טוב,

אז ראיתי את המצוקה שלך בין השורות ונירשמצי במיוחד לעודד אותך,

ילדתי אני את הילדה השניה בהפרש של שנה, וזה לא היה קשה, זה היה ב-י-ל-ת-י  נ-י-ס-ב-ל!!!!

אבל: זה עובר, ועוד חצי שנה תסתכלי אחורה, ותרווי רק נחת בעז"ה משני היהלומים שלך.

עכשיו עיצה, שעזרה לי: למדתי להתמודד אם הבכי שלהם, למה הכוונה?!

שמתי את הרגש בצד וחשבתי אם המוח, שניהם צ-ו-ר-ח-י-ם באותו הזמן עכשיו, מי צריך אותי עכשיו יותר?!

דוגמאות שקרו לי:

1) גמרתי להניק את הקטנה בת השבועיים אבל תקועה לה גרעפס והיא לא רגועה, מנסיון, זה יכול לקחת 20 דקות עד שזה ישתחרר, ה'גדולה' צורחת מעייפות, היא רוצה כבר את הבקבוק והמיטה שלה, למי תלכי?!- שמים את האפרוח בסל קל, שתהיה קצת בהטיה, נותנים לה לצרוח ופונים לגדולה, גומרים איתה, חוזרים לטפל בקטנה, אין ברירה, את רק אדם אחד!!!

2) הילד הגדול מתעורר בלילה, וגם הקטן, הגדול רוצה את אמא הקטנה רוצה אוכל, למי תלכי? מי צריך אותך יותר כרגע?! אני אישית עזבתי את הקטנה לשניה, הלכתי לגדול, פתחתי טיפה את הדלת, שמתי לו קצת אור מהשירותים שלא יפחד, שמתי מוצץ, נתתי חיבוק והלכתי להניק את הקטנה ונתתי לגדול לצרוח, לא היתה ברירה.

וכך על זה הדרך.

בהצלחה!!!!

מקווה שהועלתי במשהו

אני בהחלט מעריכה את זה!!!

אקח את העצות שלך לתשומת לבי... למרות שזה בטח נורא קשה ליישם.....

גם אני הרגשתי שעשיתי טעות. עד היום אני אוכלת את עצמי שלא נתתי לגדול שלי מספיק

תשומת לב בגלל שהיתה לו אחות שקטנה ממנו בשנה וחצי. וגם ציפיתי ממנו, הצוציק שהוא היה להיות בוגר

ולהבין שהוא הגדול והוא היה תינוק בעצמו. תקופה קשה נורא. צריך הרבה עזרה מהסביבה. (מה עם הבעל?)

באיזה שהוא שלב שמתי את הגדול במשפחתון בשעות הבוקר כדי שאוכל להשאר שפויה.

אבל צריך לנשום עמוק. כשיש עזרה ללכת ישר לישון - הכביסות/ ניקיונות/ בישולים יצטרכו לחכות. ולדעת שזו תקופה והיא תעבור, הם יגדלו קצת והחיים יכנסו למסלול נורמאלי.

עכשיו אני שוב מתוסכלת.... עד היום יש לך מצפון על זה??? איזה באסה!!!! עכשיו גם התקווה הקטנה שעוד הייתה לי נעלמה 

ומשפחתון...... זאת נקודת החולשה שלי... כי אני כל כךךך רוצה להישאר איתו בבית עוד שנה... ורק אח"כ לשלוח אותו.. וכולם מסביב אומרים לי שאני לא נורמאלית ושאני לא אחזיק מעמד... והנה, גם את הגעת למסקנה שאין ברירה =/ אוי. איזה ייסורי מצפון...

לגבי שאלתך על בעלי - הוא עוזר לי כשהוא בבית.. אבל בעיקרון הוא עובד..

רק להזהיר לשים לב לצרכים של הגדול.

אפשר לקחת מטפלת למס' שעות בבוקר רק עד שתתאוששי. ואז להחזיר אותו לבית אחרי חודש.

(זה מה שעשיתי כשנולדה השלישית והשניה עוד היתה בבית אבל ההפרש היה יותר גדול)

שיהיה בהצלחה. ולזכור גם לשמוח עם הברכה שנפלה עליך.

וגם מייסורי מצפון שמחלישים אותך

את נורמלית לחלוטין שאת רוצה להשאיר אותו עוד שנה. ואת עוד תראי איזה כיף זה שניים בבית ביחד, אחרי שמתגברים על הקושי הראשוני.

ריבונו של עולם החליט שלבן שלך מתאים שיהיה לו אחות צמודה, הוא ידע מה הוא עושה.

אחו/אחות צמודים זה לא פגיעה בילד, בדיוק להפך זו זכות לילד.

נכון, בהתחלה קשה כשיש בבית בעצם שני תינוקות ולפעמים שניהם בוכים ביחד/צריכים טיפול ביחד ואז לא יודעים למי לפנות קודם.

אז בכל פעם שדבר כזה קורה עושים סדרי עדיפויות, מחליטים למי ניגשים קודם, וזהו. לא צריך שום יסורי מצפון על הילד שנשאר בוכה עד שאימא התפנתה אליו, כי עשית את המירב שלך. ילדים נפגעים מהזנחה, לא מקצת בכי.

ועוד עצות במישור הפרקטי - בהקדם האפשרי, תעברי לקלח אותם ביחד

יש לך מנשא שנוח לנשיאה על הגב? אם לא, זה הזמן להשיג כזה

ובענין הילד שרוצה את אימא כדי להרדם, על הגדול שלי שהיה בערך באותו גיל עבד יופי כשהייתי מסבירה לו שהתינוק צריך את אימא בשביל לינוק, ורק אימא יכולה לתת לו, ביחד עם הבטחה לחזור מיד אחרי שהוא יסיים. כמובן שתמיד הקפדתי לחזור אח"כ, אפילו אם הוא נרדם בנתיים.

שיהיה בהצלחה

נכון גידול ילדים הוא מלאכה מורכבת וזה לגיטמי ובריא לבטא את הקושי,לשתף לפרוק.

אל תתבישי לקחת כל עזרה שתוכלי,אפילו לשכור אם אפשרי

לעשות רק דברים הכרחים בבית,בישולים פשוטים,לא נורא אם תאכלו קצת אוכל מקרוגל לכמה זמן

להתחלק עם הבעל

מצטרפת להמלצת המנשא

להעסיק את הגדול בכמה שיותר פעילויות מוציאות מרץ

לדאוג שיאכל טוב-מסיע לשינה טובה

לא נורא בלגן העיקר שיעסיק את עצמו

אמרתי לעצמי שכשאני חוזרת עוד מעט הביתה, אני קודם כל קובעת מראש ששבועיים שלושה אני לא שוטפת ומנקה... כי אם אני אנסה ולא הצליח זה יתסכל אותי נורא. עדיף שאני אוריד לעצמי מהראש את העניין הזה בהתחלה...

וביקשתי מאמא שלי להכין לנו קופסאות של אוכל השבוע שנוכל לקחת איתנו וזה ירגיע אותי שיש אוכל, ואני אוכל ללמוד לאט ובהדרגה איך להסתדר עם שניהם..

תודה!!

את תמיד יודעת להרגיע אותי..

ממש תודה!!!

לגבי העצות -

לקלח אותם ביחד לא יהיה אפשרי כנראה... אין לנו אמבטיה בבית, רק את האמבטיה של התינוקות, והיא נורא קטנה.. הייתי דווקא רוצה לקלח יחד, נראה לי שזה כיף בשבילם..

מנשא מרתיע אותי נורא. אני יודעת שאני מפחדת בקיצוניות, אבל אני עוד מושפעת מהגדול... הוא היה רגיל לידיים ברמות מטורפות ויש לי סיוטים מזה... וממש עכשיו חברה שלי דיברה איתי וסיפרה לי כמה היא מצטערת שהיא הרגילה את הקטנה שלה למנשא כי היא התרגלה נורא לידיים... בקיצור, אני יודעת שזה מוגזם, אבל מעדיפה לא להתעסק עם המנשא =/

לגבי העצה השלישית, האמת שבאותו לילה ששניהם בכו לי, יצאתי באיזה שהוא שלב ואמרתי לו שאמא הולכת להרדים את הקטנה ואח"כ אני חוזרת.. הלכתי להרדים אותה, וממש קיוויתי שהוא יירדם שם מעצמו... והאמת שהוא חיכה לי בסבלנות, הנסיך הזה.. אבל היא לא נרדמה (כאמור, התברר לי אח"כ שזה ממש לא היה לילה מבחינתה..) ואז הוא התחיל לקרוא לי: "אימא באה!!! אימא באה!!!".

יהיה בסדר, אני קצת יותר רגועה.. עד המשבר הבא 

באשר למקלחת ביחד

נכון שיותר נוח לקלח תינוקות באמבטיה, אבל אבל אולי לשקול בכל זאת לקלח עם הטוש במקום באמבטיה?או לקלח אותה באמבטיה ואותו עם טוש במקביל.

ובאשר לענין של המנשא, מצטערת, לא ראיתי שילדים שלוקחים אותם בתור תינוקות הרבה במנשא רוצים יותר על הידיים אח"כ, אולי אפילו להפך

המתוקים האלו רוצים אותנו, והם רוצים שנרים אותם, אין שום צורך להרגיל אותם לכך, זה מה שהם רוצים מטבע הדברים. הם התרגלו להיות עלינו 24 שעות ביממה במשך 9 חודשים, אז מה הפלא שגם אחרי שהם נולדים הם רוצים להיות עלינו, ולוקח להם זמן להתרגל אחרת? לא ראיתי שאמהות שניסו להרגיל את התינוקות שלהן להיות כל הזמן בעגלה/טרמפולינה וכו' במקום בידים הצליחו בכך. כאמור, אולי אפילו להפך

אז מי שהשתמשה הרבה במנשא אולי מאשימה את המנשא בכך שהילד רוצה הרבה על הידיים, אבל בכלל לא בטוח שהילד רוצה הרבה על הידיים בגלל המנשא

כך שנראה לי שחבל לסבול עכשיו רק בגלל שאולי בהמשך זה יגרום לה לרצות יותר על הידיים

והמנשא לא קשור לזה שילד רוצה ידיים... ואולי אפילו אם הילד לא "שבע" מידיים אז הוא דווקא ירצה יותר...

אני אחשוב על זה...

קשה לי להתגבר על הפחד לעבור שוב את אותם חודשים שהיו לי עם הראשון, הם היו נורא קשים בשבילי.

תכלס, יש לי הרגשה שיהיה לי כמעט בלתי אפשרי להסתדר בלי המנשא בגילאים האלה... אבל רק מהמחשבה על מליון המנשאים שיש היום אני כבר מוותרת על המאמץ 

בכל אופן, תודה רבה!

נראה מה אעשה בע"ה...

עוד יומיים חוזרים הביתה... וואי 

יש לי ברוך ה' שלושה ילדים . כשנולד השלישי - הגדול היה בן שנתיים וחצי (ההפרשים - שנה וחצי, וקצת יותר משנה..)

כמו שכבר אמרו -  למדתי לאט לאט לחשוב יותר עם השכל.

פחות להילחץ מכל דבר. 

ולחשוב יותר מהר...(תוך כדי שעושים משהו אחד - לחשוב מה הדבר הבא שצריך לעשות הכי דחוף, ולשכוח בנתיים משאר הדברים שמחכים...)

ולעשות סדרי עדיפויות.

וללכת לישון ברגע שאפשר כשהבית הפוך וערימות הכביסה מחכות.

גם אצלי היה קשה. ובעזרת ה' שבועיים טירונות בבית וכבר תרגישי מיומנת ומתורגלת,ומבטי הערצה של הסבתות והחברות - זה גם עוזר... (וגם של האנשים ברחוב..)

אצלי פעמיים אחרי לידה הגדול יותר נשאר גם בבית. היה לי ברור שכך עושים (ממילא אני בבית, לא חבל?) ואין לי שום ייסורי מצפון כרגע, במבט לאחור. כי תזכרי שאת עושה את ההשתדלות שלך, ואף אחד לא מצפה ממך להיות מושלמת. ומותר גם לטעות בתגובות . וגם אם מתעצבנים עכשיו, בהזדמנות הם יקבלו תשומת לב בעודף. אבל תוך כדי - לפעמים מרגישים קצת ייסורי מצפון , ויש בזה גם טוב, אם זה לא מוגזם ואם זה מביא לידי מעשה.

אם הרגשתי ייסורי מצפון בקשר לאחד מהם - הייתי מפציצה אותו פתאום בשלל חיבוקים ונשיקות ונרגעת...

משהו שעזר לי רבות בשעות לחץ -   - לצאת איתם החוצה. בחוץ הכל רגוע יותר. כשמזג האויר סביר, או אם יש מקום עם מזגן שאפשר קצת להתנחל שם לפעמים... (מרכז קניות / טיפת חלב / ספריה וכדומה).במקום להחליף חיתול בבית ,לפעמים כבר הייתי מעדיפה לעשות את זה בעגלה כשהגדול משחק או מסתכל סביבו. ואפילו להניק, לפעמים העדפתי בפינות צדדיות בחוץ, אם זה אפשרי לך.

דבר נוסף -  כדאי להכין בהזדמנות שקית עם הפתעות שישתיקו את הגדול בעת הצורך (או סתם להכין בקבוק מיץ - נתן לי שקט של כמה דקות... )

בהצלחה רבה, ותזכרי שהקב"ה לא מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. ועוד תראי הרבה רגעים של נחת ושמחה שלא תתואר , כשהם יתחילו לשחק ביחד ואת תשבי עם כוס קפה ותקראי עיתון, כשברגע פטפוטים ובניית מגדלי קוביות...

וחיזוק אחרון - הזמן עובר מהר כשיש שני תינוקות ("עוד לא הספקתי לשטוף כלים של הבוקר וכבר לילה????)

ועוד מעט תוכלי גם את לכתוב תגובות כאלו לאחרות, הטריות יותר...

(הקטן שלי בן תשעה חודשים, עדיין שמח פה אבל כבר לא כל כך מתרגשים...)

אפילו ריגשת אותי בשורות האחרונות...

אני ממש מודה לך!!! 

היה לי הכי קשה אחרי שהשניה נולדה. מהשלישי ומעלה היה לי אפילו קל (עכשיו, בשישית, שוב היה קשה, אבל לא כמו עם השניה).

ההבדל אצלי היה בציפיות. חשבתי שאני אצליח לסדר לי את הילדים שיהיה לי נח. שאני אתכנת אותם לישון בשעות שיסתדרו לי הכי טוב, והכל.

מרגע שהנחתי לרעיון שההצלחה שלי לסדר אותם לפי התכנון שלי מעבר לפינה - הפסקתי להיות מתוסכלת.

מי אמר שאמבטיה הכי כדאי לפני השינה? יש לי מכרה שלה הכי נח אמבטיה אחרי הגן דווקא.

אני לא אומרת שזה נכון גם לך - אני רק נותנת דוגמא להנחות יסוד שניתן לזנוח.

מקווה שיהיה לך יותר קל בהקדם

תודה רבה!!! 

גם אצלי שני הגדולים בהפרש של שנה וחצי, וכעת, שהקטן ביניהם בן שלוש, אני כבר כמעט לא זוכרת את הקושי שבהתחלה.

ולראות אותם עכשיו - הבת בת ארבע וחצי והבן בן שלוש - משחקים ביחד כל-כך יפה, באמא ואבא, בבובות פליימוביל, מציירים ביחד... זה שווה את זה! ואני חושבת שזה מקסים בשבילם להיות צמודים כל-כך בגיל!

(ואגב, באיזור שלנו זה לא נחשב לכל-כך צפוף, הרוב יולדות כמעו תמיד בהפרשים של שנה וחצי).

ועכשיו אני בהתמודדות חדשה, כאשר לשני הגדולים נוספו תאומים קטנים וחמודים. וגם את זה צריך ללמוד ולעבור בעזרת ה'!

באמת התמודדות, כל הכבוד לך!!!

תצליחי בע"ה!

נראה לי שזה בעיקר היצר הרע שמחליש אותי... כל המצפון הזה...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....