אני בשמינית עכשיו, התחלנו שנה, ואני בלחץ, מיותר מדי דברים.
אבל מה שמלחיץ אותי הכי הרבה – זה שידוכים.
עד לפני חודשיים היה לי חבר, היינו ביחד חצי שנה, ונפרדנו, מכל מיני סיבות שאני לא אפרט.
אני בן אדם ביישן, ופחדן, ושידוכים, ממש לא התאים ומתאים לי.
אני יודעת שזה עוד הרבה זמן עד שהם יתחילו להגיע, אבל אני מפחדת, כבר מעכשיו.
אני חייתי בחברה, שאם רואים בן, עוברים למדרכה השנייה.
ובכללי, אנשים שאני לא מכירה, אני מתפדחת נורא.
אז איך היה לי חבר?
לפני החצי שנה שהיינו "זוג" – במשך שנתיים היינו ידידים.
ידיד אחר שלי הכיר בנינו, וגם אז, במשך שנה, התביישתי ממנו מאוד.
שלום פה, מה שלומך שם- אבל לא באמת הכרנו מעבר לזה.
ומפה לשם, עוד שנה של קשר, והנה אנחנו "חברים".
רציתי את החבר הזה, ולא מהסיבות שאתם חושבים.
זה לא היה משנה לי אם זה היה אותו ידיד, או ידיד אחר, או מישהו אחר.
קשה לי עם זה שאנשים יוצאים במשך שלושה חודשים, והחלטנו להתחתן.
רגע! אתם בקושי מכירים אחד את השנייה, וכבר אתם בטוחים שזה זה?!
שאיתו תחתנו, תקימו בית, תלדו לו ילדים, תגדלו אותם יחד, תהיו סבא וסבתא לאותם נכדים, ותמותו יחד-? (בעז"ה, זאת השאיפה)
אחרי כמה פגישות מסכנות, עשרות אסמסים, ושיחות טלפון?
אתם הולכים לחיות יחד, אתם מודעים לזה?!
אני כבר לא מדברת על אלה שיוצאים שבוע- ויאללה חתונה, מטורפים לגמרי.
ההורים שלי, אחרי הפגישה הראשונה שלהם ידעו שהם מתחתנים (הם יצאו עוד כמה חודשים, אבל לשניהם היה ברור שהם מתחתנים יחד.).
ושאני מדברת איתם על זה הם מרגיעים אותי ואומרים לי שלא לכל אחד זה מתאים להחליט אחרי הפגישה הראשונה, וגם לא אחרי שלושה חודשים.
אבל אני מדברת איתכם על זה, שמבחינתי, שבעה חודשים – זה לא מספיק בשביל חתונה.
ולכן רציתי חבר- חבר מכיתה י"א, ועד אחרי שירות, בכדי לדעת שזה באמת זה, שאיתו אני מתחתנת, שאותו אני באמת מכירה ויודעת.
אני מתה מפחד, מתה!
לא חסרים גירושים! לא חסרות אלימות במשפחה! לא חסרות בעיות כאלה ואחרות...
וחוץ מזה, מה יהיה בדייטים? עם אנשים שבחיים לא הכרתי? אתם באמת חושבים שאני אדע איך לפתוח את הפה?
אני אצטרך לבוא עם שלוש חברות, וגם אז אני לא אדע מה עושים.
אנשים שלא מכירים אותי עלולים לחשוב שאני סנובה מתנשאת, אבל זה לא בא מהמקום של התנשאות, אלא ממקום טהור של פחד מפגיעה כלשהי.
היום, שאני מדברת עם חברות שאני מכירה מכיתה ט' הן מספרות לי שהן היו בטוחות שאני סנובה מגעילה שלא שמה על אף אחת, ופתאום, שהן מכירות אותי קרוב ל4 שנים, הן מבינות שההפך הוא הנכון. ואני, בתוך עצמי בוכה, אתם מבינים שזה מה שאנשים חושבים עלי? רק בגלל שאני מפחדת?
היום כולם רצים, יצאתם כבר ארבעה חודשים, ואתם עוד לא התחתנתם? גם לא מאורסים? תגידו, השתגעתם?!
אני רואה את חברות שלי- אחת בסוף שנה בעז"ה תהיה או נשואה או מאורסת שנייה לפני חתונה, אחת עכשיו בהפסקה של חצי שנה כי היא מרגישה קצת קטנה והיא מחכה לגיל 18 (18 לחופה...), אחת כמוני- נפרדה מחבר שלה, מקשר של עשרה חודשים ועדיין זה לא נראה שזה מה שישבור אותה בכדי לא להתחתן, וכל השאר- מדברות על זה, צוחקות, כל כך מחכות כבר לרגע...
מדברים על חתונה, על דייטים, על שקיעות וחלומות, אני קמה והולכת.
תמיד צחקו עלי שאני פחדנית (בנות התערבו בקשר לשיעור נהיגה הראשון שלי, שבסופו של יום עברתי אותו בשלום...) אבל היום זה כבר עובר גבולות.
לפעמים אני חושבת שאולי עדיף לא להתחתן עם כל הפחדים שלי, ואז מופיע לו פחד נוסף- להיות הדודה הזקנה והרווקה?
מה עושים?!
