אחת המכות הקשות ביותר של רווקות לדעתי היא הציניות שנהיית מנת חלקינו עם הזמן. אנחנו משתמשים בה כדי להגן על עצמינו מעוד פגיעה, מכאב ומחשיפה במצב לא בטוח. אף אחד מאיתנו לא רוצה לחשוב על עצמו כאדם ציני אבל אני חושבת שיש בכולנו מעט מזה. זה עוזר לנו כביכול להתמודד ומונע מאיתנו לטפח תקוות שווא מוקדם מידי בקשר.
אני יודעת מהניסיון של עצמי שעל אף שמעולם לא הייתי בחורה תמימה מידי, היה בי אולי צד קטן תמים שהאמין בסיפורי ניסים ובסיפורי אגדות. האמנתי שיום אחד יגיע הבחור שאני אצליח להתאהב בו והכל בו יהיה בסדר. לא יהיה משהו דרמטי ברקע שלו שאצטרך להתמודד איתו ובפשטות אבין שזה הבחור בשבילי. היום כשאני מעלה על דעתי אפשרות שאפגוש מישהו, זה מלווה במחשבה מהסגנון של "מענין איזה רקע מוזר והזוי יהיה לבעלי כי פשוט לא ייתכן שהוא יהיה נורמלי לחלוטין.
אבל היה רגע אחד השנה שהאמנתי פתאום שאולי אגדה, אפילו המוזרה ביותר יכולה להתגשם. אפילו אגדה שנשמעת כאילו נכתבה על ידי האחים גרים בכבודם ובעצמם (ואחר כם עברה צנזורה על ידי הסבתות לדורותיהן כדי לא להפחיד יותר מידי את הילדים) יכולה להתגשם. אולי הקשבתי יותר מידי לשיעורים של הרבנית ימימה שכל הזמן מבטיחה לנו גאולה וניסים ואולי לרגע הייתי עייפה מהציניות ואולי, פשוט נורא רציתי להאמין.
היה זה ביום קיץ חמים לקראת סוף השנה. הייתה לי הופעה די חשובה די חשובה של המקהלה שלי בשעות אחר הצהריים בבית הספר ומכיוון שבית הספר נמצא במקום שכוח אל ומכיוון שרצו שאגיע בשעה ספציפית, המנהלת ביקשה שאקח מונית (על חשבון בית הספר כמובן. להזכרכם, אני מורה עם משכורת בהתאם...). אז בשעה המיועדת יצאתי מהדירה ועמדתי בשולי הכביש עד שנעצר לידי נהג מונית ועליתי עליו לכיוון בית הספר.
גילוי נאות: אני לא מתה על נהגי המוניות הידידותיים מידי שמתחילים להיכנס לעובי הקורה בכל מה שקשור לרקע האישי של הנוסע שלהם. בנוסף לכך, הייתי לחוצה מהפקק הארוך שהשתרך לפנינו ועוד יותר לחוצה מההופעה שעדין לא נסגרו פרטים טכניים חשובים לגביה. אך מה אעשה והקב"ה זימן לי טרמפ דווקא עם נהג מונית כזה?
הוא התחיל עם שאלות בסיסיות. לאן אני נוסעת? לבית הספר. בשעות כאלה? כן. יש לי הופעה. של נגנים? לא. של המקהלה. כמובן הגענו לזה שאני מורה למוזיקה וגם הבת שלו מורה למוזיקה. לא. אני לא מכירה אותה. ואז הגיעה שאלת מליון הדולר. "מדוע את לא נשואה"? עניתי את התשובה הכי מנסה-לסגור-את-השיחה-בלי-פירוט-נוסף שהייתה באמתחתי: "לא פגשתי את בעלי עדין. כשאני אפגוש אותו, אני אתחתן איתו".
התשובה שקיבלתי הייתה מאד לא צפויה: זה יקרה עוד מעט.
" מה יקרה עוד מעט"? שאלתי בבלבול.
"את תפגשי אותו עוד מעט".
"אתה רציני"? שאלתי תוך כדי צחקוק.
"כן" הוא אמר ברצינות גמורה ופתאום התחיל לחשב לעצמו בראש כל מיני דברים והתחיל לספור על האצבעות ואז אמר: "זה יקרה עוד...חמישה חודשים".
אני חייבת לציין שכל הסיטואציה הזאת הייתה נראית לי הזויה לחלוטין אבל החלטתי שאם אני כבר בתוכה, חבל שלא למצות אותה עד תום.
המשכתי לשאול אותו אם הוא בטוח בזה בוודאות והוא אמר שכן. שאלתי אותו איך הוא יודע והוא אמר שהוא פשוט יודע את זה. הפקק השתחרר סוף סוף והמשכנו בנסיעה. אני ממשיכה לחקור אותו והוא עונה בטבעיות רבה משל היינו מדברים על משמעות של תמרורים על הכביש המהיר. שאלתי אותו אם קרה בעבר שהוא ידע דברים ככה והוא ענה שהיו מקרים שהוא ידע לחוש דברים כאלה והוא תמיד צדק. פעם הוא ניחש שבחורה אחרת עוד רגע תתחתן ופעם ניחש שבחורה תלך ללמוד איפשהו אבל הוא תמיד צדק ואמר לי שוב ושוב שעוד כמה חודשים אני אתקשר אליו ואזמין אותו לחתונה שלי. אני לא האמנתי לו. באמת שלא אבל הוא כל כך האמין בעצמו וחזר על זה שוב ושוב. עוד מעט זה יקרה.
הגענו למחוז חפצי ולאחר שהגיש לי את הקבלה הוא לקח עט והקיף בעיגול את המספר שלו וביקש ממני לא לשכוח להזמין אותו לחתונה. אחר כך שהוא איחל שיהיה במזל טוב, לחץ לי את היד בחום (אני שומרת נגיעה אבל לא היה נעים לי במקרה זה. בכל זאת מדובר בסבא חביב...) והמשיך בנסיעתו.
בימים ובשבועות שלאחר מיכן הסיפור הזה ישב לי בראש. אמנם אני לא חובבת מיסטיקה אבל הדהד לי בראש מקרה שקרה לחברה טובה שלי שקולגה שלה ניבאה שמתישהו בזמן הקרוב היא תזכה לזוגיות ואכן, שלושה חודשים לאחר הנבואה החברה שלי פגשה בחור דרך תוכנית המפגשים והם נשואים היום באושר. ברור לי שאף אחד לא מסוגל לנבא את העתיד אבל אני כן מאמינה שיש אנשים עם אינטואציה חזקה שיכולים להרגיש דברים שמתרחשים מתחת לפני השטח. אני מאמינה שיש אנשים שמסוגלים למשל לזהות שאישה בהריון אפילו לפני שהיא יודעת את זה (אני למשל כזאת J ). אני מאמינה שיש אנשים שמסוגלים לזהות תהליכים נפשיים שמובילים לכל מיני תוצאות וכך היו רגעים שהרגשתי שאולי אותו הנהג החביב זיהה בי משהו וידע. אפילו כתבתי בפייסבוק באותו היום שאלוקים סוף סוף שמע את תפילותיי ועומד לשלוח לי את זיווגי, או שיש לו חוש הומור אכזרי במיוחד. בלי שרציתי בכך, הסיפור הזה פיתח בי תקווה כלשהיא. כל פעם שפגשתי בחור חשבתי שאולי זה הבחור שתתקיים בו נבואת נהג המונית. ניסיתי לנחש מתי ואיך זה יקרה. ובנתיים...החודשים חלפו ובעלי לעתיד איננו.
אני יודעת לאיזה תגובות לצפות כשאני מספרת לאנשים את הסיפור הזה. "נו באמת אלישבע, באמת חסרים אנשים שיהנו לעבוד עליך כדי להפיג קצת שיעמום"? או "טוב. אז פגשת עוד מטורף". אבל היו רגעים שממש האמנתי. האמנתי כי אני מאמינה שכל דבר קורה מסיבה כלשהיא. אין מקרה בעולם וכל כך רציתי להאמין שסוף סוף הרב"ה שמע את תפילתי ושלח לי שליח כדי לבשר לי. כדי שבאמת אהיה מוכנה. אחרת, למה הקב"ה היה מפגיש אותי איתו? הרי הקב"ה מכיר אותי. הוא יודע שסיפורים מהסגנון הזה משפיעים עלי. נכון שיש בי צד ציני שהתרגל לגלגל עיניים שכמאחלים לי "בקרוב אצלך" אבל... יש בי גם צד נורא תמים שנורא רוצה להאמין בנס או בנבואה של נהג מונית חביב שעוד חמישה חודשים זה יקרה.
בקרוב מאד ימלאו חמישה חודשים לסיפור הזה. באופן די אירוני זה יקרה ממש באזור יום ההולדת שלי אבל גם השנה הקב"ה לא הביא לי את מתנת יום ההולדת שביקשתי. הוא הביא לי מתנות אחרות אבל...לא את הדבר היחיד שרציתי.
באשר לנהג המונית הזה, אינני יודעת מה קרה איתו. אני תוהה לעצמי לפעמים אם הוא עשה את מה שעשה כי הוא באמת דאג לי ורצה לתת לי כוחות או אולי פשוט רצה קצת לבדר את עצמו. יש ימים שאני תוהה אם להרים טלפון אליו ולהגיד לו שהוא טעה ולבקש ממנו שלא יעשה את זה לאחרים כי רובינו נורא רוצים להאמין באגדות אבל אנחנו שוכחים שגם מאגדה מתעוררים והלב כואב אחר כך... (אגב, אמנם הקבלה כבר לא אצלי אבל שמרתי את המספר למקרה שהנבואה תתגשם...). אני בעיקר שואלת את הקב"ה למה? למה עוד שנה של רווקות? למה עוד שנה של כאב? למה הפגישה עם נהג המונית? למה התקווה לשווא?
אבל אולי אני לא שואלת את עצמי את השאלות הנכונות.
לקראת יום הדין ובשנים האחרונות בכלל אני חושבת לעצמי שאולי ביום זה אני נותנת את הדין לא רק על כל הדברים שעשיתי אלא גם על הדברים שלא עשיתי. בני הזוג הפוטנציאלים שלא נתתי להם מספיק הזדמנויות, הפגישות שלא באתי אליהם עם מספיק אנרגיה, על הרגעים שבהם לא האמנתי מספיק בגאולה ועל הרגעים שלא הייתי מסוגלים להצדיק את הדין על עוד רגע של כאב. אולי אני צריכה לשאול את עצמי האם התפללתי מספיק. האם באמת ניסיתי מספיק? אולי הקב"ה שלח את נהג המונית כדי להגיד לי שיש פוטנציאל לבעל עוד חמישה חודשים ופיספסתי את זה?
ואולי זה היה סתם מפגש מענין ואני לא צריכה להקדיש לזה כל כך הרבה מחשבה.
אבל למרות הציניות שלי היה מקום קטן קטן בי שהאמין שהנבואה של נהג המונית תתגשם.
ועכשיו כבר אין לי במה להאמין.
