וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. (בראשית פרק ב פסוק ב)
במשך שישה ימים א-לוהים דיבר את העולם ומלואו.
האמירות שלו יצרו אלפי יצורים, אור וחושך, אוקיינוס, שמים, יבשות צמחים ובעלי חיים.
ביום השישי בצהריים אמר א-להים את האדם וסיים את המלאכה.
הכל היה מוכן, אבל משום מה א-לוהים חשב שחסר פה משהו,
ביום השביעי הוא פשוט הסתכל על העולם ו...שתק. הוא לא אמר ולא יצר שום דבר.
דווקא החלל הזה השלים את הבריאה ונתן לה ברכה וקדושה.
כשא-לוהים שבת ושתק ביום השביעי, הוא העניק לנו את השקט ואת האנטימיות.
ללא היום השביעי, היום שלנו היה דחוס בדיבורים וביצורים ונטול מרווחים.
לא היינו יכולים להסיט את המבט מהקרקע ולחשוב מבחוץ על החיים.
שתיקה בדייט?! תענוג?
יכול להיות שעלילת הדייט תקועה וכדי לא לסבול עדיף לדבר.
ויכול להיות שהלב פועם בחוזקה ורק המילים יכולות לכסות על הסומק וההתרגשות.
בשני המקרים אנחנו מדברים רק בכדי לא לשתוק,
כי את השתיקה קשה למרוח. מעיקה או אינטימית,
השתיקה חושפת את האמת שבין המילים.
(לקוח מהספר "פעם בשבוע" של אהרוני ברנשטיין)
שבת שלום ובסימנא טבא בעז"ה.
