ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם ולישוב מגורי משפחתם. בהליכים להפקעת האפוטרופסות על הילדים מידי הוריהם לידי רשויות הרווחה של המדינה, נוקטות רשויות אכיפת החוק בכפייה נגד הורים וילדים המתנגדים להחלטות ולהליכים המופעלים נגדם על ידי המדינה.
במאמר אדון במקומה של הכפייה בהתנהלותה של ביורוקרטיית הרווחה, בנושא הוצאת קטינים מחזקת הוריהם והעברתם למוסדות ולאימוץ.
אטען שהוצאת קטינים בכפייה מחזקת הוריהם, מלווה בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ובעבירות על החוק. החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". בעזרת דוגמאות שונות, שיובאו במאמר, אטען שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל.
המאמר יעסוק גם באופן שבו אנשים בארגונים כגון משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים", מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות, מפתחים הזדהות איתה, מיישמים הנחיות וכללים ונוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות.
אטען שהאידיאולוגיה ההומנית-פרופסיונלית משמשת באופן אינסטרומנטלי ומשתנה להצדקת החלטות ומעשים, שלעתים קרובות אף עומדים בסתירה לאידיאולוגיה של הארגון ופקידיו.
אצביע על כך שהתיאום והשיתוף בין פקידי ומנגנוני שלטון שונים מייצרים התניות ותלויות הדדיות, המבטיחות את ההשלמה והציות של הפרט עם ערכיו ותביעותיו של מערך הכוח הפוליטי-חברתי בכל הקשור לשימוש באלימות כלפי קטינים והוריהם.
לקריאת המאמר המלא מאת פרופסור אסתר הרצוג לחצו כאן
במאמר לא נוגעים בנושא של פגיעות בילדים ע"י משפחות אומנה, מוסדות השמה, ופקידים סוציאליים: אלימות מילולית, פיזית ומינית. נושאים אלו נידונים בהרחבה במקורות אחרים.
מילה אישית: בתור ילדה מוכה, מעולם, אפילו לרגע אחד, לא האשמתי את השכנים שלי, אנשי חינוך, או קרובי משפחה שלי (חוץ מהורי עצמם), ובוודאי שלא שירותי רווחה כלשהם. אני מכירה ילדים מוכים רבים נוספים, וגם הם מעולם לא האשימו אף אחד כזה. ילד מוכה נשאר תמיד ילד (בהקשר של סיפור ילדותו), והלך מחשבה כזה אינו מתאים לילדים. קחו לתשומת לבכם.
