לדבר בנחת, להסביר, לשבח כשהתנהגו בכיוון שאמרת.

להרגיע את עצמך מבפנים. לדעת שזה סביר לגמרי שילדים בגיל הזה יעשו דברים שאמרת להם אלף פעמים.. זה אפילו מראה משהו טוב - שלא השלטת עליהם "טרור" מוגזם".

תדעי שהם ממש קטנים. עוד כמה שנים - עם ילדים קטנים בעז"ה, את לכל היותר תחייכי מזה...

את לא אשה אכזרית, ואין מה להתנפל עלייך, וזה בצדק מעיק עלייך..  את פשוט צריכה לדעת מה לצפות מהם. ומוטב גם להשתדל לספק להם תעסוקה מתאימה, משחקים וכד', זה משאיר פחות זמן לשטויות...

אבל אל תכי אותם. אחר כך המצפון מציק לעד..

קחי נערה שתצא איתם לשעה שעתיים ותני לעצמך מנוחה.. ותרי לעצמך בתחומים אחרים כמו סידור הבית וכד' כדי שתהיה לך יותר סבלנות ואכן- זו עבודה קשה. עבודת המידות. אבל הסיפוק עצום.

כדאי להנות מהתקופה הזו. כשהם גדולים- יותר מאתגר..

"איך לדבר כך שילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שילדים ידברו".

אפשר לקנות אותו בכל חנות ספרים.

לי אישית הוא עזר בהרבה נקודות, נתן כלים להתמודדות עם מצבים של חוסר סבלנות וכד'.

ממליצה מאוד.

וחוץ מזה? תפילות, תפילות..

והרגעי! אין מה לצעוק ולהתעצבן, זה לא בריא לא לך ובטח שלא להם.

תדברי באסרטיביות ותאמרי דברים פעם אחת - בלי לצעוק משום מצעקות לא משיגים שום דבר.

והכי חשוב - לא להרים יד!

זו השקעה לחיים.

וצריך לזכור שהילדים שלנו יודעים שאנחנו אוהבים אותם, ולכן גם אם יוצא שלא מרצון רע צעקנו וכו'- לא לבוסס בייסורי מצפון אלא לקום ולהמשיך. לא לפחד כל הזמן על "הטראומות" שישארו להם, לא לחיות רק במחשבות הרעות על כמה שאני לא בסדר אלא להתחזק בהבנה שה' נתן לי את הילדים האלה, וזה אומר שאני האמא הכי טובה שיכולה להיות להם, כמו שאני. האמונה הזו נותנת לי הרבה כוח לעשות ולהתאמץ בהורות שלי- ומצד שני גם נותן שלווה ומרגיע- שלמרות שאני רחוקה מאוד מלהיות מלאך- יש מישהו, הכי חשוב בעולם- שחושב שאני האמא הכי טובה בשבילם. איזה כיף!!!

להתייעץ עם מנחה בגישת שפר באיזור מגורייך. גישה ששינתה  אצלי את כל החיים בבית, את ההתמודדות עם הילדים.

אני ממש מזמינה אותך להיכנס לאתר "מרכז שפר" ולקרוא איך אנשים עשו שינוי משמעותי בחייהם.

ממש בהצלחה.

אמא יקרה עצם העובדה שהעלית את הבעיה האישית  והפרטית שלך  מעידה עלייך ועל כוונותייך הטובות ונתחיל מזה שאכזרית את לא!!!!    אין נוסחאות פלא , תחבולות מהירות או קיצורי דרך,

אך בידייך יש את הבחירה שתהפוך את המשימת ההורות הקשה והמתסכלת שלך-למשימה מתגמלת ומספקת.

כעס הינה תגובה נורמלית אך היא צריכה להיות תחת שליטה ומתועלת למקום הנכון

הבנת שלבי ההתפתחות של הילד יכולה לסייע לך כהורה להעריך אחרת את ההתרחשות המרגיזה ולהסתכל מנקודת המבט של הילד לפני שאת נכנסת " לאטרף" בצעקות ובהכאת הילד.

חוסך שבטו שונא בנו...לא זאת הייתה הכוונה...ואם בכל זאת צריך לתת מכה קטנה..אז רק בישבן ובשום פנים ואופן לא בפנים, מעבר להשפלה מחקרים הוכיחו פגיעה ואפילו גמגום אצל ילדים.

ולגבי האלף פעם אמרתי לא, אסור וכ"ו....פה נעוצה הבעיה ..

כשאת צועקת ילדייך שומעים אותך...כשאת מדברת הם גם מבינים אותך ( דבריי חכמים בנחת נשמעים...)

כשתרגיעי את הטמפרמנט שלך..ותבררי עמוק בפנים עם עצמך מדוע בעצם את מתנהגת ומגיבה כמו שאת מגיבה.

הכותבת שזאת אני..אמא לשני בנים בוגרים אשר גדלה את ילדיה בכוחות עצמה ועל בשרי למדתי לא מעט על גידול ילדים..ואני בהחלט יכולה  להבין אותך אך באותה נשימה להגיד לך זאת לא הדרך..תעשי שינוי אחרת מנת חלקך יהיה סבל ויסורים והכאה עצמית על העוול...

היום שילדיי בוגרים ( בכורי כבר חייל ) אני בהחלט את השינוי עשיתי לפני שנים רבות,  אני גאה בעצמי ויכולת להתגבר על הכעס שהיה פעם מנת חלקי...

אמא יקרה חיזקי ואמצי ושהק"ב ינחה את דרכך עם הרצון הגדול שלך לשינוי.

קודם כל יש את הרצון לשפר וזה הצעד הראשון וההכרחי לשינוי וכמובן יש דרכים רבות להתחיל את התהליך.....

א. לשתף ולבקש את עזרת ותמיכת הבעל.

ב. אפשר ללכת לשיחות עם פסיכולוגית ( זאת לא בושה ..!!)

ג. בנוסף הייתי ממליצה על קריאת ספרים וכל חומר הקשור בנושא הורות .

ד.לפנות זמן ומקום לעצמך ולזוגיות ולהשתחרר מהלחץ.

צריך לקחת בחשבון שאין קיצורי דרך..ואת התוצאות והשינוי רואים כשייש התמדה ולא נשברים, וגם אם חלילה וחס נשברים קצת בדרך..לא להתיאש  להתרומם ולהמשיך..להבין שאת בדרך הנכונה...

את באמת אימא טובה, כי אכפת ואת לא מסתפקת בטענה שככה זה, או מגיע להם כי הם מעצבנים אותי וכו', זה ממ ש נפלא! נכון, זה לא משנה את המציאות שיש עדיין כעס ורגשות שליליים אבל זאת אחלה התחלה!! וכל  הכבוד שלך שהיית אמיצה ופתחת את הנושא הזה פה, כי את ממש לא היחידה שמתמודדת עם זה!!!

לעניות דעתי, דבר ראשון כדי לך קצת לקרוא על הגיליים הספציפיים של הילדים שלך, כי גיל שנתיים ואח"כ גיל שלוש זה ה-תקופה המרדנית של הילדים וגם הכי מעצבנת (ב"ה היא מלווה בכל מיני פנינים שהם אומרים מידי פעם..) את כנראה אישה ממש גדולה וחזקה אם יש לך התמודדות של שני הגיליים האלו ביחד... אני פשוט מאמינה שכשתדעי ותביני באיזה שלב הילדים שלך נמצאים יהיה לך יותר קל לצפות התנהגויות שלהם, להגיב להם אחרת ואפילו למנוע אותם מבעוד מועד... אני חושבת שזה יוריד מהתסכול שלך המון...

דבר שני- תדאגי שיהיה לך משהו ביום שמרגיע אותך ונותןלך אנרגיות, למשל: הליכה עם חברה, פרק של סדרה אהובה, קפה עם עוגיה מפנקת.. משהו שנותן אתנחתא ביום ומשחרר את העצבים או מנגד דווקא משהו שאת יכולה לצפות לו בסוף היום אחרי שהילדים ישנים וככה לשמור על קור רוח- מה שמתאים לך! (אני ממליצה על שניהם  )

אולי כדאי גם לעשות חושבים עם הבעל, לראות אולי יש איזו תכנית פעולנ שאתם יכולים לגבש ביחד (טבלאות, צ'ופרים- יש ספר שקוראים לו "דובי לא לא" מאד מתאים לגיל הזה!!)

שיהיה בהצלחה! ותודיעי לנו מה עוזר ומה לא, שנוכל גם ללמוד...

יש המון מנחים מעולים, שווה כמה שיחות וזה משנה את הבית

בהצלחה!!

ותחזרי רגועה.

רק לאחר מכן לפעול.

חינוך עם עצבים מביא נזק.

בהצלחה

"אל תחטאו בילד"

2 כרכים.

אני מזדהה עם הקושי.

וככל שהם גדלים הקושי גדל, ברוך ה'.

וכמו שאנו נותנות הזדמנויות אינסוף לילדים להתחיל מחדש ולבקש סליחה,

גם לעצמנו כדאי שניתן את ההזדמנות להתחיל מחדש,

ולשכוח שאתמול/הבוקר/לפני רגע טעינו בחינוך ילדינו.

רוב נחת ובריאות.

בדרך כלל זה לא מגיע "יש מאין".

דבר ראשון - כולנו בני אדם. כולנו אוהבים את ילדינו ורוצים לתת להם הכל ולעשות להם רק טוב, וכולנו לפעמים מסוגלים לצאת מדעתנו בזכות המלאכים הקטנים...

כל אחד מאיתנו מגיע להורות שלו עם מטענים, מהעבר ומההווה.

לדוגמה:

אם חונכנו בדרך מסויימת, רוב הסיכויים שנמשיך לחנך בדרך הזו, כי זה מה שאנחנו רגילים.

אם לחוץ לנו באותו רגע, נגיב בצורה אחרת מאשר אם אנחנו רגועים.

אם טוב לנו בחיים (עם הבעל, בעבודה, עם חברות וכו'..) נגיב אחרת מאשר אם לא טוב לנו בתחום מסויים.

וכו'...

ההצעה שלי היא שתשבי עם עצמך ותחשבי מדוע זה מגיע, מה ה"מטען" שאיתו את מגיעה.

ואחר כך תראי איך לטפל בזה. אני אישית מאד ממליצה על טיפולי "מח אחד", הם מאד מאזנים ומרגיעים.

והכי חשוב, תדעי לך שאת לא לבד בסירה, כולנו, כל האמהות, גם השלוות ביותר, איתך. לכולנו ישנם רגעי משבר, ולכולנו יש נקיפות מצפון...

העיקר שזה חשוב לך ושאת מנסה לשנו, זו כבר חצי עבודה!

בהצלחה רבה,

בהזדהות עמוקה, אדם נוף מורשתו.

אמא יקרה,

לא רציתי להוכיח ואף אני מצטרפת ממש לקודמי על כל העיצות המקסימות, שלא יהיו לך יסורי מצפון. את אמא טובה!

אכן זה קשה גידול ילדים אך תמיד אנחנו צריכים לעצור שניה להתגבר על הכל, לנשום עמוק וחלילה לא להרים יד- ניתן לתת לצורך חינוך אם ילד עובר את הגבולות וממש ממש קשה להתגבר מקסימום!! מכה על היד/פאצ' על הישבן. אבל תדעי שמה שתיארת זה באמת באמת מעליב שסותרים בפנים לעולם לעולם לא!!! (גם אם את יוצאת מגידרך)...

כך אני זוכרת מהחינוך שלנו בבית- אמי תמיד אמרה שסתירה זה עלבון עצום- והורי המקסימים חינכו אותנו להפליא ב"ה וכמובן לכל אחד רגעי משבר אבל שוב אף פעם לא סתירה בפנים!

תזכרי מותק מה שאני אומרת לך!

בהצלחה רבה רבה בגידול הילדים,

מעריכה,

אמא אחרת.

בואו נודה על האמת, גם אם נלמד את כל הקורסים וכל חוגי ההורים ונקרא את כל הספרים ונבין את כל התהליכים בשכל... עדיין בשטח, בפועל, בסוף "החתול במגפיים" שלנו יתפרץ ויצא לצערינו  בכעס/צעקה ואלימות לסוגיה...

זה בִּילד-אִין בתוכינו (הכעס/הלחץ/המתח..) וכמה ש"נעבוד" על הטבעים והמידות בסוף תמיד יגיע ניסיון שגדול עלינו (כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו).

אז מה נעשה??

א. להכיר בפגם שלי ולהודות על האמת (שלב ראשון להודות=להתוודות, שלב שני גם נגיד לו תודה כי הוא הגשר שלנו להגיע באמת להשם ית').  להכיר בטבעים שנמצאים בנו עמוק, לראות כמה אני חסר ומלא ב"ג'יפה" אם אני כנה אם עצמי אני מגלה אינטרסנטיות/גאווה/שליטה/כוחנות הרבה הרבה.... ובעיקר שכחת א-לוקים..(מקור הפגמים...))

ב. שלב שני- לא להישבר מכך. השם ברא אותי ככה עם הרע בתוכי, אין מה להצטער העצבות מהכרת מצבי הפגום נובעת מגאווה אחרי הכל,

השלמה עם הפגם.

ג. צעקה להשם= אם אני כזה חלש/קטן/פגם/אפסי אתה חייב להיכנס פה ולפעול ישועות כי אני לא יכול. ואיפה שאני לא- אתה כן!

(לכן הגיע המכונה 'רע' הזה כדי שנהיה מוכרחים את גילוי השם...)

בקיצור-

מגיע מצב מצוקה (מכל סוג שהוא, החל מהקטן ביותר) הילדים מחרפנים או כל צרה שהיא חלילה-

לזהות בתוכי את הכעס/לחץ/פחד/מתח לראות את החולשה שלי (וכשכועס על מישהו ישר לחשוב "אני יותר גרוע, עובדה: תיראו אותי ברגע זה, אני יכול גם להרוג מישהו שמתנגד לי... אני לא יותר טוב.)

ומיד להעביר אליו (לאבא), שמע זה גדול עלי, מצטער, כנס פה אתה אני לא עומד בכך.

אני מרים ידיים מראש. (מהניסיון שלי כל מציאת פיתרון רק תגדיל את האש והסערה אצל הזולת וחוזר חלילה טובעים עמוק יותר בבוץ כשמנסים לפעול לבד.)

ישר לצעוק שלא עומדים בניסיון "בו תיכנס!".

ופשוט רואים בכך ישועה, כשמפקירים את כל הכוחנות שלי להשם ומודים על האמת על החיסרון שלנו (על הרצון לשליטה וכו)

יכול להיות שהשם יביא לי מחשבה שתוביל לפתרון והרגעת המצב, יכול להיות שהשם ירגיע את הילד, אצל השם הכל אפשרי וגם לא מעניין אותי איך אבל זה בטוח יפתר ואני אחוש בחוש שזה ממנו.

אחרי הכל (ותאמרו לו כך- העולם הזה שלו, יש פה מצב של שכינה בגלות ועכשיו הגיע העת ש'תקום ותגאל את עצמך' אנו לא יכולים.) העולם הזה שלך, מה אתה מעדיף פה חורבנות? אין בעיה, אבל אתה כזה אדיר ויכול-הכל קדימה קום והתגלה.

ממליצה בחום. דרך האמת של "מבשרי אחזה אלוק" כל אחד יגאל את עצמו גאולה פרטית.  רק הכרה בפגם ודבקות בו ית' לתת לו למלוך, לרדת מהכיסא וכל ההתרחבויות בהם התגדלנו.........

הרבה בטח יתנפלו עלי אבל חייבת להמשיך......

"ומודה ועוזב ירוחם" זה כל הסוד.

בכך מתקנים את חטא האדם הראשון שלא ידע להודות על האמת ולומר 'חטאתי' אלא השליך את האחריות על האישה ולא הודה שלא עמד בניסיון.

דוד המלך הבין זאת וניסיון חייו לימד אותו שאפילו כאשר חשב ש'זהו, אני כבר מלא יראת השם "וליבי חלל בקירבי" אני כבר תיקנתי את כל מידותי', אז הגיע לו ניסיון בת-שבע וכש'נפל' בו הוא ישר הודה על האמת ואמר לנתן הנביא חטאתי לה'. ומאז הכיר במציאותו-מציאותינו "חטאתי לנגדי תמיד" אני מציאות חסרה וחייב אותך ה' שאתה תחזיק/תציל אותי מלחטוא "שיויתי ה' לנגדי תמיד" ו"אשרי אדם מפחד תמיד" (שמא ישכח את ה' ויפול בחטאיו...

כי לבד אני לא יכול לעמוד בניסיונות. ואם הצלחתי/ עשיתי מצוה זה אתה זיכית לי.

(מי שהדרך הזו של ה'אמונה מהבשר' מההתנסויות היומיומיות בכנות מול האמת הכואבת- מי שמעניין אותה מוזמנת לשמוע את שיעורי הרבנית שולמית פישר שתחי' שמדברת את הדברים הללו. אויר לנשימה.)

קראתי את כל השרשור כדי שלא לחזור על דברים שנכתבו ומצאתי ממש בסוף את מה שרציתי להגיב. כשאני ממש מתוסכלת ולפעמים אפילו על סף בכי- אני פונה לקב"ה ונותנת לילדים שלי לשמוע. אני מבקשת ממנו מתוך התסכול הזה עזרה שייתן לי את הכלים לעזור לילדים שלי שאני אוהבת כל-כך. זה עובד וזה גם מחנך את הילדים לפנות לה' בצר להם.

לאותה אמא אמיצה- יישר כוח שבכלל את מעלה את הקושי העצום הזה שהייתי שמחה לומר לך נהיה קל יותר עם השנים כשהילדים גדלים- אבל לא...

מה שכן נהיה יותר קל זו ההתמודדות שלך כאמא ויכולת ההבנה הזו שהחינוך הוא לא כאן ועכשיו, אלא לטווח רחוק. לפעמים נראה את הפירות של ההשקעה שלנו רק לאחר שבועות ולפעמים גם שנים. במפגש מתסכל זה מול הילד ששפך את כל המשחקים על הרצפה, לדוגמה, ולא מוכן לאסוף אותם, צריך לזכור שהמטרה היא לא שיהיה סלון מסודר אלא לחנך את הילד לאסוף אחריו או להקשיב בקול ההורה. גם אם בסוף אני אאסוף את הכל לידו, אני אסביר לו שוב ושוב שזה לא בסדר שהוא לא אוסף ולמה. הדברים נכנסים פנימה ולטווח רחוק זה מה שחשוב שנתנו לו את הערך החינוכי ולא שהסלון סודר על ידו. 

בהצלחה לכולנו!

גם אם קורה ויצאת מהכלים- צעקת, נתת מכה וכד'. אז

א. ברור שזה לא דבר טוב בפני עצמו. אבל אם מסתכלים על תמונה כללית של ילד שגדל אצלך בבית אז הדברים נראים אחרת. כלומר- אם הבית ואת בדר"כ רגועים ומתנהלים בנחת, אז כעס מדי פעם יכול גם להיות בריא. לא במובן שזה טוב לכעוס, אלא במובן שילד שרואה שאמא כועסת לפעמים לומד שהכעס הוא חלק מהחיים, ויש דרך להתמודד איתו.

ילד שגדל (באופן תיאורטי) בבית שבו אף פעם לא כועסים, לא ידע איך "לאכול" את הכעס שהוא רואה בעצמו לפעמים, וזה עלול לגרום לו תחושה שהוא ממש לא בסדר, רק בגלל העובדה שיש בו רגשות כאלו, שאצל ההורים שלו לא היו (כביכול).

ב. אחרי שנותנים מכה, בדרך כלל יש נקיפות מצפון... אחד הדברים שאפשר לעשות זה לדבר עם הילד אחרי שנרגעת. להסביר לו שזה לא בגללו, הוא ילד טוב, ומקסים, ואת אוהבת אותו גם כשהוא עושה דברים שלא מוצאים חן בעינייך. להסביר שלפעמים כשאת עייפה, או כשקשה לך אז הכעס מתפרץ. לשקף את התחושה של הילד בכך ש"זה בטח לא נעים כשאמא כועסת". וגם - מותר לבקש סליחה מילד. סליחה שנתתי לך מכה, סליחה שצעקתי.

ככה ילד לומד שיש כעס, ויש נפילות, אבל גם יש חרטה, ויש סליחה. ובעיני לפחות זה לימוד מאוד גדול.

וברוך השם אני לא עושה את זה כי בתור ילדה סטורה אני זוכרת כמה זה מזיק.

להתפלל  על זה המון

לא להתביש לבקש עידוד מהבעל כולל עזרה בעיניני משמעת

הרבה עבודה עצמית

ללכת עם תחושות הבטן שלך

ובאמת אני מקווה לישם את מה שנתנו פה עיצות,בעיקר לקרא על ספרים בנושא!

ותודה זה מחמם את הלב כמה נשים מוכנות לענות בכנות על מה שקורה להן

ולתת לשני הרגשה טובה.

ממני פותחת השרשור

אני באמת מגיעה מרקע כזה לא שלא הגיעה לי, זה הגיע! אך זה היה המציאות בבית.

ובאמת איך עושים סוויץ במח ולא להגרר למה שעשו בבית?.......

אין ילד שמגיעה לו סטירה ולא משנה עד כמה שובב הוא ואני הייתי ילדה טובה מאוד,סטירה זו אלימות גופנית ולא משנה אם מנסים לעדן את זה עם המילה פליק,אם חוית את זה אני ממליצה לך ללכת ליעוץ כדי לעבד את החויה השלילית הזו לטובת הילדים.

איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו

שיטה שמבוססת על העקרונות של הפסיכולוג חיים גינות ומעניקה להורה את הידע במשולש: הורה-ילד-התפתחות בריאה

לעומת שיטת שפר (שמתחמקת מייסורי המצפון של ההורים) גיסת חיים גינות לוקחת את הייסורי מצפון כדי להעמיק את ההיכרות עם הילד ועם עצמך (ברובד הפנימי) תוך שליטה במצב ברובד החיצוני ליצור מציאות בטוחה ושליוה .

שיטת שפר לדעתי גורמת לילד לתיסכולים מיותרים (לשיטתם התיסכולים הללו יחשלו אותו אבל אני סובר שתיסכולים מיותרים ללר תמיכת ההורים גורמים נזק)

למי שמעוניים בעוד פרטים -יפנה אלי באישי

כשהחולה יודע שהוא חולה- זו תחילת הדרך לחפש רפואה.

מהכרות קרובה עם מישהו שעבר ילדות לא פשוטה בכלל (ולא מרים אצבע על הילדים שלו, דוקא בגלל זה), אני ממליצה על סדנת "שקוף" של "לב הדברים".

זה יקר, זה עבודה נפשית לא פשוטה, אבל זה פתרון אמיתי מאין כמוהו לעיבוד החוויות שלך כילדה , הבנת השלכתן על המציאות הבוגרת שלך, והתמודדות אמיתית ונכונה עם הכאבים שנותרו אי שם בנפש.

.

פרטים באתר "לב הדברים"... 

מעבר לדברים העמוקים של הנפש והאישיות, של הכירות עם השלב של הילדים-

תשובה פרקטית

תשבי בנחת ונתסחי לך (עם בעלך) - נוהל עבודהל מצבי לחץ

מה הדבר הנכון לעשות כשהילד עושה דבר מסויים שאסור לו?

למשל לקחת סכין מהשיש, לתת מכות לח, לרוץ לכביש, להתחצף לאמא, לזרוק חול ל......

רשימה

לכל דבר- או לכל קטיגוריית דברים- תכיני לך מראש איזה תגובה לעשות

למשל- לתפוס את הילד בחיבוק שתופס את הגפיים ולומר לו בקול החלטי- ככה לא עושים בבית שלנו- ולהחזיק אותו חבוק עד שירגע

או מצבים שבהם צריך לתת מכה (ואם כן- בישבן? בלחי? ביד?)

מצבים שבהם הילד חייב ללכת לשבת על "כיסא מחשבות"

מצבים שנותנים להם ערימת צבעים ודפים- ונותנים לאמא כוס מים וכורסא לרגע....

מצבים שבהם אומרים "אתה בערב תשמע מאבא על זה!"

או כשעושים גישור- הכאבת לאח שלך! אתה עכשיו חייב ללכת לבקש ממנו סליחה!

ויש עוד....

שלא תהיי חסרת אונים-

שברו את כללי המשחק- מה עושים עכשיו???  והאינסטינקט קופץ...

שיהיה לך ברור גם במצבי לחץ- יש נוהל מוכן, הכל בשליטתו יתברך

* אין לי ניסיון בחינוך ילדים- אבל ככה נראה לי בשכל ישר, ומכה משיעורים ששמעתי על חינוך

אחותך) אני מקווה לישם זאת בפועל!

ותודה לכל האחרות שטרחו וכתבו ונתנו עצות בלי שהתנסו בו בפועל (אם לא אז חלקם).

בזכותכם התחלתי התחלה ראשונה לחשוב מעט לפני שאני מתחילה לתת את הסטירה .

זה לא קל אבל מקווה, שבהמשך אוכל יותר בקלות, להתנתק מדבר הנתינה בלחי לאט לאט !

השניה הזו של לעבור מאינסטינקט למחשבה-

זה הצעד הכי גדול! וגם הכי קשה...

אח"כ זה כבר הבדל כמותי -של שניה אחת או שלוש שניות של מחשבה...

(זה נכון לכל המידות והנפש- לכן אני כן יכולה לחתום על האמירה הזו)

הרב ארוש שליט"א אומר שתפילה חצי שעה ביום -במילים שלך ,לה', על עניין מסויים (ולחפש טיעונים ולשכנע את ה' ) עושה פלאות. ב""ה חוויתי על בשרי שינוי בדברים שלא האמנתי שישתנו. מומלץ!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....