איך היית מרגישה אם היית ממשיכה להיות רווקה.. כמה זמן זה היה מחזיק..

ומזה תביני, שהאושר האמיתי עובר גם דרך מאמץ ובנין, אבל אז הוא מופנם יותר ועמוק יותר.

ובנוסף - מבט על הצד הערכי הגדול והמשמח שיש בבנין בית בישראל. משפחה.

ואני יודעת את כל זה תמיד, ובכל זאת, כאילו משהו חסר לי.

כאילו יש בי עוד צדדים שדורשים להתבטא, ואני לא נותנת להם, כי אני עסוקה מידי באנשים שסביבי, ולא בעצמי.

ואולי זה באמת ככה..

לא יודעת.

כן לנסות לממש את אותם צדדים.. עכשיו כשהקטן כבר בן חצי שנה יותר את מכירה את הלו"ז שלו, יודעת מה הוא צריך מתי פחות או יותר- ואפשר לנסות ל"תמרן" בין הצרכים שלו לצרכים שלך..

בא לך לצאת עם חברות? תדברי עם בעלך, הוא יהיה עם הילד (תשאבי עם צריך חלב-אם) וצאי לבלות! את תראי שזה יעשה לך כ"כ טוב!! בעלי ממש דחף אותי לצאת למקומות כי הייתי עם הילד בבית כל הזמן ובשלב כלשהו זה לא פשוט..

תראי אילו דברים חסרים לך- ונסי לעשות אותם עדיין (מה שאפשרי..) את גם תגלי בע"ה שהרבה יותר כיף ונוח לחזור אל הבית שלך, בנך ובעלך מאשר לאיזו דירת סטודנטיות/ בית של ההורים וכו'..

בסופו של דבר רוב חברותייך הרווקות היו שמחות להיות במקומך.. וצריך ללמוד לחהודות על המקום הזה שהגענו אליו.. (: בהצלחה רבה!

א. אמרתי "לדמיין", לפעמים הידיעה לא מספיק "מוחשית"..

ב. הצדדים הנוספים - זה כלל לא רע. דרכו של עולם, שכאשר אנו מתרכזים בבנין חדש, אנו "מזניחים" לעיתים צדדים פחות חשובים לאותו זמן. כשמתבססים - הצדדים הללו תובעים שוב את תפקידם..

יתכן שאת צריכה קצת לשבת עם עצמך - ולנסות לחוש מה הם ה"צדדים" הללו. אח"כ לעשות חשבון ריאלי מה מהם שייך להתבטא גם כעת; ולא זו בלבד - אלא גם להתבונן איך את "משבצת" אותם גם מבחינה נפשית, לא רק פרקטית. כלומר, להתבונן איך הם משתלבים בך כעת כאשה נשואה ואמא, איך הם מוסיפים גם לבנין ביתך, בכך שהם מוסיפים לך.

ויחד עם זה, צריך לזכור שבאמת אשה נשואה היא יותר "גדולה". יש לה כעת סוג של נתינה, של בנין באישיותה שלא היה לה לפני כן. ולפעמים הדברים שהיו לפני כן, קצת "קטנים עליה" במעמדה הנוכחי, גם אם היא עדיין לא התרגלה לכך לגמרי.

על כן, צריך "לברור"; לראות מה אמיתי ונצרך ושייך - ולשלבו בשמחה בתוך האישיות הנוכחית.

עד שהתחתנו היתי "ציפור דרור", עשיתי מלא דברים, טיילתי המון וכו' וכו'. ועכשיו אני בבית, בסוף הריון שלישי, לא מוצאת כוח ללכת עם הבנות שלי אפילו לגן שעשועים..

לפעמים זה מתסכל אותי מאוד מאוד. הכבילות הזו, התלות של כל הבית בי. אני לא יכולה סתם לצאת כי צריך לכבס ולבשל ולנקות ולקבל ילדה מהגן ולדבר, ולספר, ולהיות אמא סבלנית ולהקשיב לצרכים של כולם וכו' וכו'. מוכר לכולן מן הסתם.

לפני שנה בערך הבנתי דבר מאוד חשוב. אולי זה לא חידוש עצום, אבל ברגע שהבנתי אותו באמת, מאוד הוקל לי. כמובן שצריך למצוא זמן לעצמי וכו' ובכל זאת- כמה זמן לעצמי שיהיה לי זה עדיין לא כמו הרווקות. אין מה לעשות.

הבנתי שבכל פרק זמן של החיים, יהיה אשר יהיה, תמיד יהיו דברים שאנחנו מאושרים בהם ודברים שחסרים לנו ושאנחנו מתגעגעים אליהם. ככה זה.

ברווקות היה לי המון דברים טובים, וכל הזמן התגעגעתי לחתן הלא-ידוע שלי, ולבית שרציתי שכבר יהיה לי.

ועכשיו- יש לי בית (מבולגן, אז מה..), יש לי בעל , יש ילדים. ואני מתגעגעת לחופש, לדברים שעשיתי לפני כן.

זה לא רע להתגעגע, אני לא חושבת שצריך לחנוק את המקום הזה בנפש שמתגעגע לדברים טובים. רק צריך להבין שעכשיו זה לא הזמן בשבילם, כי כל דבר בעיתו ובזמנו, באמת, ובאמונה שלמה בה' שזה ככה.

באותה מידה זה גם לא רע לחלום שיהיו לך דברים שעכשיו חסרים, ולהתפלל על זה ולבקש את זה. מה שכן- הכי חשוב זה לחיות בהווה. לא לתת לעבר הקסום (שבטח היה קצת פחות קסום בפועל) או לעתיד המבטיח (לכאורה) לשבש לך את הכיף והיופי של ההווה. מותר שיהיה קשה לפעמים , אבל זה ההווה שלי, וזה הווה לא רע בכלל... עם הרבה קסם ויופי ושמחה וטוב, שעליהם בוודאי לא הייתי מוותרת.

כי מה לעשות, אי אפשר גם להיות רווקה וגם להיות אמא לתינוק מקסים... אי אפשר לחיות עבר הווה ועתיד ביחד. אפשר לחיות רק את מה שאני עכשיו.

מקווה שהובנתי, ובהצלחה רבה.

תובנה נפלאה

נראה לי מאד נורמלי שאחרי התקופה הראשונה של הנישואין בה אנחנו מכירים איש את רעייתו ולהיפך ובה אנחנו גם מאד עסוקים רק בעצמינו, מגיעים לשלב חדש בו אנחנו רוצים להיפתח עוד פעם. לדעתי מה שאת עוברת הוא פשוט הצורך שלך אחרי תקופה של היצמדות ובניית הזוגיות לחזור גם ולהיות את עצמך ולא רק זוגית זה בעצם תהליך מאד נורמלי שרק יעשיר ויקדם גם את הזוגיות שלכם כאשר כל אחד ממשיך להתקדם ומביא את האני המתפתח שלו לבית ולמשחה שאתם מגדלים ב"ה. 

תתחילי ליצור זמן איכות לעצמך לימודים מעניינים ומעשירים, עבודה, פגישות עו חברות וכיו"ב. 

ושוב כמו שכתבו בסופו של דבר ב"ה כבר זכית בכ"כ הרבהועכשיו צריך להמשיך להתקדם ולבנות את זה פשוט מהמקום שלך. 

תהני מאד מאד... 

תעשי דברים שטובים וכיפיים לך עם עצמך לפעמים.. מותר..

קצת שחרור לא יזיק לדעתי..

נראה לי שמהר מאוד תביני כמה יכול להיות טוב כשיודעים לשלב נכון בין הזמן עם המשפחה , לבין הזמן האישי שלי ..

(בדיוק כמו תפילה, שהיא זמן משותף עם הקב"ה

לחברה רווקה מיואשת יוריד לך את כל החשק לחזור לשם...

ד.א.- מסכימה עם האחרים זמן לעצמך לבד- יעשה לך טוב

וגם זמן עם בן זוגך ללא הילד יחזיר לך קצת את עצמך ואת הזוגיות שלכם.

(מכירה כאלה שיוצאים קבוע כשהם נוסעים להורים לשבת, משאירים את הילדים אצל ההורים במוצ"ש

ויוצאים עם עצמם לערב... מומלץ למי שיכול)

ומאז שאני זוכרת את עצמי הם יוצאים קבוע ביום ראשון לזמן  איכות לערב שלם אני ממליצה לך עלזה משום שזה שומר על האיכות וגם  נקשר קשר טוב יותר בין ההורים כי עם הזמן יש ילדים עבודה  ותעסוקה  מסביב  ואז אין  זמן לקשר...

איזה כיף להם..

איך הם מצליחים לעזוב הכל ופשוט לצאת יחד??

"מה שהלב חושק- הזמן עושק"

אני מבינה שזה קשה לעזוב את הילדים (מניסיון אישי) כל ערב מסויים בשבוע, יש כאלה שלא בנויים לכך... מה שכן צריך לקבוע עם בן/בת הזוג הזדמנויות ספציפיות...

לדוגמה אני ובעלי החלטנו שלכל חתונה של חברים אנחנו יוצאים לבד ובלי הילד למרות שהוא מקסים- לא רק כי אני חושבת שחתונה זה לא מקום מתאים לתינוק/ילד אבל גם כי זה ממש זמן איכות לזוג- בדרך חזרה הביתה מהחתונה אפשר לעשות עצירה בדרך ולעשות משהו נחמד ביחד...

דוגמאות נוספות להזדמנויות אפשריות הן: ימי הולדת, תערוכות, הרצאות, הצגות חודש... או על פי הלוח העיברי - לדוגמה כל סוף חג או ערבי הילולה של צדיקים וכד'...

שבת שלום לכולם.

כפי שהבנתי אותך נדמה לי שהגעגועים שלך לא נובעים דווקא מחיי הרווקות עצמם אלא מכל היציאות/פעולות/חוויות שהיו לך בזמן הזה ושעכשיו עם ילדים נראים רחוקים.........מ-א-ו-ד.

תנסי לשנות גישה לחיי הנשואים זה מה שהציל אותי מאותם מחשבות... תנסי לחשוב שבאמת 90% ממה שעשית בחיי הרווקות את עדין  יכולה לעשות נשואה - רק החברה שעוטפת אותך משתנה... במקום חבורת זה הבעל והילדים אבל זה נכון...

לצערי מכניסים לנו מראש לראש (סבתות ואמהות בעיקר ) "את תראי כשתתחתני זה יהיה אחרת..." אבל זה לא. לי נפל האסימון כשנסעתי לחופשה עם בעלי לצפון ועם הילד ופשוט עשינו הכל!! כולל נחלים ומסלולים פיקניק וחוף הים כמו קודם...רק צריך יותר התארגנות מראש בגלל הילד...

אותו דבר עם יציאות לבתי קפה/מסעדות/טיולים/ירידים שהיו לך עם חברות גם אם ספונטניות - מה לעשות?? מעמיסים את הילדים + בקבוקים ומוצצים את הבעל (עם המנשא והעגלה) ויוצאים......!!!!!!!!! וזה כיף חיים!

כמובן שכמו שהציעו לך את תמיד יכולה לצאת רק אם חברות מפעם לפעם ולבקש מהבעל שינהל את העורף הבייתי לכמה שעות (חח)

והכי חשוב לא להתעצל..... זה המתכון 

שבת שלום!!

ולא ממצים את תקופת הרווקות.

אני לא אומרת להתחתן בגיל 30 אבל מישהי שמתחתנת בגיל 18 לא מספיקה להנות מהחיים...

בניגוד לרבות מהתגובות כאן,

אני לא הייתי ממליצה לך ל"ראות את הרע שברווקות" כי בשכל את יודעת.

ואת יודעת גם את הטוב שבזוגיות.

ובכל זאת- מתגעגעת.

וכמה הגעגוע הזה חשוב, הוא שומר עלינו היטב היטב, לא להתברגן, לא לקבל הכל כמובן מאליו,

לשמוח במה שהיה, ובמה שעוד יהיה ( ובת 30 שכתבתה מאד יפה). תמשיכי להתגעגע, כל החיים, הלוואי,

כמה חשוב וטוב זה.

אני מצרפת לך מכתב שכתבתי לחברה טובה-טובה לפני חצי שנה וקצת, בסוף ההריון הראשון שלי.

מקווה שהוא יגע בך וישמח אותך.

-------------

גם אני בתקופה שאני מרגישה שהילדה והבית בולעים אותי לפעמים,הרבה פחות מקודם אבל עדין לפעמים.....הכי טוב לשוחח ולחלוק עם השותף לחיים והאבא של הילד,להסביר לו שגם את צריכה קצת זמן ומרחב לעצמך

היי רחל,

כבחורה רווקה שכבר כשמונה שנים מחפשת את בן זוגה, אני חייבת לומר שמרגיז לקרוא את הודעתך. תגידי תודה רבה לריבונו של עולם שאת מאושרת, שיש לך בעל ותינוק. אולי התחתנת צעירה ואין לך מושג כמה קשה התקופה של החיפושים וכמה חשוב להודות על כל דבר שיש. 

ולמרות זאת, כהמצלצה - ברור שיש וויתורים בחיי הנישואים אך חשוב באמת שתמצאי משהו שיעשה לך טוב באופן אישי ועצמי שלא קשור למשפחה ולמחויבויות.

בהצלחה ומאחלת לך לראות תמיד את חצי הכוס המלאה.

אני ממש לא מסכימה איתך , !!!!!!!!!!!! לכל אחת יש את הניסיון שלה, ויש כאלו שהעול של הבית , בעל,  ילדים זה הניסיון שלהם,  זה שמישהי התחתנה מוקדם זה לא אומר שהיא הגיעה למנוחה ולנחלה, אני לא אומרת שלא צריך לראות את הטוב בכל מצב, , זה תמיד הכי חשוב , אבל לתת מקום לקושי של כל אחד זה עוד יותר חשוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!

תנת בגיל 28 לא היית מתגעגעת ...

יש איזה קסם מיוחד בתקופת הרווקות והיציאות, ובמיוחד בתקופת האירוסין- שנעלמת עם האחריות והמטלות השגרתיות.

אין מחויבות, יש ספונטניות.

אין שמרטפים, יש חופש.

אין שגרה, יש חידוש.

אין שכר דירה וארנונה וחשמל וכו' וכו', ויש רווחה.

לא אוכל להתעלם מהכמיהה לשוב אל הראשוניות, אל ההתרגשות שבתחילת הקשר,

כשכל פגישה היא גילוי והפתעה וכל חיוך מקור לעתיד מדהים יחד.

בגיל כזה. וכי יש מישהו שלא מתגעגע לילדות שלו ? ובכל זאת זה עניין של עיכול והתקדמות,אני לא חושב שנכון להסיק מסקנות כאלו.מה גם שלא נכון באופן עקרוני לדחות את החתונה לגיל כזה מסיבה של חשש כזה שתלוי גם בהרבה דברים אחרים גם כן לעניות דעתי..

עצב של אחד לא גורע מעצב של אחר, ולכל אדם "זכות" להרגיש כפי שהוא מרגיש.

להבדיל אלף הבדלות - תארי לך אמא שאיבדה שני ילדים, שנוזפת באמא שאיבדה "רק" ילד אחד. רעיון מגוחך בדיוק כמו הנזיפה שלך.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות