכניסי אותו להתקלח כאילו יש גשם בחוץ ואת יודעת איפה הוא צריך להיות.

גישה זו מורכבת מהמון נקודות, אני מזמינה אותך להכנס לאתר של "מרכז שפר" ולקרוא

רותי גרינגליק, מנחת הורים ב"גישת שפר"

איכס

או שהגבת כך כי לכאורה יש פה פרסום?

אלא כי אינה מסכימה עם זה.

וגם אני בעניי חושב שזה מוגזם. שמעתי על הגישה הזו לא פעם.

אבל "ילדים הם תחמנים ערמומיים..."? זו ממש הגזמה. זה בכלל לא מה שעולה מהשיטה, וזו צורה מאוד פוגעת להתייחס, לטעמי.

"ילדים מתנהגים איך שהם מתנהגים במטרה  להשיג מאתנו קשר, שייכות"

חוצפה שכזאת! שערוריה ממש!

אנשי אדלר מתבטאים כך כל פעם, בלי לשים לב. לכאורה זו לא הגישה שלהם, אבל תמיד, בין השורות, זה זולג. מה לעשות - קשה לשמור על שקר לאורך זמן.

זה לא 'זולג בין השורות', זה עיקר תפיסתו של אדלר, וזה אחד העקרונות שבהם אני חושבת ששיטת אדלר צודקת לגמרי: בילדים אכן מובנה צורך עז לחוש שייכים. זה צורך אנושי. זה לא טוב ולא רע, לא משהו לשיפוט מוסרי, זו פשוט עובדה. אבולוציונית, אם תרצי להגדיר זאת כך. כמו שהאדם זקוק לאוויר ולמזון, כמו שהוא זקוק לאהבה ולמגע (ומהצורך הזה הרבה אדלריאנים נוטים להתעלם...), כך הוא זקוק לתחושת שייכות, ופועל כל הזמן על מנת להשיג אותה. מכאן אדלריאנים ימשיכו ויסבירו שכשילד מתנהג בצורה לא הולמת הוא מבטא בזה עד כמה שהוא נואש להרגיש שייך, עד כמה שהוא לא מצליח להגשים את הצורך האנושי הזה.

יוקטנה, את מכירה אנשים שאומרים "עקרון הרצף זה ההם שחושבים שצריך לתת לילד כל מה שוא דורש ולגדל עריץ קטן, וההורה צריך לרמוס את עצמו למען הילד"? יש כאלה, נכון? נכון שמצד אחד ברור שהם לא מכירים את השיטה לעומק ולא פיצחו את העקרונות שלה, אבל מצד שני אפשר להבין מה במפגש השטחי שלהם, על פני השטח, עם השיטה - מביא אותם למסקנה כזאת?

אז נשמע לי שהמקרה שלך ושל אדלר קצת דומה...

"להרגיש שייכות" הוא לא "לא טוב ולא רע" - הוא טוב מאד; בלי להתייחס כרגע איך מנתבים אותו לצורה בונה, טובה ורגועה.

ב. לילד יש עוד מוטיבציות חוץ מזה.

ג. בכל "שיטה" צריך לראות מה יהיו ההשלכות הנלוות על האדם ועל מידותיו הטובות הטבעיות. ויש הבדל בין אדם חם אך גם רגוע ויכול לתפקד בחיוך במצב קצת "לחוץ", לבין מי שיהיה קצת "מכונה" מהתרגלות ב"שיטות".. בלי להתייחס ספציפית לאף אחד.

כל זאת, ללא קשר ספציפי לבעיה המענינת שבראש השירשור, שנראה באמת מהתיאור שהילד קצת מנסה "לתפוס פיקוד" על האמא, כמובן בלי לחשוב על כך. היסוד של הכל הוא בשלוה הפנימית ואכן בזכירה שהיא ה"מבוגר", האמא. ואפשר לבטא זאת גם בצורה מאד נינוחה, מתמידה ומקשיבה, ללא כל אגרסיביות גלויה או נסתרת.

הילדים מתנהגים "במטרה להשיג קשר", מכיוון שההורים גרמו לחסך. על כן, כשהילד מתנהג כך, על ההורים:

1. להענות לצורך במיידי

2. לחשוב כיצד למלא את החסר

כאשר הגישה של אדלר, מטרתה לגרום לילד להבין שלא יעזור מה הוא יעשה, החסך לא יתמלא. התוצאות האפשריות:

1. ילד שגדל להיות סמרטוט (בפני סמכויות בעיקר).

2. ילד שגדל להיות זועם.

3. ילד שישחזר בבגרותו שוב ושוב חוויות של דחיה (למשל, ההיא שמתאהבת דווקא בבלתי מושג).

בקצרה בקצרה, אבל ביקורת עניינית, ממוקדת, נהירה, בשפה מכבדת.

כמה טוב היה אם *זה* מה שהיית כותבת למעלה במקום המשפט ההוא שהיה (א) דמגוגי (זה הרי לא מה שהיא אמרה ולא מה שהיא התכוונה), (ב) פוגעני.

אני לא מכירה היטב את השיטות האלו, ואני שמיחה בכך,

אבל מה שכן הבנתי בשיטה הזאת, שהמטרה שהילד יבין שהוא לא יקבל יחס בדרך שלילית, רק בדרך חיובית.

לא אם הוא ירביץ לאח, או לאמא,

אלא אם הוא יעשה זאת באופן נעים, יבקש, יתבטא או לא יודעת מה.

וזה נשמע לגיטימי בעיני, לפחות ממשקראתי מתוך הספר "סופר נני"

זה לא נשמע ככ מזעזע כמו שכתבת כאן

הכול נכון,  לדבר ברור, 

                    בנחת (לא לתת לכעס לעלות),

              לדרוש את החשוב בעקביות,

              הרבה תפילות, 

              לתת הרבה תשומת לב לילד לאחר לידה...

אך מהמשתמע כאן נשמע שחסר  בבית המושג של "יראה".

כן,  רוב האווירה בבית צריכה להיות "אהבה",  אבל לעיתים צריך שתהא גם "יראה", ואם צריך גם "יראת העונש". 

מה לעשות , ה' ברא בעולמו מידת חסד עם מידת הדין,  אהבה ויראה,  שכר ועונש - כן עונש, עונש משמעותי .

כל יום אנו אומרים -  "והיה אם שמוע תשמעו... ונתתי מטר ארצכם בעיתו... 

                            השמרו לכם... ועצר את השמים ולא יהיה מטר....  ואבדתם מהרה...

כן,  כך ה' נוהג אם כולנו בעולמו,  וכך לע"ד אנו צריכים לנהוג בעולם הפרטי שלנו, ז"א  במשפחתנו.

ברור שה' נוהג בנו כך (מעניש אותנו כשצריך)  כדי לכפר על העבר ולתת לנו כוח בעתיד להתגבר על היצרים שבנו.  גם לילד יש יצרים  וצריך לתת לו את הכוח לגבור עליהם.

הסבר: לדוגמא - יש עברות שהעונש עליהם כ " 40 מלקות"  וכי ה' רוצה להתנקם בחוטא?  ח"ו , ה' יודע  שהאדם באמת רוצה טוב, אלא שבא יצר הרע לבלבלו, רצון ה'  שאם יבוא יצר הרע לאדם ויציע לו שוב לחטוא,  יהיה לאדם כוח להתגבר.   בדרך כלל  "אהבת ה'" מועילה והאדם מתגבר,  ולעיתים היצר פועל חזק מאוד,   הכוח האחרון שיעזור לו הוא  "יראת העונש".

כל הנ"ל  קיים באופן טבעי בעולם ובאדם.

אלא שלע"ד בעקבות תרבות המערב -  התפשטה התפיסה שעונש=אלימות,  "ענישה" שייכת לאנשי החושך שאינם מתורבתים,  לאנשים אלימים בלבד.

זה נכון שהעולם מתעדן ומתקדם,  זה נכון שפעם הענישה היתה קשה, כמעט ללא גבולות,  אך היום הולכים לקצה שני שלע"ד גם הוא מעוות -  אין "ענישה",  אין "יראה", אין "יראת העונש" כלל.

לכן , ה"סמכות "  - אבדה מן העולם,   צריכות לצוץ כל מיני שיטות  חינוך  המנסות להחזיר את הסמכות להורים

(דבר שפעם היה טבעי!) . 

לע"ד גם אצל הילד צריכה שתתפתח "יראה" כלפי הוריו,  לע"ד על בסיס זה תתפתח בבוא הזמן גם יראה כלפי ריבונו של עולם.

שוב, גם כלפי ריבונו של עולם, גם  בנוגע לילדנו -  אהבה היא העיקר.  אך בלי יראה - פשוט אי אפשר. 

איך ליצר "יראה" ,  "יראת העונש"  בבית?     זה כבר ענין פרטי שצריך להתגבש ע"י ההורים.

בהצלחה רבה לכולנו - אמן!!!!!!!!

אולי תוכלו לתאר לאיזה עונש הכוונה?

אם האמא מגדירה את בנה  כחכם וכמבין ענין, אזי הוא בגיל המתאים לענישה (לצערנו, כשצריך)

יש סוגי עונשים שונים,  הורים נורמלים יכולים להגיע ליצירתיות והסכמה!

רק לא כתבת איפה כתב ה' שמותר לך להעניש ילדים.

או שהתכוונת שמה שמותר לה' אוטומטית מותר גם לך?

אהבה זה חשוב מאוד - וזה העיקר,  העיקר. אך חייבים גם להציב גבולות לילד ולפעמים להעניש (רצוי כמה שפחות).

זו אחריות ההורים וזו מצוות חינוך.  יש מקורות רבים לכך ביהדות.

כשהעיקר הוא- אהבה גדולה,  הילד מסוגל גם להפנים את העונש בצורה בריאה (גם אם בתחילה הוא כועס).

ילדים שנולדו בריאים מסוגלים לגדול למבוגרים נורמטיביים בלי עונשים ומכות (ויותר מכך: כל אלו יפגמו בנפשם ויקלקלו אותם).

ה"שבט" הוא המקל בידו של המנהיג הצועד לפני המחנה. על המנהיג לחלוק בשבטו: להוות דוגמא אישית, להיראות ולא להסתתר.

ואכן, כיום מנהיגיהם הטבעיים של הילדים: אביהם ואמם, נעדרים מרוב שעות הערות שלהם.

(וגרוע מכך: כשהם כבר נוכחים, הם לעיתים נוהגים באלימות פיזית, או בענישה, ובכך גורמים להעברת ההתנהגות הנלוזה גם לדורות הבאים, חלילה)

אז מה זה חוסך שבטו שונא בנו?

שבט = המקל של מנהיג המשפחה

חוסך שבטו = מנהיג שלא משקיע כמו שצריך במנהיגותו. למשל:

1. לא נותן מספיק דוגמא אישית

2. ילדיו לא נהנים די זמן ממנהיגותו: הוא לא נמצא מספיק זמן איתם.

בס"ד

גם לי יש בן כזה, גם אם לא ברמה שאת מתארת.

באופן כללי השיטה שלי די מהלכת בין הטיפות. כלומר, מצד אחד הבן שלי יודע תמיד שהתנהגות לא טובה מצידו עלולה לגרום לו להפסיד דברים שיקרים לו(לשם כך עלייך לזכור את מה הוא יפחד להפסיד).

מצד שני , יהיה נכון מצידך לאפשר לו תחושת בגרות ואחריות אישית, ולא תלות מוחלטת בך ובבעלך ובהחלטותיכם כהוריו.

לצורך הדוגמא, כשאני מודיע שעכשיו הסתיים הזמן לשחק בגן השעשועים, בדר"כ הוא לא מסכים ללכת הביתה. אז מצד אחד אני מאפשר לו לשחק עוד שלוש דקות, ומצד שני, אני מסכם איתו שבפעם הבאה שאבא יאמר שהולכים הביתה-אז אתה תבוא איתי יפה. לזה הוא בעיקרון מסכים. ואם לא, אז פשוט מתחילים ללכת הביתה-וזה תמיד עובד!

ועוד טיפ אחד שנובע מכך שאשתי לא היתה הערב בבית: בני המדובר, שישן היטב בצהרים, היה כבר לאחר ארוחת ערב ומקלחת, אך עדיין לא רצה ללכת לישון. בערך בעשר אמרתי לו שהלילה אני מרשה לו להרדם על המיטה שלי, ואח"כ אעביר אותו אל המיטה שלו. אך אם לא ילך עכשיו אל המיטה שלי-אקח אותו מיד אל המיטה שלו. לשאלתי מה הוא בוחר, הוא ענה שהוא עדיין לא רוצה לישון. הרמתי אותו והתחלתי ללכת כשהוא בידיי לכיוון החדר שלו. "טוב אבא, אני אישן במיטה שלך!" אז גם אפשרתי בחירה, וגם היצבתי גבול ברור. זה פחות או יותר העיקרון.

בהצלחה רבה!!!  

הסיפור שלי מאד דומה- הילדה המרדנית, הבעל הרחמן, התסכול שלי, הלידה...

בחינוך צריך הרבה תפילות. אין ביטוח..

הרב אליקים לבנון אומר: אמון ואהבה. זו נקודת המוצא.

הרבה פירגון ומחמאות על התנהגות טובה ‫(כולל טלפונים לסבתות!)אפילו אם היא מזערית.

ובמקום כעס- תדהמה או אכזבה(ילד כ"כ בוגר בוכה במקום לבקש?! זה כ"כ לא מתאים לך!)

לדעתי חייבים תאום עמדות בין בני זוג. כשילד רואה שההורים שלו מכבדים אחד את השני- גם הוא לומד לכבד אותם.

אנחנו סיכמנו בינינו שאם היא צועקת על אחד מאיתנו- השני מגיב בחומרה. והרווחנו בזה שני דברים: 

מצד אחד- היא קיבלה תגובה שלימדה אותה שזו התנהגות לא ראויה ולא מקובלת עלינו(גם אם היא המשיכה לצעוק- היא ידעה שזה לא לרוחנו. מתישהו זה הפסיק).

ומצד שני- היא לא הרגישה שכל העולם נגדה והיא חייבת להשיב מלחמה- כי עכשיו אמנם אבא כעס, אבל אמא דיברה בנחת (או להפך). כשאת הנפגעת- את יותר מאבדת שליטה, ולכן עדיף שבעלך יגיב, ומנסיון- יותר קל ככה לשמור על שליטה ותגובות רגועות.

חוצמזה- אם אחד מאיתנו אומר משהו השני לא סותר את דבריו בפני הילדים(אקט של כבוד. וגם זה סוכם אחרי הרבה ותרנות של אבא..) במעשה או בדיבור(כמו לתת משחק אחרי שלקחת). ככה אין לילד עמדת מיקוח. אף אחד לא יוותר לו.

מבחינת פרסים: להשתדל לא לתת באופן קבוע על התנהגות כי זה משדר שהוא עושה מעבר למה שהוא צריך.

אפשר לתת כי "אני אוהבת אותך" ולהדגיש שזה כי אוהבים ולא כי התנהגת יפה.

ודבר אחרון- את אומרת שהוא פיקח. להסביר להסביר ושוב להסביר. אני אסביר-

העונש אינו עונש, אלא תוצאה למעשיו של הילד. כלומר- לשקף לילד את תוצאת מעשיו.

אם אתה לא מתקלח יהיה לך ריח לא נעים והחברים לא ירצו לשחק איתך. אם לא תאכל- תלך לישון רעב. אם לא תאסוף את המשחק- אתה עלול ליפול עליו כשתקום מהמיטה. וכו'..

מה שחשוב כשעושים את זה- זה להסביר את ההקשר כדי שהילד יבין שזו תוצאה של המעשים שלו ולא עונש שאת נתת לו.

ב"ה אצלנו ניסינו את כל אלה(כמובן שהיו ויש מדי פעם נפילות) ואנחנו מאחורי זה.. (כמובן שהיו ויש מדי פעם נפילות=)

הרבה הצלחה!!

ונחת..

קראתי מה שהשקעתם לכתוב ולהסביר, תודה רבה!

אני חייבת לאמר שאני נוהגת לא רחוק מאיך שכולם כאן תארו, 

אני לא כועסת או מתעצבנת, לא לוקחת את זה ללב, לא נפגעת,

סיכמתי עם בעלי, שלא סותרים אחד את השני בשום אופן, מה שאחד אומר לו, השני מגבה אותו גם אם זה לא נראה לו.

סיכמנו גם שאם הוא מדבר לא יפה או מרביץ לאחד מאיתנו, השני מגיב לו בחומרה.

אני חושבת, שהעניין הוא באמת סביב הלידה,

עברתי ליידה לא קלה והתאוששות קשה, ולא הייתי פנויה אליו כמעט, הוא היה המון עם הסבא והסבתא, אחים שלי, קיבל הכל מאבא שלו,

וההתנהגות שלו התחילה בתקופה זו, ורק קפצה כמה וכמה מדרגות בשבוע האחרון.

הוא גם התחיל גן חדש.

אני חושבת שאני צריכה לחזק את האהבה אליו אחרי שחזרתי יותר למציאות של המשפחה שלנו.

הרבה מהדרכים שכתבתם, באמת לא עבדו איתו הוא היה חזק מזה, לא עניין אותו שאני אקח לו דברים, לא אסכים לו, וכו'.

זה היה משהו הזוי מעל ומעבר, ועכשיו הוא קצת נרגע תאמת.

אני מקוה שה' ישלח לי כוחות אליו, להבין אותו, ולהגיב הכי נכון בזמן הנכון.

רק כעת ראיתי (ובכוונה לא הגבתי בתחילה, כי היה נראה משהו "מורכב" מידי, שצריך לשמוע בע"פ את הנסיבות..).

אם ההתנהגות החלה אז - אז דבר ראשון, הרבה חום ואהבה, שיראה ש"את איתו".

ניסית להסביר לו, בלשונו, למה לא היית הרבה זמן?  הוא הרי "מבולבל".

לענ"ד, "קחי אותו לשיחה".. תני לו משהו טעים, שבי איתו לבד - ותתחילו לשחזר מה היה: אתה זוכר שאמא הלכה ללדת?..  היה לך נעים או לא נעים שאמא לא היתה בבית?.. לא כ"כ נעים? (לחבק ולהזדהות- ואז "לתקן" את החוויה למפרע..) אתה צודק - אבל תדע שבאמת באותו זמן קרה משהו מאד נעים ושמח, רק לא ידעת..  באותו זמן שאתה לא הרגשת נוח כ"כ שאמא לא כאן - אמא הלכה להביא תינוק חדש, גם בשבילך.

אח"כ לנסות "לעבור ביחד", בנחת, מה שהיה בתקופה ההיא, סבתא, הדודים, כמה נחמד אבא טיפל בו, ואיך כולם אוהבים אותו..

אבל בכל זאת, הכי נחמד שאנחנו חוזרים להיות ביחד בבית: אבא, אמא, והילדים.

ולסכם: תדע שכך התכווננו מההתחלה: שאמא הולכת לא להמון זמן, ואנחנו חוזרים להיות ביחד, ולאמא יהיה בעז"ה גם הרבה זמן בשבילך. אמא אוהבת אותך. חיבוק. סיכמנו..

תצליחו, בעז"ה.

ציינת בהערה הראשונה שהילד חכם, ובצמוד לזה ציינת את הבעיות בהתנהגות שלו. למה יש לנו צורך לציין את החכמה? האם יש קשר בין שני הדברים? ואולי אנחנו אלה שיוצרים את הקשר? האם אנחנו חושבים שלילד חכם מותר להתנהג באופן לא ראוי? התופעה קיימת גם בבית הספר. ילד שהוריו חושבים שהוא "חכם" מתחצף ומפריע. האמא מצדיקה את ההתנהגות שלו ואומרת: הוא מתנהג כך בגלל שמשעמם לו, או שהמורה לא מספיק חכמה בשבילו. אבל כל אלה הם תירוצים. כשילד קטן מתנהג לא כראוי, ואנחנו מאפשרים זאת בגלל שהוא חכם, אנחנו בעצם מגדלים בוגר חכם בעל מידות מקולקלות, שחושב שיש הצדקה למידות המקולקלות שלו. למשל: ילד שמעיר ומתקן בחוצפה את המורה. גם אם התיקון הוא נכון, יש הלכה כיצד מתקנים ומעירים, למורה וגם לחברים. העצה הראשונה והבסיסית שלי היא שתעשו שינוי במחשבה שלכם. קודם כל לסלק את ההערכה ל"חכמה" שלו. במקום זאת להעריך אותו כאדם שנברא בצלם, כמו כל ילד אחר. וכמו שנדרש מכל ילד אחר להתנהג כראוי, גם מן המתוק שלכם נדרש להתנהג כראוי. בלי שום פריווילגיות בשל החכמה (האמיתית) שלו.

יש לי ילד מתוק וחכם (פלפל!) שממש מתחבר להגדרה שלך...

אני חושבת שמדובר בילדים שמבחינה מנטלית מאוד מפותחים, ומבחינה רגשית קצת פחות.

במיוחד אם את אחרי לידה, כך שהכל בלגן לו עדיין, ולוקח כמה שבועות ואפילו יותר עד שילד מתאפס.

לפעמים עובדת שיטת "הפוך על הפוך"

אמא: "בוא למקלחת, חמוד"

בן: "לא רוצה"

אמא "טוב, אל תבוא למקלחת"

תוך שניה הוא מתייצב, באופן מצחיק ביותר ומפתיע

כנראה עונה לו על צורך נפשי כלשהו, להיות המחליט של עצמו...

זה עבד עשרות פעמים אצלנו.

מה שעוד מאוד עוזר לו - תמריצים -

"בוא נראה מי מתלבש היום הראשון"

(אצלנו יש עוד אחים גדולים, וזה מאוד כיף להשיג אותם, אבל גם להשיג את אבא-אמא ואפילו את התינוק זה כיף)

פתק לגן - גם משמש תמריץ מוצלח.

לפעמים, כמו כולנו, הוא קם על צד שמאל....

ואז יש יום עם יותר התמודדויות לשנינו.

לזכור לא לכעוס עליו, לתת לו לנשום אפילו כשהוא עושה שטויות.

אה, עוד משהו, להשתדל להקנות לו כלים לבטא את עצמו מילולית.

"אתה כועס עכשיו כי לא הרשיתי לך, אז אתה יכול להגיד לי - אמא, אני כועס עלייך. אבל לא להרביץ"

אם תחזרי על זה כמה פעמים ביום הוא יפנים,

זה פשוט גיל שיכולת הביטוי המילולית של רגשות עדיין לא מפותחת בד"כ

אם את מזהה קנאה וכעס על התינוק (שזה בעצם עלייך כמובן)

לתת לו לעזור - להביא טיטול ומגבונים, מגבת, משחק

לשבח אותו כמה הוא עוזר

לתת לו להחזיק את התינוק (בהשגחה שלך ובישיבה) ולומר לו כמה הוא אח גדול נפלא

להעיר לטובה כמה דברים ילד גדול כמוהו יודע לעשות (לטפס גבוה, להתגלש, לשיר שירים, לרקוד)

שזה דברים שתינוקי עדיין לא יודע.

זה מחזיר לפחות חלק מתחושת הבטחון שאבדה לו עם הלידה

ועוזר לו להגדיר מחדש את מקומו במשפחה שהתרחבה

המון מזל טוב ונחת משניהם!

שמחתי לקרוא.

במבט ראשון אהבתי את הבעת הרגשות , 

במחשבה שניה - 

האם אין חשש שהילד יגדל ויתרגל לומר לאמו: "אני כועס עלייך"!

אצלנו בבית לא דיברו כך...

מה דעתכם?

דן- בעז"ה אעשה מה שהצעת. למרות שבעלי מדבר איתו מלא, וממש קשוב לו רגשית, אבל אולי כדאי שגם אני אעשה זאת בעצמי.

סיוון- לא יודעת למה חשוב להזכיר את זה שהוא חכם, אולי כי הוא מפותח לגילו, וגם מתנהג בהתאם.

אני לא יכולה לאמר לו הפוך, אל תבוא למקלחת והוא יבוא. ממש לא.

הוא בכל מקרה החליט שלא אז לא.

ומימיק- בקשר להבעת הרגשות אני גם מתלבטת מה לאמר כשהוא אומר שהוא כועס עלי ולא חבר שלי. כאילו, זה לא ככ חוצפה נכון?

מצד שני אני בחיים לא אמרתי את זה להורים שלי. בחיים לא.

אני לא יודעת איך להפנות את הרגשות האלו, ולא לדכא אותם.

זה קשה כי כל פעם שאני מעירה לו, הוא מחליט לעשות סצנה ולבכות ולצעוק עלי, ואם אבא שלו באזור אז בכלל, אין מצב שהוא מחליק מצבים כאלו.

הוא הרגיש שאת נעלַמת, זה בילבל אותו, הוא קצת "מעניש" אותך. זה דבר מצוי אחרי שהורה נעלם. צריך לשחזר ולהחזיר דברים לתיקנם. באהבה ובנינוחות. בשליטה עצמית, מבוגרת, ובחום. ירגיש שיש לו אמא אוהבת ויציבה, אינה "נעלמת" ובעז"ה הכל יהיה בסדר.

על ספר של הרב יעקובסון "אל תחטאו בילד"

באופן אישי אני עדיין חווה הרבה סיטואציות דוומות מצד הילדים כלפינו,

גם הרבה סצנות מצידם,

מניסיון נראה שככל שאני יותר שלווה ובטוחה בדרכי ולא מרגישה "אשמה" או לא בסדר שאמרתי לילד שלי "לא", גם לילד קל יותר לקבל את זה,

וההשתטחות על הרצפה/צעקות הם כדי לבדוק עד כמה אני רצינית...

חשוב להרגיש שלוים ובטוחים ולא "אשמים";

אבל - שני סייגים:

א. לפעמים אנחנו באמת טועים..  צריך גם לבדוק את עצמנו. גם זה בשלוה.

ב. צעקות זה לא תמיד כדי לבדוק "כמה אני רצינית". לפעמים צעקות זה כי ילד מרגיש שנעשה לו עוול (בין אם הוא "צודק" בין אם לא). לפעמים כי משהו כללית מפריע לו. הנה, בנידון זה - האמא לא היתה כמה זמן בבית, מאז זה התחיל. אז מה שייך להגיד שהאמא לא תרגיש "אשמה"?.. בוודאי שהיא לא אשמה במובן זה שהיא עשתה משהו רע שהלכה ללדת ונאלצה להתעכב... אבל הילד - עולמו התבלבל עליו. האם ניתן לומר שהאמא לא תיקח לשימת ליבה את הרגשתו, את מה שהוא משדר, ותנסה לעזור לו, ובמקום זה תחשוב שההתנהגות זה "לבחון כמה היא רצינית"?.. זו נראית אכזריות..

כללו של דבר - ילד הוא בן אדם. כמו שכאשר מבוגר מוחה - זה לאו דווקא כדי לבדוק את עמידות הזולת, והוא ירגיש מאד גרוע ולא צודק אם כך יתייחסו למחאתו - גם אצל ילד זה יכול לקרות. נכון, שיש מצב שילדים "בודקים" מה אפשר להשיג ואיך.. זה חלק מהלימוד של החיים - אך לא הכל זה זה. אדרבה, כמה שיש יותר פתיחות, דיבור, בירור, הסברה - הכל בנינוחות, בלי "השתעבדות" להפגנות וסצנות, אבל בתשומת לב רכה, אנושית - כך ילד רוכש את הכלים להביע את רצונו באופנים ראויים; בטוח גם בהקשבה אליו - וגם בכך שההורים לא "נסחטים" סתם. ואגב, יש לזכור שגם ילדים הם אינדיבידואלים ויש שוני בין ילד לילד, על אף הדברים ה"משותפים".

אז אני השתנתי, וחזרתי בתוכי להתייחס אליו יותר, לאהוב את הילד יותר,

ולהחזיר אותו לחיי, בנוסף לתינוק החדש,

ואני רואה בהחלט שהתנהגותו השתנתה, הוא מדבר אחרת פחות מתנגד.

כמו שאמרו כאן, הוא באמת כעס עלי, וניסה להעניש אותי כאילו,

כי הוא הרגיש את הנורא מכל, שהוא פחות נוכח בחיי.

תודה לכולכם על העצות, החכמתי מאוד , עזרתם לי ובמיוחד תמכתם בזמן צרה.

וחשוב מאד שכתבת את זה -

כי חלילה היה אפשר לחשוב שיש מקום בדיוק לההיפך, בעוד שלאור הנתונים שהצגת (לידה וכו') - ברור שצריך להוסיף אהבה, להחזיר לו את ה"אמון", ולא - כביכול - "לחנכו" יותר.

ובדרך כלל, עם הילדים - "ספק אהבה לחומרא"....  מוטב להרבות קירבה וחום "בטעות" (אם יש בכלל דבר כזה), מאשר להיכשל בההיפך, חלילה וחס: לרחק, כאשר כל מה שהילד משדר זה בעצם את הצורך בקירבה ובאמון.

רק ניסיתי "לחנך" אותו יותר, והייתי יותר קשה איתו,

וכבר לא נחמדה ככ.

ולא אוהבת גם סתם ככה, כי כל שניה זה היה התמודדות כזאת שהשאירה אותי עם הלם.

מה גם שבגלל שהקטן השני נולד, הייתיעסוקה איתו וקצת הזנחתי את הבכור.

מודה. לא נעים להודות, אבל אני מתקנת את זה.

עכשיו באופן טבעי אני חוזרת אליו ומתקרבת אליו מחדש,

וגם אם הוא לא רוצה לעשות משהו, אני פונה אליו באופן אחר מלפני כן. כמו לפני הלידה.

וזה עובד. ב"ה.

אז תודה לכולכם!

כל כך עשה לי טוב. במיוחד כי אני מרגישה הזדהות עם הבעיות ועם הניסיונות לשנות כיוון. מדהים איך הילדים הקטנים נענים במהירות לשינויי הגישה שלנו.

מזל טוב והרבה נחת, שמחה ואושר.

יהי רצון שכולנו שמתמודדים עם חינוך ילדים, נראה את הטעויות ונצליח לתקן כמו שעשית. כל כך נפלא. בהצלחה!

וכמובן, לא כתבתי ב"ביקורת" עלייך - אלא לטובת הלומדים מדברייך החשובים.

אלה דברים "דקים" כביכול, שאצל ילדים זה ממש "נפשות". ודווקא היום, שיש כל מיני "שיטות", עלולים חלילה לעיתים לאבד את השכל הישר וההרגשה הישרה. על כן חשוב להדגיש את הדברים.

וכבר אמרו חכמים: יש דרך ארוכה שהיא קצרה. "כביש עוקף כעס וקוצר רוח"... עוד קצת סבלנות, עוד טיפה באהבה ובהקשבה, והנה - הכל בא על מקומו בשלום. הפרטים של ההרגלים, החשובים גם הם, אח"כ ומתוך כך.

יישר כחך שתיקנת בעוד מועד.

אני לוקחת לתשומת ליבי 2 דברים מכאן,

1. הורים יודעים באופן טבעי לחנך ולאהוב, ואין צורך לעשות דוקטורט לחינוך עם כל השיטות למיניהם

2.עדיף בזמן ספק "להחמיר" במתן אהבה, לטעות ביותר מידי אבה ולא לרחק.

כמובן שאין יותר מידי אהבה, אבל לא חשבתי על זה לבד.

כי תמיד חשבתי שאם אני מניחה ומוותרת איפה שלא צריך זה משדר לילד, הוא ילמד להבא שאפשר לא להקשיב, וכו וכו

אני רוצה לשנות את החשיבה הזאת.

שלא יקרה שום דבר אם גם כשהילד אומר לי בפרצוף לא רוצה פעם אחר פעם, ועושה לנגד עיני מה שאמרתי לא, אני לא ארגיש שאם לא אגיב נכון, ולא אעצור את זה, אפילו בתקיפות, אז מה יקרה בפעם הבאה..

"הפעם הבאה" אצלי היא מוטיב חוזר כאן בסיפור ..

מקווה להתקדם גם בזה.

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...