מצאתי על מחשבי קובץ שכתבתי לפני כשנה. חשבתי - אולי יועיל למי מכם:
מסופר על חסידי החוזה מלובלין כי בכל שנה כאשר הגיעו הימים הנוראים נהגו לעזוב ביתם וללכת לרבם. פעם אחת, בעודם נוסעים כדרכם, הבחינו בכפרי אחד. עצר אותם אותו כפרי ושאלם לאן נוסעים הם? "המכיר אתה את החוזה מלובלין?" שאלוהו, "לאו" השיב. "רב גדול הוא ואנו חסידיו. צדיק וקדוש הוא ובכל שנה נוסעים אנו לבקרו, לשהות במחיצתו, לבקש שיתפלל על צרכינו ולהתברך ממנו. ואתה, היש לך דבר מה שהנך רוצה לבקש מהרב?" הוסיפו לשאול, "לאו" השיב. תמהו – "כיצד ייתכן אדם שאין לו דבר לבקש? וגם אם אכן לא חסר לו דבר ואין הוא צריך לבקש מאום, כיצד יוותר על ברכה מהרב?"
שמע הכפרי, שהה והרהר בדבר שנית, ולבסוף נזכר בדבר מה: "כמה שנים שאנו נשואים, אך טרם זכינו אשתי ואני בפרי בטן" השיבם. "כמה שנים ולא זכיתם בפרי בטן? וכי דבר פעוט הוא בעיניך? בוא עמנו ובקש גם אתה תפילת הרב ובירכתו, ובעזרת ה' תזכו אתה ואשתך בפרי בטן, זרע בר קיימא". העלוהו לעגלתם, ונסעו.
משהגיעו ללובלין, "העיר הגדולה", הדריכוהו כיצד לנהוג בחדר ההמתנה. "הכן פתק עם שמך, כמה שטרות כסף ותוכן בקשתך. אחר שתעשה זאת - המתן עד שיקראו בשמך ויכניסוך משמשי הרב". הכפרי הקשיב ונהג כהדרכתם. לא עבר רוב יום, וכבר יצא מחדרו של הרב, מלווה בברכתו ובהבטחתו כי יזכה לפרי בטן כעת חיה.
אחר מספר ימים, והנה שבים הם לדרכם החסידים. כל חסיד לביתו הוא. קבוצת החסידים התארגנה אף היא לנסיעה, אך הכפרי שהסיעו עמם טרם נמצא. חיכו וחיכו ובנטות השמש סוף כל סוף ראוהו מרחוק, כאשר הוא בדרכו אליהם ובידו - עגלת תינוק חדשה, חיתולים ובקבוקים. מיד הבינו את שעלה בדעתו, צחקו ואמרו לו: "שוטה שכמותך! הן חשבת כי מיד תזכה לראות בברכתו של הרב? המתן. גם אנו מבקשים שנה אחר שנה אותן הבקשות, ועד שהן מתממשות עוברות כמה שנים טובות..." מיודענו הכפרי מעט נעלב, ענה בטון מתנצל ומבויש: "הרי בכפרי אין מקום בו אוכל לקנות כל אלו..."
והנה, כעבור שנה נפגשו החסידים עם אותו כפרי וראו כי בעגלתו, מי היה מאמין – תינוק! כאשר הגיעו לרבם שאלוהו בהיסוס: "הן באים אנו אליך מדי שנה בשנה ומחכים שיתממשו משאלות ליבנו. דבקים אנו בך שנים רבות וטובות... כיצד ייתכן שדווקא אותו כפרי, אשר הכירך רק בשנה שעברה זכה במהירות כזו להגשמת משאלתו?"
חייך הרב וענה: "אותו כפרי קנה עגלה – וכי הייתי יכול להשאירה ריקה?"
* * *
אנו מתפללים לקב"ה כל כך הרבה. מבקשים חזור ובקש, שוב ושוב, מתחננים ומצפים לראות בישועתו. לעיתים רואים אנו אנשים הנראים לנו "פחות קרובים" אשר זוכים בקלי קלות בכל מה שרוצים ועיננו צרה בהם. "כיצד אני, שהתפללתי כה רבות, לא מצליח/ה לראות בהתגשמות הדברים?"
מעבר לכך שאין באפשרותנו לשפוט ו"לדרג" אותם אנשים, ומעבר לכך שהתפילה אינה אמצעי לקבלת דבר-מה, ושאיננו יודעים כיצד היא פועלתי (שהרי נסתרות דרכי ה' – לאדם אחד סולל הוא דרך כזו, ולאדם אחר סולל אחת אחרת, כל אחד כפי מה שמתאים לו...) מעבר לכל אלה עלינו לשאול את עצמנו: האם עשינו דבר מה שנהיה ראויים לזכות? האם פתחנו פתח כחודו של מחט, האם עשינו השתדלות, האם הכנו כלים לקבלת השפע?
