חברה שלי נמצאת בתקופה קשה, אני לא אשת מקצוע, אבל זה נראה כסוג של דיכאון,
היא בוכה המון, מיואשת, עצובה וכו'
אני משתדלת להיות איתה ולנסות לסייע במה שאני יכולה,
להיעזר בכלים שאני מכירה, אבל זה לא מספיק, ופעם ביומיים יש לה נפילות רציניות,
קשה לי לראות אותה ככה וכבר לא ממש יודעת מה לעשות.
היא מטופלת כבר כמה חודשים, אבל לדעתי לא רק שזה לא תורם לה, זה אפילו מזיק, והמצב החמיר מאז שהיא התחילה עם הטיפול.
אני מכירה קצת את העולם הטיפולי וממה שאני שומעת ממנה- מה שקורה שם בטיפול הוא לא רציני, ולא מקדם.
היא יודעת שזו דעתי ולא רק שלי, אבל היא לא רוצה לעזוב ולהתחיל מחדש, ואני מבינה אותה, זה לא תהליך פשוט ואחרי שנקשרים- לעזוב ולהתחיל משהו חדש זה בכלל לא פשוט.
אבל מרגישה שהאחריות עלי קצת כבדה, חלק מהשיחות איתה שואבות ממני הרבה, ואני לא חושבת גם שיש לי כלים מספקים לעזור לה.
אז קניתי לה איזה ספר של עזרה עצמית שנעבוד ביחד, בתקווה שזה יתרום ויקל במשהו (גם לי לא יזיק...),
אבל אולי זה לא מספיק, ואולי אני צריכה למצוא דרך אחרת לעזור לה ולהוריד חלק מהאחריות ממני
לטובת חכמים ממני- רק לא יודעת מה בדיוק.
או שאני מגזימה ולוקחת את זה קשה מידי,
יש גם זמנים טובים, ומצבים הפוכים
אבל עדיין אני דואגת לה,
ותוהה אם צריכה לעשות עוד משהו-
מה דעתכם?
ברור שבכך יש איסור חמור