למעשה כל פעולות הרווחה היום במדינת ישראל מבוצעות על ידי חבד,גרעינים תורנים ועמותות שונות כגון בתי תמחוי,חלוקת ציוד,עזרה כלכלית,יעוץ מישפטי וכו,העוסים רק חותמים על אישורים ומהווים צינור ביורוקרטי,לא פעם שמעתי תלונות מחבדניקים על שהם נאלצים לעשות עבודה שהיא באחריותה של המדינה,כל  המערכת הסוציאלית מבסיסה הוקמה עי אנשים מאוד מסוימים בדכ אשכנזים,אנשי מפאי חילונים שתפיסת כור ההיתוך שלהם לטוב ולרע היתה הדומיננטית ב30 השנים הראשונות של המדינה,מי שלא התאים כמו ענים,נכים וחולים מצא את עצמו בשולים שהלכו והתרחבו יותר ויותר עד כדי תפיסתם כיום על ידי המדינה כעול על הקופה הציבורית שיש להפטר ממנו בכל האמצעים,עצוב ומקומם אבל זו האמת.

מצד אחד אחותי עו"סית וממש משקיעה ואני יודעת שהם עושים עבודת קודש- וברור לי שבמקום הכי טוב הוא הבית....

מצד שני אני מאוד מאוכזבת מהרווחה בארץ- בתור מחנכת הייתי בוועדת החלטה שהאימא זעקה שהילד לא יכול להשאר בבית כי הוא מסכן את עצמו ואת אחיו, והיא לא מסוגלת להגן עליו ויש לה ליווי צמוד של עו"סית....והילד באמת מסכן את עצמו...והדבר היחיד שמחלקת הרווחה יכלה להגיד זה עוד 5 חודשים נכניס אותו לפנימיה טיפולית....ולנו נשאר רק להתפלל...

אז יש מקרים ויש מקרים- כמו שכמורה אני עושה טעויות ומתפללת שלא כך גם כאן....ומסכימה מאוד עם המשפט האחרון

ממש מעטים שאפשר לספור על כף היד ובסוף הם מתפטרים או מפוטרים כשמתגלה שהם מעיזים להיות אנושים כלפי המטופלים או שהביקורת שלהם אינה נעימה לאוזני המערכת?

ומה יצא ממנו באותה פנימיה טיפולית?האם באמת יש להם את המשאבים והרצון לעזור לו?במה הם יצליחו  יותר מהאמא?

עד כמה ניתנו כלים במיסגרת הקהילה?

היינו אצל סבא וסבתא וראיתי שם עיתון ידיעות אחרונות" - לגמרי לקוח מהבדיחות, אבל זה בדיוק המקרה הפעם D-:

מוסף "שבע ימים" מלפני שבוע ומשהו, ובו כתבה של נעם ברקן על יחידת האימהות בבית שבתי לוי. רציתי לקשר אבל לא מצאתי ברשת, למרבה הצער, אז תסתפקו בציטוטים חלקיים שלי:

מרכז החירום הוקם בבית שבתי לוי בשנת 1995. אחרי כמה שנים החל להירקם חלום יחידת האמהות. "האמהות היו מגיעות לבקר את התינוקות במרכז החירום וחשבנו כמה זה יכול להיות נפלא אם ניתן להן מיטה לישון כאן, כדי שהן לא יעזבו את הילדים שלהן בתום הביקור", מספרת קרפ. [...] "שם התחיל להתגלגל הרעיון שיום יבוא ונוכל לאפשר לאמהות להישאר כאן עם הילדים". לפני שמונה שנים, כאמור, הפך החלום למציאות.

מרבית הנשים שמגיעות ליחידה הן נערות צעירות בנות 18-23. האם המבוגרת ביותר היא בת 30. "כל האמהות היו ילדות במצוקה נורא קשה [...] כולן עמוסות בחוויות קשות של אלימות והתעללות איומה לסוגיה [...]", אומרת עו"ס דיצה חטב, מנהלת יחידת האמהות. "לנערות האלה, שהפכו לאמהות, אין מקורות תמיכה. אין להן משפחה תומכת ואין להן שום מודל הורי תקין [...]".

בכתבה מוסבר שביחידת האמהות הנשים מטפלות בילדיהן בליווי והדרכה צמודים של מתנדבות, ואחרי שהות של שנה+, כ80% מהן יוצאות משם - עם ילדיהן. המיעוט שאינן מצליחות להגיע להורות לא-מתעללת כן נאלצות בשלב זה להיפרד מילדיהן (ויש שמחליטות מעצמן שאינן מסוגלות לכך). בין השאר מרואיינת בכתבה אישה שאחרי שהצליחה לצאת מהמוסד עם בנה, שרכשה כלים להיות לו לאם מיטיבה, חזרה למוסד כמדריכה.

אני משתפת בכתבה המרגשת הזאת מצד אחד כדי לתמוך בטענת יוקטנה, ולהראות שיש דרכים לדאוג לטובת הילד בלי לקרוע אותו מאמו, ומצד שני כדי להראות גם ליוקטנה שמתוך משרד הרווחה צומחות גם יוזמות מסוג זה, ותשקלי - אולי הביקורת שלך הייתה גורפת מדי? היחידה הזאת עצמה היא כאמור חלק מבית שבתי לוי, שבחלקים אחרים בו מטופלים ילדים שכן הוחלט שיש הכרח להפריד אותם מהוריהם, ומחפשים עבורם משפחות אומנה. אולי החלוקה ל"טובים" ו"רעים" היא לא עד כדי כך חד-משמעית? הנה מוסד אחד שמקיים בתוכו מסלול כזה ומסלול כזה והילדים מתחלקים ביניהם מתוך מגוון שיקולים (וביניהם, למשל, מוכנות האמהות לקחת חלק בתהליך).

ושכניראה באה אחרי הגילוים המאוד לא מחמיאים על המוסדות האלה וזה תמיד אבל תמיד רק הקול של הצד המקושר שנשמע בתיקשורת ואך פעם לא קולם של מי שנפגעים.

כתבת תדמית, ותמיד צריך לקחת בחשבון שהדברים מצטיירים בכתבה יפה יותר מבמציאות.

ועדיין, זה כל מה שיש לך לומר על יוזמה כזאת - שפעוטות שעמדו על סף ההחלטה להוציא אותן מחזקת אימותיהן בגלל חוסר יכולת שלהן לטפל בהם יישארו עמן ויקבלו ליווי משותף, תקופת חונכות כזאת שבסופה רוב האימהות מסוגלות להעמיס על כתפיהן את המשימה הזאת, של גידול אדם?

אבל צריך לקרוא את המסר הסמוי-מה כל חטאן של האמהות? שהן שייכות לשכבות החלשות על כן הן בודאי שייכות לאיזה זן נחשל שלא יודע לגדל ילדים ובודאי יתעלל בהן גם הוא לכן אנחנו העוסים הנאורים והמתקדמים ניקח מהן את הילדים למרכזי חירום,בשורה לעוסיות הנכבדות של שבתאי לוי פגשתי הרבה אימהות מהסוג המתואר בכתבה והן יודעות מצוין לגדל ילדים,הקיצר זו כתבת פירסום עיסקית שרק לא מצוין שזו כתבת פירסום  אז לא מזה אפשר לראות את התמונה האמיתית.

ההסקה שלך על סמך הפסקונת שציטטתי שמה שמביא דווקא את האימהות המסוימות האלה למעון הוא התיוג החברתי והמעמדי שלהן - היא הסקה שגויה.

אבל שוב לא הייתי קובעת דברים על סמך איזו כתבה בעיתון

חג שמח

ואני מסכימה שיש גבול לאמינות של כתבה בעיתון.

בכל זאת חרה לי שהתגובה שלך לכתבה כזאת שבאה עם מסר "רגע רגע, לא תמיד הפתרון למצוקה חייב להיות הפרדה!" הייתה "סתם כתבה תדמית". הרי למיטב הבנתי המסר הזה עולה בקנה אחד עם דברים שאת ויוקטנה אמרתן, ומחזק אותם - שבאמת בפועל זה יכול לעבוד (מדובר בילדים שכבר הוחלט שמסוכן עבורם לגדול בבית, ואחרי שנת חונכות כזאת רובם כן חוזרים עם אמם הביתה!).

לדעתי - הלוואי שהתופעה הזאת תתרחב. שכמה שיותר משפחות אומללות יקבלו הדרכה וסיוע במקום הפרדה.

שלימדו אותה איך להתיחס לכתבות בעיתונים באופן מיקצועי ככל האפשר והכתבה היא כתבת פירסום והגבתי אליה כמו כל כתבת פירסום על כל מרכיביה כלומר חסרת מיקצועיות בעליל כי ההורה שלי כותיק ובעל ניסיון בתחום(עיתונאות וטלויזיה)לא היה מחשיב אותה ככזאת וגם היה מנתח למה אבל מכיון שאין לי ענין להלאות את הנוכחים אני לא אעשה את זה

יש לי הרבה מאוד מה להגיב.

כיוון שיש כמה שמכירים אותי לא אפרט כי זה יכול להיות לשוה"ר על ילדים.

אני רק רוצה לומר שכל מה שנאמר כאן הוא נכון לכאן ונכון גם לצד השני.

העו"סיות שבמוסד שלנו בכל מקרה עושות עבודת קודש במשכורת רעב וכל זה רק מתוך לב חם ומאוד אוהב.

אני לא יודעת מה לגבי עו"סיות אחרות..

אני חושבת שכל הרעה החולה היא לא העו"סיות אלא דווקא האטימות של ההתנהלות של הרווחה.

ילדים שיוצאים מהבית בגלל מצב כלכלי קשה (נו ו..? אז במקום לממן את הילד באלפים בפנימיה תנו להורים את הסכום).

תפקוד לקוי של האם שהעו"סית הגיעה ביום הכי גרוע של האם ונתנה ביקורת שלילית במיוחד וכתואה מזה הילדים שוהים בפנימיה..

אבל-- וזה אבל גדול!

ילדים שיצאו מהבית בין רגע ופשוט הצילו אותם!!

הצילו אותם מאבא שיכור, מאמא מסוממת, אלימות קשה והתעללות, גילוי עריות ועוד כאלו דברים שאי אפשר להאמין שקיימים..

אז אני מאמינה שצריך למצוא את האיזון לפני שרצים לדווח לרווחה על כל אמא שצועקת על הבן שלה- "אני אהרוג אותך"..

כי היא לא באמת תעשה את זה..

רוב המקרים הקשים ששומעים ל"ע קורים הרבה פעמים להורים "תמימים" שף אחד לא האמין עליהם.

מה אני רוצה להגיד בזה?

קודם כל תודה לאנשים שעומדים שם ברווחה ולפעמים בגלל החוקים הנוקשים וההתנהלות והמדיניות עושים הרבה דברים שלנו נראים מטופשים או הורסים (ולפעמים באמת כאלה).

אבל בד"כ כשילד יוצא מהבית הוא ברוב המקרים חוזר לשם, אחרי שיקום וטיפול וכוחות להתמודד.

אם הוא לא חוזר הבייתה- ייתכן שיש לרווחה סיבה מספיק טובה או לא..

אולי לא כולם סיבות מספיק טובות כדי לפרק משפחה, אבל לפעמים זו ממש הצלת חיים.

ויוקטנה, את יודעת עד כמה אני מחבבת אותך, נכון?

אני חושבת שהערת נקודה ממש חשובה, אם כי לענ"ד (ודעתי היא ממש קטנה כי אני קצת בעסק) לקחת את זה לקיצוניות.

אבל כן-אדם שמדווח על משפחה סתם בגלל התנכלות, אי ודאות או סתם כי "נראה לו" הוא רשע וחסר לב בעצמו.

ובבקשה, כבדנה את בקשתי, אל תפתחו את זה לדיון מי צודק או מי פחות צודק.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....