אבל כ"כ כ"כ מבינה את המצב שאת מתארת..

גם אני באיזשהו מקום מנסה לפצות את עצמי היום על שנות התיכון האבודות .

אז רק רציתי לשלוח לך חיבוקי ענק ענק.ובטח עוד יגיעו מנוסות ממני שיעזרו..

ואם לא יהיה לך מענה פה,ומ-מ-ש תצטרכי אותי,אז תרשמי פה ואשקול לנסות לעזור יותר..

זה פשוט מאוד אישי לכל אחת.

את בטח מבינה שלגדל תינוק ומשפחה זאת שרשרת חסד אינסופית..

נשמע שאת רוצה לעשות משהו אחר שימלא אותך ולכן זה תלוי ממש באופי שלך..

יש לך תינוק שיחד איתו אפשר לעשות מעשי חסד גדולים ממש! (לא חייבים להשאיר אותו בבייביסיטר בשביל זה..)

למשל כשאני הולכת/ חוזרת מגן שעשועים עם הילד הוא מחייך לכולם ממרום מושבו בעגלה ואנשים הכי ציניים בעולם לא עומדים בחיוך שלו!

אנחנו עוצרים ליד זקנים, חולים , מוגבלים שבקושי יכולים לזוז, אני מביאה להם צעצוע שלו והם מצחיקים אותו- את יודעת מה זה בשבילם שתינוק מחזיר להם חיוך??

בגן שעשועים עצמו אפשר לעשות מעשי חסד לא מעטים- לדבר עם ילדים שצריכים צומי ואוזן קשבת וכד',

אפשר ללכת עם הילד לקרובי משפחה שממש ישמחו שמישהו זוכר אותם ביומיום.. (אפשר לעשות רשימה אחת לשבוע את מי הולכים לבקר)

אפשר לעשות המון דברים- אם תפרטי מה את אוהבת לעשות אולי יהיו פה עוד רעיונות שתתחברי אליהם..

משהו שקשור לגמ"ח שציינת- אפשר להתנדב בדוכני התרמה/ הפצת יהדות או משהו כזה שלא צריך לזוז יותר מדי והתינוק יהיה לידך..

משהו נוסף- את נמצאת הרבה שעות עם הבן שלך וממש כל הכבוד לך על זה!

אבל אם את מרגישה צורך לקצת הפוגה ממנו ולעשות דברים אחרים- זה בסדר וזה טוב גם בשבילו שיהיה לך ממה להתמלא!

יש אפשרות שבעלך/ מישהו מהמשפחה/ בייביסיטר/ מטפלת תשמור עליו לכמה שעות בשבוע?

אין צורך להיות היסטריים ממשהו שיקרה לו, אם הוא עם מישהו אחראי במקום מותאם ילדים (למה שיסתובבו ברגים בגן ילדים??) ג'ימבורי או בבית שלכם אחרי שטיפה שאת רגועה שאין דברים קטנים מפוזרים על הרצפה וכו'

בכל אופן, תדעי שאת מדהימה שאת רוצה לתרום גם לאחרים! לצערנו זה כבר לא כ"כ ברור מאליו..

בהצלחה!!

הרבה פעמים אמא שלי נותנת לי להתאוורר ולוקחת אותו,

הרבה יותר מסבתא ממוצעת.

אני גם נוסעת פעמיים בשבוע למכללה ואמא שלי שומרת עליו,

זה לא שאנחנו צמודים 24/7, אחרת באמת הייתי משתגעת.

למרות שאני אוהבת אותו אהבת נפש עצומה!!!

אבל ככה זה אצל כולן נראה לי... 

אז זה לא שמגיע לי כזה "כל הכבוד"...

אני מאווררת לאין שיעור יותר מאשר רוב האמהות שאני מכירה.

וכל הכבוד לסבתא שיצאה לפנסיה מוקדמת כדי לטפל בנכדים .

אנחנו משתדלים ללכת פעם בשבוע לסבתא רבה שמאושרת ממנו 

בין כל הסבל והכאב שהיא עוברת.

זה בד"כ קורה פעם בשבוע.

שאר קרובי המשפחה גרים רחוק מאוד... או שמסתדרים וכולם סביבם ב"ה

דוכן הפצת יהדות יכול להיות ממש מעולה... לא חשבתי על זה..

              תודה שהקדשתן מזמנכן לענות לי! 

בהודעה הראשונה כתבת שבעלך הציע לך להתנדב בבית אבות בעיר.

בעיניי, להתנדב בבית אבות עם תינוק זה רעיון נהדר

תינוקות וילדים קטנים זה דבר שכ"כ משמח אנשים מבוגרים

ולהגיע פעם בשבוע לבית אבות, ביחד עם הילד וסתם לשבת ולדבר עם הזקנים שנמצאים שם יכול לשמח אותם כ"כ.

אפשר אפילו לדבר עם הנהלת בית האבות, ולארגן קבוצה ל אימהות לתינוקות שיגיעו פעם בשבוע עם התינוקות פשוט כדי לשמח את המבוגרים. מן "תרפיה בתינוקות" שכזאת

אבל לא מתאים לבית אבות היחיד שבמרחק הליכה...

זה מקום של אנשים ממש ממש סיעודיים שלא כל כך שמים לב מה הולך איתם,

ובגלל זה התעצבנתי שבעלי אמר לי להתנדב שם.. הוא יודע שזה לא מקום שמתאים.

אני מרגישה שאני ממש מתחרפנת, ומסכן בעלי שזה יוצא עליו.

היום נשפכה לי קופסאת מטרנה עם המים שהיו בבקבוק שבטעות לא סגרתי טוב,

בתוך שקית מלאה משחקים, בניהם משחק מנגן יקר ואיכותי (בטריות..מים...הרס..) 

שהוא קיבל ליום הולדת, כשניסיתי להוציא את הקופסא מהשקית היא נשפכה לי והמטרנה

התפזרה בכל המטבח. ביום רגיל זה היה עובר איכשהו בלי יותר מידי עצבים,

הפעם ממש איבדתי אחיזה בשכל הישר... שכן קיים אצלי בד"כ,

והתחלתי להתעצבן ולצעוק, לקלל כמו שלא קיללתי מאז שנהייתי יותר דוסית

ומסכן בעלי, הוא באמת בסדר, ועזר לי לסדר ולשטוף, לא בא לי להעציב אותו ולצער אותו.

אני יודעת שעם ההשתגעות הזאת, בד"כ זה לא קורה, זה לא קרה לי מאז סוף תשיעי שהייתי מרותקת לבית

עם גוף נפוח מטונות של בצקות, אני רק עושה לנו נזק לזוגיות.

והקטע שהוא לא מבין מה אני רוצה, הוא אומר , את מגדלת ילד, תהני, תשמחי, מה רע?

ובאמת  , מה רע? 

נשים אחרות היו ממש רוצות להיות עם הילד בבית.

אבל אני מרגישה שעוד שנייה אני מתפוצצת, וגם אני לא מבינה למה,

כי אני מתאווררת הרבה יחסית לאמהות אחרות. הרבה מאוד יחסית.

ואני אוהבת אותו כ"כ, ובא לי להרביץ לעצמי, שבתוך כל הבלאגן הוא התחיל לצרוח

ואמרתי לו בעצבים, הוא ילד מלאך בד"כ, "דיי כבר לצרוח כל היום"

ואז ראיתי שמסכן קטן, נתקעה לו הירך בין הסורגים של הלול. 

וכ"כ התביישתי. אף פעם מאז שהוא נולד לא יצא לי לדבר אליו בכעס,

הוא נשמה טובה, ילד נוח כ"כ, חייכן ורגוע. 

אם זה יוצא כבר עליו, אז אני מרגישה שאני חייבת לטפל בזה איכשהו.

בעלי הרגיע אותי ואמר שתיכף אני מתחילה ללמוד 

ושיומיים בשבוע אני אהיה יום מלא מחוץ לבית. 

ועדיין... זה 3 ימים ששוב אני אהיה במצב הזה..

לפעמים אני חושבת שאני טיפוס עצבני שאף פעם לא טוב לו

שכ"כ הרבה היו רוצות את מה שיש לי, ושאני סתם מרגישה רע.

אבל אני יודעת שלעוד נשים זה קורה. ... 

אני ממש מזדהה עם מה שאת מתארת!

הייתה לי תקופה דומה מאוד. הייתי בבית עם תינוק קטן, בן חצי שנה (הגדולה דווקא כן הייתה אצל מטפלת), שנה ראשונה בחיי שאני נמצאת כל השבוע בבית. (עד אז למדתי, לפחות בחלק מהשבוע). ולמרות שאני מאוד אוהבת להיות בבית, ואוהבת להיות עם ילדיי, וממש לא אוהבת לעבוד בחוץ - הרגשתי שאני משתגעת. היה לי ממש קשה, נהייתי עצבנית, עצובה, חסרת חיות וכוח, לא עשיתי בבית גם דברים בסיסיים של טיפול בו, הרגשתי שאני מיותרת לגמרי למשפחתי.

רק אחרי תקופה הבנתי שמה שעובר עליי הוא דיכאון לאחר לידה. ב"ה, מצאתי מטפלת מקסימה, ובשילוב של שיחות וטיפול תרופתי - חזרתי לעצמי. (מאז כבר, ב"ה, נכנסתי שוב להיריון, וילדתי זוג תאומים מתוקים!)

אני באמת חושבת שכדאי לך למצוא משהו שיעשה לך טוב. אני, לצערי, לא חשבתי אז בכלל בכיוון של התנדבות. (אשרייך!) המליצו לי לעשות הליכות בחוץ (בהחלט אפשר עם עגלת תינוק!), וגם למצוא דברים שמעניינים אותי ולהקדיש להם זמן קבוע, אפילו בחוגים או בשיעורים.

את אישה ואמא מקסימה! דואגת ואוהבת כל-כך את בנך, מתחשבת בבעלך... תוכלי לספר לבעלך, שלמרות כל זאת, יכול להיות שיהיה לך קשה להתנהל כרגיל בחיים, ושאת חייבת לעשות דברים טובים בשביל עצמך! (וב"ה, גם בשביל אחרים!)

אני בטוחה שאם תשבו ביחד ותדברו על זה בצורה רצינית, יהיו לו גם רעיונות להתנדבויות שונות, או שהוא יסכים להתגמש קצת מצד עצמו.

בהצלחה ורק כוח!

אולי יתן לך סיפוק רב ומצווה גדולה.

בלי קשר, לגבי רצון להתנדב, תנסי לבדוק מה היכולות שלך, אל תשווי לסביבה. למשל יש לי חברה שיש לה 7 ילדים צפופים והם גם משפחת אומנה לכל מיני בני נוער לא פשוטים. אני בחיים לא היייתי מסוגלת לפתוח כך את ביתי ולהשקיע באחרים כ"כ הרבה כוח וזמן כשאני בהריון ועם קטנים. אז אני פחות? לא!היא מדהימה ואשת חסד ולי יש יכולות אחרות ואני שמחה בחלקי מאד. חלק ממצוות פרו ורבו היא לגדל אותם כראוי. אני לא במצב לעזור לאחרים על בסיס קבוע כשביתי מלא.

שכנה שלי חצי שנה היתה מושבתת בגלל פציעה. לא עזרתי לה אפילו פעם אחת כי הייתי בהריון ולא ממש תפקדתי כך שלא יכלתי להושיט עזרה. חברה אחרת באה אליה כל שבת עם קצת סלטים ביתיים וכו'. אנחנו עדיין חברות טובות והיא לא ציפתה ממני גם. כל אחת צריכה לזרום עם מה שהיא יכולה וכוחותיה בזמו הזה.

אגב, הבעל לפעמים הוא הרואה נכון את המצב ויודע עניינית לשקול את היכולות ולשקף לאשתו. תסמכי עליו וזה יעשה לך בדר"כ טוב.

שתזכי להרגיש שלמות ושמחה בכל מה שאת עושה.

מתואמת, תודה על הפירגון יקרה!!

עודדת אותי... אני עושה הליכות עם העגלה

מנסה לעסוק בשידוכים,

לא הולך לי. 

מכירה המון רווקות , ולא מכירה רווקים. בעלי לא בקשר עם 99% החברים מהישיבה, ומי שכן

אז נשוי/דתל"ש/ לא בקטע עדיין/צבא וכדומה...

לדעתי יש לי יכולות, לא ל7 צפופים ואומנה, ברור שלא, אבל לדברים

יותר רגועים אני יודעת שכן... זו לא הסיבה שהוא לא בעד...

הוא פשוט לא בקטע של להתעסק עם הדברים האלה, הוא עובד לא קל,

ולומד שעות ארוכות, ואין לו כח שיסתובבו לו בין הרגליים בבית אנשים שמגיעים לגמ"ח יד שנייה.

הייתי אולי רוצה למכור מהבית דברים כמו בגדים ומוצרי תינוקות,

יש כאלה שעושות את זה, אבל אין לי מושג איך, ואני פוחדת להפסיד.

לדבר כזה לא תהיה לו בעיה כי הוא בעד להתפרנס... וזה יכול למלא לי את הזמן.

לא מצפה להרוויח מלא... אבל לא להפסיד בכלל.

יש פה מישהי שהתנסתה בזה שיכולה לתת עצות?

(ואם יוצא ח"ו מפה שבעלי לא בסדר ח"ו, אז זה ממש לא,

הוא נשמה טובה וצדיק, עצם זה שהוא סובל את הקריזות שלי ומרגיע אותי זה מדהים, הוא פשוט קרוע מהעבודה והתואר ולא סובל מחוסר עשייה כמוני... אבל המצב הכלכלי לא משהו.. ואם יהיה זה יהיה משהו לפרנסת הבית אז הוא יותר יתמודד.)

אם מישהי יש לה רעיון לאיך אפשר לעסוק בשידוכים בלי שאני מכירה רווקים אשמח אם תכתוב לי.

הייתי רוצה הכי, ללוות מישהי צעירה, גיל תיכון-ש"ל שנמצאת במצב מורכב.. לתת בית חם כזה,

שבתות, חופשות סתם ימי חול, לשבת ולהקשיב לה, לתת מקום לישון לפעמים,

ארוחות ויחס איכפתי ומחבק...מבינות על מה מדובר נראה לי... 

אבל לא משפחה אמנה רשמית דרך עמותה למשפחות אומנות,

כי הם לא ירצו זוג צעיר מאוד, עם תינוק ובית קטן שבקושי מתפרנס... בדוק, ביררתי את זה.

אם מישהי מכירה מישהי כזאת שצריכה עזרה מהסוג הזה ,

אשמח אם היא תכתוב כאן בהודעה ואני אפנה אליה במסר אישי

ואתן טלפון של רבנית שמכירה אותי טוב ולא מעט אנשים מכירים אותה שתוכל להעיד שאנחנו בית תקין...

זה הדבר שאני הכי רוצה לעשות מכל האופציות שכתבתי. 

תודה...

או מורה מחליפה ולא תמיד הם מחפשים משהי עם תעודת הוראה. תנסי ... וציינת שאת סטודנטית אז אולי זה אמור לעזור איכשהו... בהצלחה ! הסיפור שלך מוכר מאוד. אני גם סטודנטית ומתחרפנת בבית הקטנים במסגרות ובנתיים אני עוזרת לאמא שלי בגן ומורה מחליפה מקווה בהמשך להכנס לתוכנית מיל"ת ...

שהדברים ש"החמצת" בתקופת הנעורים בעצם עזרו לך להיות האדם האיכותי שאת עכשו ולהקים את הבית שיש לך ושבעצם מסובב הסיבות דאג לזה שתקחי מהתקופה ההיא בידיוק את הכלים שיש לך עכשו,מציעה לך כרגע לשים בצד תוכניות ולטפל בהרגשת החסר הזו אפילו לללכת לטיפול שיעזור לסגור את זה ולהמשיך קדימה.

לעיתים קרובות מחפשים משפחות מארחות עבור נערות , שמצויות בפנימיות כל השבוע , בעיקר הכווננה לאירוח בשבתות , חגים חופש גדול

יש שכר זעום כלכלי

שכר גדול בשמים 

את יכולה לפנות לפנימיות טיפוליות באיזור מגורייך ולהציע את עצמך

יכול להיות בול מה שמתאים לך. לגבי שידוכים - לפנות נגיד לארגון כמו ישפה ולהגיע למאגרים שלהם וגם בחורים. בהצלחה

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...

והאם הוא בשליטתך או לא.

קנאה לרוב מגיעה כשחסר לנו משהו, וזה מאוד תלוי מה העניין כדי לדעת איך להתמודד, להתמקד ביש או לרפא את הפצע הרגשי שמפעיל אותך ככה.

נניח אם את מקנאה שבמי שיש לה תמיכה מההורים ולך אין, אבל ההורים שלך בסך הכול נורמטיביים ואוהבים אותך (או היו ואינם בחיים) אפשר להתמקד שוב ושוב ביש, במה שכן היה, בטוב שהם הביאו לך.

אם ההורים לא נורמטיביים או אוהבים, וטיפסת החוצה לבנות את עצמך לבד אבל זה עדיין משהו שממש קשוח לך ומלווה אותך (מן הסתם, נושא משמעותי מאוד) כדאי ללכת לטיפול רגשי לעבד את האין שלך.

אותו דבר בכסף, אם יש לך עבודה והכנסות אבל בדוחק ומסביב יש שפע, או אם הגעת ממשפחה ענייה והכסף גורם לך למצוקה.

או נניח ילדים (נניח אם יש לך שלושה וחלמת על משפחה מרובת ילדים, או אם אין לך ילדים - מן הסתם מצב קצת אחר ודורש התמודדות אחרת) 

נראה לי פשוט לקבל את זה שאת מקנאה. זה בסדר שאת רוצה מה שאת רוצה.

ובמקביל- להפריד בין הרצון שלך לחוסר פרגון, כי אם זה משהו טוב אז זה משמח שיש אותו לכל מיני אנשים אחרים, וזה שיש להם לא מוריד ממך או מהרצון שלך...

ולגבי החוסר האובייקטבי- אם זה משהו שיש לך מה לעשות ואיך לקדם אותו, ממש לשבת ולחשוב על זה איך את מקדמת ומה. יותר קל כשאת יכולה לעשות משהו קונקרטי לגבי זה.

ואם אין מה לעשות אז פשוט לנסות לקבל את זה (אולי בטיפול. זה נשמע משהו שממש משמעותי בחיים שלך ואולי יהיה קל יותר עם עזרה חיצונית.) לקבל את זה שזה לא יקרה, אולי אף פעם לא. וזה בסדר לכאוב את זה שחסר לך.

ולא להתבחבש האם הרגש הזה טוב או לא.

קנאה היא אנושית ולגיטימית ויכולה לעזור לנו בחיים להבין באלה נקודות בחיים שלנו אנחנו רוצות להשתפר.

האשמה על הרגש וההלקאה רק עושים ממנה יותר אישיו ממה שהיא.

תקבלי את זה שאת מקנאה.

(אם זה בגלל רשתות חברתיות, אז לסגור, הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי)

ושתי פעולות טכניות שעוזרות

1- להפריד בין האדם שמקנאים בו לבין הדבר שמקנאים בו - אני לא מקנאה ב"רחלי" אני מקנאה בזוגיות טובה ומפרגנת.

2- להחמיא ולפרגן לאותו אדם למרות הקנאה

דבר טוב

זו מראה למשהו שאני ממש רוצה ואין לי

זה רגע של מודעות טהורה

כי הגוף לא משקר

אני מאמינה שאפשר להשיג כל דבר אם באמת רוצים

לכן אם מגיע רגש כזה

אני מחדדת לעצמי מה אני רוצה להשיג

ומתכננת את הדרך לעשות את זה

גם אם זו דרך ארוכה 

הקנאה נובעת מחוסר שיש לי משהו שהוא יותר פיזי/כלכלי

כמו בית יותר גדול (יש לנו דירה משלנו בה מסודרת ויש בה מספיק חדרים לכולם אבל עדיין נניח אני מרגישה ובצדק שהסלון קטן לי ואם אחד מבני המשפחה יעבור דירה זה יהיה לי ניסיון ממש קשה. או נניח חופשות משפחתיות יש הרבה מסביבי שנוסעים לחול לדוגמא. יש לי יכולת כלכלית *אולי* לסוע לחול אבל אני לא נוסעת מסיבות אישיות שמונעות ממני וזה מפריע לי וקשה לי. או נניח שאני רוצה לסוע לחול רק עם בעלי אבל הוא פחות בקטע לעזוב את הילדים לבד לבד ולסוע (ילדים גדולים בלי קשר נראה לי מוגזם לעזוב לכמה ימים את הבית)

יש לי בה המון יש

ולא ברור לי למה ככה קשה לי עם האין

וזה כל הזמן מסביבי ולפעמים בתקופות מסוימות זה ביתר שאת

נניח בחופש שהרבה מסביב נוסעים לחול ואנחנו לא.

אני לא מצליחה להכניס לראש

הכל בסדר יש לך משפחה בריאה וילדים מהממים ובריאין בה תגידי אלף פעם תודה תתמקדי בחופש פה וגמרנו

* זה לא תמיד דברים כאלו לא ברי השגה. אבל אני לא הפקטור היחיד בתמונה יש עוד שיקולים ומרגיש לי כאילו יש לי בעיה עם עצמי ואני לא שמחה אפעם במה שיש לי ומי מבטיח לי שאחרי שהחליט שלמרות הכל נניח נוסעים לחול אז אני ירגע (במחשבה שלי כן אבל במציאות אולי יהיה לי דברים אחרים להתלונן עליהם)

* אני לא משתפת אפחד ברצונות שלי. בעלי יודע שהייתי רוצה אבל הוא לא מתרגש כי יודע שזה המצב ומקבל אותו בצורה פרקטית וגם זה טוב לו כי בגדול נניח שוב לנושא חול הוא היה מעדיף מראש שלא להתחיל עם זה בכלל.

* באתי מבית עם מושגים הרבה יותר גדולים. חייתי בבית גדול וכל היכולות הכלכליות ורמת החיים היתה הרבה יותר גבוה משל בעלי. אני כבר שניים לא חיה ככה אני לא נשואה לא שנה וגם לא 10 שנים אלא הרבה הרבה יותר. כל השנים ויתרתי והיה לי קשה. אבל אני מרגישה שהכל שעובר הזמן העומס מצטבר ואני לא מצליחה להתמודד איתו

* אני מפרגנת בה לכולם סביבי (ככה אני מרגישה) הקושי שלי הוא מול עצמי

ולדעתי גם הילדים מרגישים את זה וזה משפיע גם עליהם.

* אני לא מצליחה לקבל את זה שזה המצב

* מותר להתפלל על זה ? שיהיה לי כל מה שאני רוצה ? זה נשמע לי ככ ריקני

על רקע כלכלי

בעיניי היא הכי פשוטה לפתרון

כי לעשות כסף

לשים מטרה כזו בסדר עדיפות גבוה

זה לא מאד קשה

ואז יש מספיק כסף למה שרוצים

לנסוע לחו"ל אפשר עם חברה/ משפחה לא חייבים באופן זוגי

לפעמים צריך להבין את שורש הרצון והקנאה ולתת לשורש פתרון 

דבר שני , אני חושבת שדווקא השינוי מגמה שאת חווה- הגישה של "בית גדול, מושגים גדולים" לעומת הגישה העכשווית של מה שקיים לך במציאות היום, זה גורם לך לחדד את ההבנה של מה את רוצה באמת/מה היית רוצה באמת.

אני חושבת שקנאה (לפחות מעצמי אני יודעת לומר) זה לא דבר רע. הקנאה יכולה לדרבן אתנו לשינוי כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים. וככה כל אחד מתפתח מהזווית שלו וממילא יש מצב של           "קנאת סופרים תרבה חכמה"

הקנאה הופכת להיות רעה כשהיא משפיעה עלינו רע- מלמדת אתנו להיות נרגנים/לא מקבלים את עצמנו/ לא מרוצים מעצמינו או מחלקנו בעולם/ צרי עין כלפי אחרים והצלחותיהם.

וזה אולי גם מה שגורם לרדוף אחרי עצמינו בנסיון להצליח כמו/ להשיג את ... כמוהו/ להוציא את העיניים לשני כדי להראות ש"גם לנו יש", וחוסר נוחות כללי עם עצמינו/ העולם.

אני כותבת פה על עצמי, את מוזמנת לקחת לך מה שיועיל לך.  

מה שעוזר לי - זה להתמקד קודם כל במה שיש לי כרגע (לא מה שטוב וברור לי שקיים טכנית, התמקדות בחוזקות ואיכויות שקיימות בי תמיד ולא תלויות בשום מצב גשמי) ולנסות לראות איך אני מתקדמת לאט לאט  בעזרת אותן איכויות ליעד שאני רוצה.

דבר נוסף שעוזר לי

זה פשוט להתפלל, לדבר על זה עם ה' ולפרט לו- תודה על מה שיש עד עכשיו, ואחרכך ממש לפרט לו מה אני רוצה שיהיה לי ולמה. ולומר לו "אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא מבקשת סתם . תעזור לי עם המידה הזאת שקשה לי, תתן לי כוח ויכולת, זה לא רק בשביל הבניין הפרטי שלי, זה למען כבוד שמיים! "  

וגם לצייר במחשבה את החזון של הדבר שאני רוצה מאוד. זה גם עוזר לי ואני רואה מזה התקדמויות.  

מה בדיוק חסר לך.

החופשה בחו"ל שחזרת עליה - כתבת אפילו שאולי זה כן מתאפשר אבל בעלך מתנגד להשאיר את הילדים.

אולי שם הנקודה?

אולי מה שמפריע לך זה החלטות בחיים שמישהו מחליט בשבילך ואת לא לגמרי שלמה איתן או החלטות שמנוהלות יותר מדי ע"י רגשות שליליים כמו אשמה, ויש לך חוסר השלמה איתן.

אולי את פשוט רוצה זמן וחופשה לבד עם בעלך?

אולי חופשה בארץ תספיק? (לפעמים בארץ יקר יותר מחו"ל)

לקבל את הקנאה. מותר לרצות הכל גם אם זה לא הגיוני או לא מסתדר וגם אם יש לך המון דברים אחרים שכן קיימים.

ודבר שני- לנסות לבחור

זה נשמע שיש הרבה בחירות שאת מתבאסת עליהם. אז לנסות לפתוח עם עצמך את ההחלטות שוב ולראות- יש איך לשנות את ההחלטות? אם לא, מה הסיבות שהחלטת אותם?

כאילו מבחינתי יש הרבה דברים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות, ואז כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה בחירה- נניח בחירה לכבד את הרצון של בעלי, או לחיות יותר בנחת אבל עם יותר לחץ כלכלי, או סתם שקט כשאני מרשה לילדים ממתק כדי שלא יבכו עכשיו חצי שעה😅 כאלה החלטות. ואז כשאני מבינה שאני לא חייבת אלא בוחרת בזה, יותר קל לי להשלים עם ההחלטות. וכמובן יש דברים שאפשר לשנות. אולי שווה לך לנסות את זה.

לא בטוח שזה רלוונטי לך אבל זה הכי חזק מבחינתי.

לפני כן אני אגיד, שאני ךא טסתי לחו"ל מעולם וסביבי אנשים טסים כל הזמן, פשוט אין לי מספיק וזה מבחינתי יעד לא ריאלי אז אני לא מתכננת שום דבר כזה.

כנ"ל בעוד אספקטים, אם אני קונה לילדים בגדים זה בגלל שהתרווח קצת החודש או שממש כבר חייבים כי הבגדים מרופטים.

בניגוד ל@00 אני לא חושבת שהכי קל בעולם לעשות כסף ולכל אחד יש את הנסיבות שלו.

אבל זו לא הנקודה.

אני מתנדבת תקופה ארוכה אצל מישהי שהחיים שלה קשים מכל אספקט, הבית שלה נראה נורא, הבריאות שלה על הפנים, המשפחה שלה קטנה ולא ממש בקשר וכו'.

אני נהנית ממהתנדבות, כי אני באמת עוזרת לה במה שהיא צריכה.

אבל בעיקר חוזרת הביתה ומרגישה עשירה מופלגת.

זה יותר טוב מכל שינון שאשנן לעצמי.

החוויה, ולא השכל, עוזרים לי לשמוח בדירה המאוד ממוצעת עד קטנה שיש לי, אז מה אם המטבח מתפרק והבית מבולגן, יחסית למה שיש אצלה הבית שלי הוא ארמון.

אני כמובן שואפת שגם לה יהיה ארמון ועוזרת במה שאפשר (לא בכסף כי אין לי, אם תרציי אסביר קצת יותר בפרטי) ועדיין ההמחשה הזו מול העיניים כמה יש לי, עוזרת כמו חיסון כשהקולגות שלי טסים פעם אחר פעם לכל מיני חופשות בחו"ל, ובוכים שאירועים משפחתיים קטנים עולים להם הון כי אי אפשר לוותר על כלום (וכמובן אני חוגגת הרבה יותר צנוע כי פשוט אין)...

במקום להתפלל על שיהיה לך כל מה שאת רוצה.
ממש מבינה אותך ממקום של קנאה, אני למשל ממש מקנאה בנשים עם בתים גדולים ומעוצבים. תמיד זה צובט אותי וקשה לי.
דווקא בטסים לחו"ל אני ממש לא מקנאה.
כל אחת והקנאה שלה.
עם הזמן אני פחות מקנאה בבתים גדולים משלי, רואה, מקנאה וזה עובר לי מהר מאשר פעם.
לא יודעת איך... אבל כבר כמה אפשר לקנא?
גם חולמת לשפץ את הבית אז זה מנחם אותי כשאני נזכרת בכך.
אולי תדמייני לך טיול חלומות בחו"ל שכשיתאפשר לך יום אחד תבצעי אותו
וכל פעם כשמישהו יטוס והקנאה תגיעי, תחשבחי לך על הטיול השווה שאת הולכת לעשות ביום מן הימים. זה מרגיע את הנפש, את הקנאה כי אז המוח עסוק בלחזור לדמיין את טיול החלומות שלך ופחות לקנא בטיול החלומות של השכנה שטסה מחאר לחו"ל.

נשמע שאת לא יודעת בדיוק מה את רוצה, ולכן כשמישהו אחר מגשים את הרצון, פתאום קופצת לה קנאה, שאולי הוא עושה את מה שאת חולמת בסתר.

עשי לך רשימת חלומות משלך.

חלומות קרובים יותר וחלומות יותר רחוקים.

מה נותן לך תקווה ביחס לחלומות האלו.

מה מרחיק אותך וגורם לך לייאוש.

מה הכלים שלך להתמודד עם הייאוש.

וכולי וכולי.

ככל שתבררי לעצמך בתוך עולמך הפנימי- מה את רוצה באמת, רצון נקי שלך מבפנים בלי השפעות מהסביבה

ומה יכול לעזור לך להגשים

את מכאן תמיד תוכלי להתפרסם ולחזור לעצמך

בלי להתפזר מכל מיני מראית עין של אחרים.

לפני כמה זמן היינו באיזה אירוע המוני, ותפסתי שאני מקנאה בנשים יפות יוצר ממני. היה נראה לי דהחיים שלהן דבש מדבש.

ואז הבנתי, שכשאני עסוקה מלהסתכל על אחרות,

הבעיה היא לא הקנאה.

הבעיה היא שאני לא נהנית מהיופי שלי.

כדי להינות מהיופי שלי, אני צריכה. לעשות עבודה. עבודה פנימית של להפסיק להסתכל החוצה.

וזה קל. כי אני רק צריכה להגיד לעצמי משפט אחד

"אני לא מודדת עכשיו מי ייתר ממי כדי שאוכל להינות מהיופי שלי".

כלומר האינטרס שלי הוא לא להסתכל.

ולכן זה קל יותר מאשר איזו שאיפה אידיליה של לשמוח בחלקי.

ככל שתסתכלי החוצה ככה לא תהני ממה שיש לך.

לא תגידי לעצמך איזה כיף שלי יש... שה' ברא אותי עם...

אלא- בטח אצלה יותר שלם, בטח להם יותר טוב

וככה הנאת החיים שלך נפגמת.

אי אפשר להינות מהשפע ככה.

או בבית גדול יותר, אלא עמוקה יותר

את מרגישה שוויתרת כל השנים. על מה ויתרת? לטובת מה? איזה תועלת חשבת שזה יביא? מה היה קורה לדעתך אם היית מרשה לעצמך לא לוותר?

האם זה נחשב ויתור, או שבחרת בזה?

האם יש דרך לשנות?

הקנאה מציקה לך כנראה כי אנשים אחרים מרגישים חופשיים לעשות דברים לעומתך, שאת מוותרת, והוויתור הזה שאת מרגישה יושב עלייך ובא לידי ביטוי בקנאה אבל בעצם הוא עמוק יותר והיא רק הסימפטום. לדעתי.

ולכן - עוד טיסה או בית גדול יותר לא יפתרו לך את זה לדעתי. כי חופש פנימי להיות מי שאת ולהתנהל בחופשיות (בלי קשר לכסף, זה גם מה אומרים, מה "מותר" לי להרגיש, מה אני רוצה, תקרות זכוכית כאלה וגבולות שאנחנו שמים לנו בראש)  זה דבר שלא קונים בכסף. זה האומץ להביט למציאות בעיניים ולתת לעצמך רשות להביע רצונות ולתפוס מקום.

כמובן שאם דיברתי שטויות - זרקי לפח, הכל טוב

חיבוק♥️

וכמו שאמרתי

לא תמיד זה שאין לי זה בגלל שאין לי יכולת כלכלית

לפעמים יש דברים אחרים שמונעין (אולי אצל מישהו אחר זה לא היה מונע אבל אצלנו זה כן מונע)

ואני תמיד מתלבטת בין להגיד אני רוצה ואני חייבת ויהי מה

לבין קצת לעבוד על המידות שלי.

אגב לא כל יעד כלכלי הוא תמיד מושג

פרנסה זה אחד המפתחות של הקבה

אני מאמינה שחובה לעשות השתדלות

אבל גם חובה לדעת שזה לא בשליטתנו והכל מתנת שמיים

שמודעות היא מידה טובה

לחדד מה רוצים ולנסות להגיע ליעד הזה

זה טוב

קנאה שמביאה כעס/ צרות עין/ דברים אחרים שליליים

זה בעייתי

הדרך הנכונה לעבוד על המידה הזו

היא המודעות

המראה לנפש

לגבי הפרנסה

יש לאדם בחירה מספיקה כדי להרוויח מספיק

גם בהתחשב שלא הכל בידו

בעיניי לפחות

שמדבר על כוחה של הקנאה (בעקבות קנאת קרח במשה ואהרן).

ממליצה לשמוע, יש שם תובנות מיוחדות!

לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק

אני אוהבת את הנעליים של פאפיה

במבצע באתר ב75 שח

אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות

כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..

אני מתכוונת למשהו כזה-

סניקרס בגוון חאקי

היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות

אז היא צריכה כבר נעליים טובות

ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...

אם כבר אז שיהיו טובות לשבת

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.

אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

אני לא יודעת איזה מידה היא

נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב

הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.

חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.

לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו

לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?

תודה!

או עלי אקספרס

איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.

זה לא יגיע לי עד האירוע

עכשיו קצת יקר שם עדיין לטעמי

אבל אם זה חשוב לאירוע הייתי קונה

אני מחכה לסוף עונה

בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.

אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)

בני ברק רחוק לי

תודה

זה מקבע להם את ההליכה, 

וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...

אם רלוונטי לך, אנסה למצוא דרך להעביר לך.

הן עלו 400 שקל, הילד נעל אותן אולי 4 פעמים.

אעביר לך בשמחה, רק תגידי איפה את גרה אני בשבוע הקרוב צפויה להגיע למרכז בכל מקרה. 

הביא מהגן חטיף . התברר שהוא לא אוהב אותו , חילק לאחים תוך כדי אמירה- אל תשכחו לומר לי תודה!

בבוקר יצאנו לגן . בספסל ישבה שכנה מבוגרת , לידה כלב רחוב . הוא - נתפלל שהכלב שלא יאכל אותה!

בתחילת שנה לקח לו כמה שבועות להתרגל לגן. אז הוא סיפר לי שגננת טרפה ילד . שאלתי - רק ילד אחד?

הוא ענה - רק אחד , כל השאר הלכו הביתה מהר.

אני שואלת אותו "איפה האף שלך?"

הוא עונה לי "במטבח".

(הטישו היה במטבח).

לפעמים באמבטיה הוא מתחיל לשאול אותי על השמפו והסבון "מה זה?", למרות שהוא יודע את התשובה.

אז פעם בצחוק עניתי לו דברים לא קשורים.

מאז הוא בעצמו שואל ועונה דברים לא קשורים.

וגם- כל לילה כשאני שרה לו 'המלאך הגואל אותי מכל רע' הוא אומר אל תגידי מכל רע, רק מכל טוב! (אחרי כל ההסברים שניסיתי

ושואל שוב ושוב בטון עולה ומתעצבן "איפה החריף שלי!?"

לקח לי כמה דקות טובות להבין שהוא מחפש את החטיף שקיבל מהגן.

גם אצלנו בן ה4 מברבר כל מיני פנינים.

באחת הפעמים אבא שלו שם אותו מהר מהר בחדר לישון אז הוא אומר לו- אבא אבל למה אתה לוקח אותי בהילוך מהיר?😂😂

היה בטוח שהתחיל החופש

אמרנו לו שכן

הוא: מה? לא! (בטון של מורה שאומרת 'אין על מה לדבר') 😂

אני מעירה אותה ואז היא שואלת: אמא איזה יום היום? אמרתי לה חמישי אז היא: למה?

מה זאת אומרת למה 🤣 אמרתי לה כי אתמול היה יום רביעי 😅 חמודה, בת 3 וחצי.. גם לי יהיה סלט ממרח הימים השבוע 🫣

לקחתי אותו לרופא כי חשדתי שהאדום שיש לו בישבן זה פטריה. ובדרך הסברתי לו קצת לאן הולכים וקצת על מוגנות.

בזמן שמחכים לרופא הוא מצהיר בקולי קולות: תכף אני מיכנס לרופא כי יש לי אדום בטיטול. לא שורף. שורף קסת. (קצת). טוב שלא פירט יותר בהרחבה!! 🤭

אח''כ הוא התחיל לתאר כל אחד שהיה שם ומה הוא עושה: "יש שם איש. יש לו סיכה. מה הוא עושה (כולו בדרמטיןת)? הוא מספר בטלפון!!

ואז היתה שם מישהי שצלעה: הוא: היא הולכת ככה ( ומחקה אותה)!!! 😅פדיחותת

ואתמול אמר לי: קפצנו במיים!

אז שאלתי אותו: מי? אתה או איקסית?

הוא: "שתיכם!" 

זה סכום יפה גם ככה

ולא חייב עציץ אפשר גם משהו מתכלה כמו שוקולדים

אגב כדאי שובר שאפשר לקנות במבצעים

ושיש לו אופציה דיגיטלית

דרים קארד יותר ספציפי לחנויות

וכרטיס פיזי זה עוד יותר מגביל כי צריך שהוא גם יהיה עלי ברגע הנכון

רק טלפון כשר, ונראה לי פחות נחמד להדפיס בבית דף עם השובר.

כאילו, עשיתי את זה בעבר אבל עכשיו חשבתי אולי שיותר חגיגי לתת כרטיס פיזי. 

יודעת כי קיבלנו

העברנו את הקוד לסמארטפון

אבל אפשר להשתמש בכרטיס הפיזי…

ולעומת זאת דרים קארד יש לי איפה לקנות קרוב לבית.

מעניין איפה קונים ביי מי באמת

תדפיסי את הכרטיס שנוצר, ואפשר להשתמש בו כך.

יש את כל הפרטים שצריך.

רציתי רק להוסיף שלפעמים נשאר איזה עודף שלא יודעים מה לעשות איתו ומי שאוסף "נתקע".

כמובן שעדיף להשתמש בכל הסכום, אבל אם לא יוצא לדעתי לגמרי אפשר לקנות משהו קטן שלא יוצא בול בסכום, נניח שוקולד, ועם היתרה אפשר לקנות משהו קטן לילדים כמו שלוקים תוך שמעדכנים את ההורים..

סייעות 175, ואז זה בדיוק 550. אבל מתלבטת כי נראה לי שהסייעות בתכל'ס עובדות בדיוק כמו המורה אז זה לא יפה.

או בעצם פשוט אולי 175 לכולן ו 25 באמת לתרום למשהו/ לקנות שלוקים לילדים

הן לא עובדות אותו הדבר המורה מתכננת בבית אחראית על הכל וכו

אבל

היתי נותנת בסכומים שלמים

170 או 180

לפעמים יש הנחות על כרטיסי מתנה, ואז אפשר למצוא אפילו כרטיס במחיר טיפה גבוה יותר באותו סכום.

לא הייתי אוספת עוד כסף.

גם מתנה פיזית אם את מוסיפה - יש קופונים ומבצעים ואז יש קצת יותר אפשרויות באותו הסכום 

בהנחה שהיא על חשבונך האישי.

יש כל מיני מבצעים בחנויות וקודי קופון שלא מוגבלים לשימוש אחד לפי תז או משהו כזה

אמנם אפשר לרכוש עד 5 תווים כאלה, אבל אם זו ממילא לא הנחה שהיית משתמשת בשביל עצמך אז זה לא על חשבונך. מניחה שגם אם לך אין מועדון בטח תוכלי למצוא מישהו עם מועדון שלא משתמש בהטבה הזאת

כרטיס דרים קארד של 180₪

ולהוסיף צרור ברכות מהתלמידים וההורים אפשר להוסיף שוקולד מיוחד ולאסוף עוד כמה שקלים ממהורים בשביל זה לצרף הכל יחד

וללכת על שובר עם שוקולד קטן עטוף בצלופן.

אם אין סמרטפון לדעתי עדיף שובר של חנויות חרדיות כמו כארד שופ, בסט שי וכו'