אז אחרי שהייתיי אצל הרופא והתכוננתי נפשית לזה שאני הולך לשים התקן, בסופ לא היה לו, ואין כבר את האפשרות לקנות במקום ולהתקין.. אז הוא הביא לי מרשם להתקן נובה טי...הלכתי לבית מרקחת של הכללית, לא היה להם במלאי אבל ביקשתי רק שיגידו לי מה המחיר והרוקחת אמרה 84 שק'לים. העניין הוא שאני שמעתי שזה עולה ממש יקר בסביבות ה400 שקל..זה הגיוני המחיר הזול הזה?!?
וסתם לידע כללי לכולן- קניתי בבית מרקחת 5 בדיקות הריון ב10 שקלים!! סתם שיהיה שאוכל לבדוק מידי פעם ובלי להרגיש שכל מקלון שווה זהב...
שואלת ברצינות איך אפשר שלא להאמין באלוקים אחרי שמביאים ילד לעולם? זה הרי נס מעל הטבע זה
ויודעות מה גם נניח והוא לא קיים - בעייני עדיף לחיות עם אמונה מאשר בלי כי הכל פחות כבד… פחות משקל על הכתפיים שלנו. קורה משהו "אה ככה ה' רצה" וזו הקלה 😮💨
את מכירה את צורת החשיבה הזו?
קל מאוד לחשוב שדרך שלך הכי ברורה ופשוטה ואי אפשר לחשוב אחרת כי אף פעם לא שקלת נקודת מבט אחרת.
ולידה היא תהליך ביולוגי הכי טבעי שיש, זה ממש לא מובן מאליו לראות אותו בתור נס למי שזאת לא צורת החשיבה שלו.
וגם מה שאמרת לגבי אמונה של "אה, ככה ה' רצה", יש הרבה אנשים דתיים שלא חושבים ככה, ודווקא יש הוגי מחשבת ישראל שרואים את זה בעין שלילית כי דבר רע אמור לגרום לחשוב אם יש חטא שצריך לחזור עליו בתשובה. יש גם תשובות והסברים נוספים, זה מה שעלה לי לראש עכשיו.
באופן כללי אני ממליצה לחשוב לעומק על למה אנחנו עושים ובמה אנחנו מאמינים, ולא להשאר בנקודת מבט רדודה של "ככה זה", במיוחד לא בנושאי אמונה.
כי לאדם חילוני מה שכתבת כאן יכול לגמרי להעלות גיחוך על "דוסים פרימיטיביים", וזה יהיה מובן לגמרי.
ללא בורא.
ואם כך הרי שלידה זה בסך הכל ארוע ביולוגי נפוץ למדי. לידה זה חלק מהעולם הטבעי ויש לה הסבר טבעי.
לידה זה ארוע מרגש מאוד, אבל עבור מי שלא מאמין הוא לא קשור לה'.
האמת שבדיוק אתמול ראיתי את העמוד של עמותת "מושיטים יד" אם אתן מכירות (שבדיעבד זו טעות לאישה הורמונלית🫠) וממש כעסתי אז שאלתי את בעלי למה ה', שהוא לכאורה אל טוב, עושה דברים כאלו קשים לילדים? ולמה הם צריכים לסבול? אני לא מבינה… ואז בעלי אומר לי "את לא מבינה כי הוא ה' ואת רק מיטל" וזה מקומם אבל נכון. כנראה שיש דברים שלא נבין אף פעם
אם מעניין אותך ללמוד אמונה ברצינות, הייתי ממליצה להתחיל עם המאמרים באתר לדעת להאמין מכון עולמות - לדעת להאמין
לא חושבת שהוא סנטה קלאוס, חושבת שכל מי שמאמין בה' מתוך פחד מפספס פה נקודה חשובה. ה' הוא אל טוב ומה שבעיניי נתפס כטוב לא בהכרח כזה. אני לא רואה את התמונה השלמה יותר ובגלל זה הוא ה'.
וחקירה צריכה להתחיל מאיפשהו לא? בעיקר משאילת שאלות
לפי מה שלמדתי, ה' הוא באמת טוב, ועושה לנו רק טוב, אבל לא תמיד אנחנו יכולים להבין מה טוב במה שקורה.
לכן אנחנו מתפללים ומאחלים למשל 'שנה טובה ומתוקה' - מתוק זה הטוב שאנחנו מבינים בשכל הקטן שלנו.
כמו ילד קטן שלא מבין למשל למה מכריחים אותו לקבל תרופה או ויטמינים... הוא מעדיף לאכול רק ממתקים. אבל ההורים מבינים מה יותר טוב בשבילו.
האם הטוב הוא באופן כללי בעולם? ליהודים? למשפחה שלי? לי?
האם מה שקורה לי הוא טוב *לי*? או שזה עושה משהו טוב, אבל ייתכן שלמישהו/משהו שאני לא אהנה מהטוב הזה
הרי נכון, כשאמא נותנת לילד שלה תרופה מרה, היא יודעת שיהיה לו מגעיל, אבל שזה יהיה לו טוב לגוף בעוד כמה שעות/ימים
ויש תקופות שהן "כאבי גדילה"
נכון.
אבל השאלה היא באיזה רמה וזמן הטוב "מובטח"
(כלומר, אולי *לי* קשה וגם יהיה רע וקשה, אבל זה משהו חשוב בשביל מהלך שיעשה טוב לכלל/אחריי…)
לא שוללת. רק אומרת שגם בזה יש המון היבטים
וביהדות בכלל
יש כל מיני זרמים שאפשר ללמוד מהם
מה את מחפשת?
לאיזה סגנון את מתחברת?
הידברות / מכון מאיר / חב"ד
בהצלחה!
ואיזה כיף זה שאת מרגישה טוב ויופי ביהדות 
המדע יודע להסביר לפרטים איך זה קורה.
שרשרת של תגובות פיזיולוגיות.
זה אמנם מפעים מאוד ומרגש אבל זה לא משהו שמעלה תהיות על אי קיומו של אלוקים.
ובנוגע לאמונה מסכימה.
האמונה נותנת תחושת ביטחון.
אולי זה משעשע אבל - דמעות, התרגשות, חלומות, כל אלו זה דברים שהמדע לא יודע להסביר
ועל זה הגיבו לך שהמדע יודע להסביר...
בכל מקרה, התרגשות, חלומות וגם תפקוד פיזיולגי של הדמעות בעין, יודעים להסביר.
מצד שני, גם בעיני ההסברים של המדע לא שלמים בכל נושא פיזיולוגי. אבל יכולה בהחלט להבין מי שחושב שהבעיה במדע הוא שהוא לא מתקדם מספיק, ושאין כאן הוכחה לקיום בורא דווקא.
אבל זה כי חוויתי את זה בעצמי.
יש אנשים שהם יותר זקוקים לבירורים שכליים ולהנחות נבוססות כדי להגיע לאמונה- ואז או שהם מקבלים את אמיתות האמונה ונעשים דתיים
או שהם לא מכירים באמיתות האלה ואז הם כופרים. או שהם חיים בתוך משחק וזה סבל.
אני חושבת שלמי שמאמין, כל חוויה רגשית חזקה, תתחבר באופן טבעי לאמונה.
אצלי הלידה ממש לא דייק תפקיד, אבל את האהבה שלי לילדיי אני חווה כמפתח לחוויית אמונה בה'.
השאלות על הנהגת ה' הן שאלות נכונות, אבל בסוף אין בהן וודאות מוחלטת, כי ה' לא מבטיח לנו כלום.
בחוויה שלי, אנחנו חיים בעולם הזה בעיקר באפלה, כאשר הבהירות שלנו צריכה להיות בשטלה-
האם אני עושה טוב? האם אני מתקדם החיים? האם אני מתקנת דברים שצריכים תיקון?
כי שאלות על הנהגת ה' הן משהו שאין לנו יכולת הבנה אמתית בו.
אנחנו בקושי מבינים את הגוף שלנו שאתו אנחנו כבר 30/40 שנה, ושואפים לדעת את האינסוף, שמקיים את האנושות כולה ואת הבריאה כולה בכל רגע נתון?
זה בלתי אפשרי, פותח פתח לספקות קיומיים ואי אפשר לענות על זה תשובה שמניחה את הדעת, כיוון שהכל מלא סתירות פנימיות.
בוודאי שאפשר. יש הסברים מדעיים מפורטים על כל שלב ושלב בהפריה, גדילה, עוברות, לידה…
ובכלל, בשביל להאמין שיש אלוקים (מבחינה רציונלית למשל), צריך קודם כל להגיד שאין הסבר אחר אלא שיש אל… אז השאלה איפה הפער בהסבר.
וגם השאלה איך מתייחסים לפער בהסבר. אדם חכם פעם אמר לי שככל שמבינים יותר בפיזיקה ככה מבינים כמה אנחנו בעצם לא מבינים.
נו, גם אני לא מתחברת לפיזיקה, אבל יש שיגידו- נו, אז כנראה שיש פה כוח מעל הטבע. ויש שיגידו- מעניין אם הנכדים שלי כבר ידעו או שהמדע לא יתפתח מספיק עד אז, וזה יהיה עוד כמה דורות אחרי.
וגם אם יוצאים מנקודת ההנחה שבהכרח העולם נברא בכוח שמעל הטבע (היינו אל), זו שאלה האם האל נשאר "להשגיח" (שכר ועונש, דואג לך וכו). וגם אם כן- איזו דת נכונה? אולי בעצם הנצרות?
וגם אם הולכים על היהדות, ואומרים יש אלוקים, הוא הביא לנו את התורה, נתן לחכמינו את התבונה לפרש את התורה בדרך נכונה וכו. מגיעה השאלה למה בכלל ללכת לפי ה"חוקים" האלו. (למשל מול מצבים של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו וכו)
יש כאלו שכל הדברים האלה מאוד באים להם בזרימה במחשבה ובתחושה, ויש כאלו שממש דורשים להעמיק, לבדוק, לברר… וכאמור יש פה המון המון שאלות (גדולות) אז יש הרבה איפה לתעות ולטעות בדרך
נשואים יותר מ15 שנים, עם כמה ילדים ממש טובים.. הזוגיות קשוחה לי וכבדה, אני חייבת לחזור לחיות את החיים שלי לא רק דרך העיניים של מישהו אחר.. לא רוצה לצפות מאף אחד לשום דבר ולא שיצפו ממני, לא לאכזב ולא להתאכזב, רוצה שהעולם שלי יהיה שלם גם בפני עצמי, רוצה מרחב ושקט, לחזור לרצון העצמי ולשאיפות הגדולות שלי בלי שמישהו יסתכל עליי בעיניים חיצוניות.
זה באמת כבר נהייה ממש קשוח, למה מאז החתונה מישהו חייב להיות נוכח כל הזמן בכל מעשה שאני עושה? זה מחניק ולוחץ ואין לי אוויר.
ואם אני רומזת שאני צריכה זמן לעצמי נהייה פיצוץ אדיר כמובן, והוא נעלב, אין לי כח לזה, באמת.
יש עוד מלא דברים קטנים שממש קשה לי איתם- אני מרגישה שלבעלי יש מנטליות של איש מבוגר- כל הזמן מעיר לילדים כמה הכל מסוכן ואסור לגעת, ואתה עוד תהיה חולה.. וגם מתעטש ומשתעל כמו איש מבוגר, בדיחות שחוזרות על עצמם, ובכלל החיים לצידו מאד חד-גוניים ואפרוריים.. יש תחושה של כבדות. וכללללללל הזמן אני צריכה להסביר את עצמי, בכל דבר! וגם אחרי 5 פעמים הוא פשוט לא מבין. (לא נעים, אבל הבן שלי הגדול יודע להיות הרבה יותר אמפטי וזורם, ולמעשה הרבה יותר כיף לי לדבר איתו...).
אני מרגישה שאנחנו חיים בתוך איזו מערבולת אחד בתוך השני וזה מתיש לגמרי.
כשהוא יוצא מהבית אני מרגישה איך כל הגוף שלי נהייה רפוי יותר.
זהו, רק פורקת.
ועם זאת אני חושבת שהבעיה כאן היא יותר עמוקה מסתם אוורור.
את מתארת מישהו שאת לא נהנית להיות במחיצתו, וזה מאוד מאוד כואב, ובאמת לוקח את האוויר.
את הולכת.לטיפול בנושא?
הןא יודע מה כבד עלייך בהקשר הזוגי?
הכל נשמע לו מעליב, גם כשכתבתי בצורה מאד מכבדת בעיניי.
עייפתי.. לפעמים קשה לי להכיל את עצמי אז בטח שלא להכיל תגובות של איש נוסף למה שקורה איתי.
חייבת שימציאו מודל כזה של תקופות של רווקות באמצע הנישואין.
שזה לאו דווקא חופש פיזי, כי גם חופשה תסתיים מישהו,
אלא חופש מנטלי.
לא לפחד לשים סימן שאלה גדול על הקשר. מה אני עושה פה? מה מחזיק אותי פה? מה אני מוצאת בו בכלל?
זה נשמע שאת מחזיקה את עצמך שם, כלומר בתוך הזוגיות, כי את חייבת. כי בסוף את נשואה, ונגזרים מזה חובות וזכויות שלך כלפיו ושלו כלפייך.
ואת לא מרגישה אוהבת בתוך החייבת הזה.
ואת מרגישה שאין משהו אמיתי של זוגיות מלבד ההכרח.
אז קודם כל, שתדעי שאת לא לבד.
אני חושבת שיש הרבה מהזוגות שחווים כזאת תחושה, וגם אני בעצמי חוויתי את זה.
אבל בדרך כלל זה כשיש לחצים פנימיים שמעיבים על הזוגיות, קשיים שמונעים מכם לראות בכלל זה את זו.
או בכלל לרצות לראות זה את זו.
אז מה שאנחנו מרגישים עכשיו זה לא אומר שנרגיש ככה תמיד.
ויש מצב גדול שאם לחצים חיצוניים ייפתרו, תתפנו שוב לראות בכלל זה את זו.
השאלה היא אם במוח שלך יש זיכרון של אהבה כלפיו. אולי כשהכרתם אפילו.
רצון להיות אתו. רצון לקרבה.
נכון שהיום את כבר רחוקה מהזיכרון ההוא, ושעברו מלא מים בירדן מאז,
אבל אני מאמינה שזיכרון של אהבה יכול להיות לנו מצפן שלא ככל אבוד.
בהצלחה!!
יש הרבה על מה להודות, רק לפעמים אני צריכה קצת מרחק וגם הוא, יש לו התפרצויות ממש לא נעימות, שבאחרונה ממש יצאתי מהבית במהירות..
מנסה לחשוב אם יש דרך שאולי כן נצליח ללכת לטיפול
אין סיכוי להשהות סיטואציה שבה את מרגישה מאוימת או לא בטוחה.
אם זאת סיטואציה קיימת, אז קודם כל פתרון sos
לגבי אחכ. אני מאמינה שהמון זה גם איך את רותמת אותו לטיפול או איך למצוא דרך להגיד לו כך שהוא באמת יקשיב.
יכולה להגיד עלינו, שעוד בהתחלה הייתי אומרת לו שחסר לי זמן של ביחד, והוא היה אומר לי "אבל אנחנו ביחד", והייתי אומרת- אבל אנחנו בקושי מדברים! והוא היה אומר- אבל זה שאני בוחר לצפות/ללמוד/לקרוא כשאת יושבת לידי זה כי אני שמח כשאת בסביבתי ואיתי.
לקח לי קצת זמן להבין את זה. אבל ההבנה משחררת את שני הצדדים… ויכולה לתת רוגע וגם לשפר את הזוגיות לשני הצדדים. (גם עכשיו הוא לא דברן גדול. אבל שנינו מרוצים)
אין לי אויר רק מלשמוע את החוויה שלך
אני מצטרפת להמלצה על טיפול זוגי
והאמת לדעתי כדאי לך גם משהו רק לעצמך נשמע שאת זקוקה למרחב והקשבה רק שלך לפני שבאים למרחב הזוגי.
אגב, הוא יודע על הקושי שלך?
גם אם האיש שלך לא רואה בעיה בזוגיות, לך יש קושי וחשוב שתדברו על זה כי ככל שתבלעי יותר זה ירחיק אותך ממנו יותר
הייתי בעבר בטיפול אישי (הוא לא בעניין של טיפול זוגי), וכרגע אין לי אפשרות כלכלית לזה.
חבל לי גם בשבילו, הוא איש טוב סך הכל, אולי אני במבנה שלי פחות מתאימה לחלוק את החיים שלי עם עוד מישהו? יש מצב כזה?
זה הסתיים כשילדתי, ועכשיו יהיה לי קצת קשוח לחזור. טיפול זוגי הוא לא בעניין.
וגם הרגשתי שזה סתם אותי בעמדה של אני הבעייתית ואם רק אתקן את עצמי יהיה טוב יותר, והיה לי קצת קשה עם זה, זאת ההרגשה שקיבלתי ממנו.
אני רוב הזמן מחזיקה את עצמי ורוצה שקט אז מתנהלת לפי מה שצריך אבל יש רגעים של נפילות שאני רק רוצה שקט והנוכחות שלו נהיית כבר ממש כבדה ומעיקה. האמת חשבתי שזה דפוס מוכר, מבינה עכשיו שזה לא חייב להיות ככה?
הוא בן אדם טוב סך הכל ומאד משתדל שיהיה טוב למשפחה, יש אינסוף דברים חיוביים בדמות שלו כאבא וגם כבן זוג, רק התלות והאובססיביות הזאת כבר גדולים עליי
אני לא יודעת איך את מגיבה, אבל נשמע לי שסביר שגם הוא מרגיש שמשהו צולע בזוגיות לאחרונה
מה זה משנה מי אשם? גם לא יודעת אם יש אשמים בדבר כזה בכלל, לא נשמע שיש פה כוונות זדון של אחד מכם.
אתם נשואים 15 שנה, יש לכם ילדים, בוודאי שמשהו השתנה בכל אחד מכם מהחתונה. זה חלק ממהלך החיים. ואם כרגע יש קושי, ומשהו בזוגיות פחות הולך, ומניחה ששניכם לא מרגישים מי יודע מה בזוגיות כרגע (את התחושות שלך אני שומעת, אבל מן הסתם הן משפיעות גם בכללי על הקשר הזוגי)
אז אולי לא בקטע של לחפש מי גרם למה ומי צריך לתקן מה
אולי ללכת לטיפול זוגי בסקרנות, בתקווה שתצליחו (יחד!) להזיז משהו לנקודה שנעים לשניכם בה.
בנאדם יכול להיות מקסים וחיובי ועם זאת רגיש ומתגונן ותלותי. זה לא בהכרח סותר. אבל זה גם באמת מתיש ויכול להעיק.
בזוגיות בריאה מותר לך להגיד מה מפריע לך, וכל עוד אמרת ת זה בצורה נעימה ונורמלית הוא אמור להיות מסוגל להכיל ולהתמודד. הוא בנאדם בוגר..
וזה ממש לא מקטין את הסיטואציה. להפך.
יכול להיות שהוא בגדול לא תלותי, אלא שכרגע היא מאוד צריכה לבד ושקט ומאוד מאוד להיות לבד עם עצמה, כך שגם הרצון שלו לקרבה כפי שהיה קודם, מרגיש לה תלותי. (זה דווקא משמח, כי זה משהו ששניהם יכולים ללמוד איך ליצור יחד חוויה זוגית שטובה לשניהם, בהנחה שזו לא איזו פתולוגיה)
יכול להיות שהוא לא תלותי, אבל הוא מרגיש אותה מתרחקת, אז באופן טבעי מושך לצד השני (לביחד), וזה שוב מרגיש לה תלותי ולו בודד.
אף אחד מהם לא אומר שכדאי להישאר במצב הקיים ולקוות שנתעלם עד שזה ייעלם.
זה רק אומר שיכול מאוד להיות שיש פה פוטנציאל לפרטנר לתהליך של שינוי, כיוונון מחדש, דיוק.
ייתכן מאוד שהוא אדם מן השורה ולא תלותי מטבעו, אבל בסיטואציה הנוכחית שלהם התחושה היא של תלות ומועקה.
אובססיביות זאת מילה גדולה… לא חושבת?
תלות בטוח שיש גם ביני לבין בעלי
מהבנה מה החלק שלך
ועל מה את יכולה לקחת אחריות
לצפות ממנו- זה שלך
שיצפו ממך- זה שלו
אבל אם לא תטרחי לעמוד בציפיות
זה פחות יעניין אותך
עולם שלם בפני עצמי, מרחב ושקט- לגמרי שלך
על זמן עצמי כדי לדבר בצורה ברורה ולא לרמוז
אם רוצים שזה ייצא טוב אפשר לעשות סימולציה מראש
איך שהוא מתנהל כמבוגר- זה שלו
קשה עד בלתי אפשרי לשנות אנשים
לגבי להסביר- יש לי כלל פשוט
מה שלא מובן אחרי פעמיים
לא יהיה מובן
חבל על המילים והאנרגיה
לא חייבים להבין כל דבר
לא שהחיים יהיו תותים פתאום
אבל יש לך הרבה מה לשפר לגמרי בכוחות עצמך
חברה שיתפה אותי שהיא שוקלת הפלה, מסיבות של קשיים טכניים.
אני ממש מזועזעת, והייתי רוצה להציע לה עזרה ושלא תפיל.
כמובן שזאת צריכה להיות עזרה משמעותית כדי להשפיע על ההחלטה (ואולי גם זה לא יספיק כמובן...)
אני לא יכולה להציע עזרה משמעותית כל כך בלי להתייעץ עם בעלי, אבל לא יודעת אם מותר לי לספר לו. היא שיתפה אותי, ומן הסתם לא מצפה שאשתף אותו.
אני יכולה לא לספר לו באיזו חברה מדובר, אבל סיכוי גבוה שהוא ינחש עכשיו, ואם לא סיכוי גבוה שיבין בעתיד (אפילו נניח והיא לא תפיל, הוא ידע שהיא שקלה את זה).
מה הייתן עושות?
אגודת אפרת?
בגדול אני חושבת שהייתי משתפת את בעלי אם יש לעזרה שלי לתת השפעה על הבית.
בלי שמות, אם יבין הוא ישמור לעצמו ומניחה שמהר ישכח מהסיפור..
ואם הוא יבין לבד… אז שיבין.
אני חושבת שאנשים יודעים שבין אשה לבעלה אין סודות.
ישר כח! אולי עמותת אפרת יכולה לעזור גם.
את לא יכולה להתחייב שתוכלי לספק לה את העזרה שהיא צריכה
אבל הם גוף מסודר ויכולים לעזור
מה שכן אני לא בטוחה שכדאי לפנות אליהם בלי לדבר איתה
נשמע שעדיף להפנות אותה אליהם בעצמה
אמנם זה פחות מקובל בציבור דתי
אבל
הפלה יכולה להיות גם דבר נכון
לא הייתי לוקחת אחריות לשכנע לשנות דעה
(גם בכל נושא משמעותי אחר
אבל במיוחד פה שהאחריות ענקית)
צריך להפריד בין החוויה שלך - הזעזוע והרצון שהיא לא תפיל, לבין החוויה שלה - שבה הפלה היא אפשרות.
אם היא מאוד רוצה את התינוק אבל חוששת מדברים טכניים שיקשו עליה, זה המקום להציע עזרה, כמובן לפי הכוחות והיכולת שלך.
אבל אם היא לא בטוחה שהיא רוצה את ההריון הזה - זה שלה. אל תתערבי לה בזה. את רוצה לקחת אחריות על ילד שיוולד למרות שאימא שלו לא רצתה אותו?!
על דעה שנויה במחלוקת
בנושא רגיש
אבל נצרכת מאד
בעולם מדי שמרני מכדי לראות קצת מעבר
המקוריתכרגע זאת לעוד 7 חודשים.
זה עוד הרבה זמן ואת לא יכולה לדעת באיזה מצב משפחתי ועומס את תהיי..
לא הייתי נותנת לחברה תחושה של תשמרי את ההריון ותקבלי את העזרה, כי אם לא תוכלי לתת אותה..
בסוף החברה צריכה להחליט שהיא שומרת עם הנתונים שלה, הכוחות שלה, בלי לבנות על הסביבה..
ברור שהרצון שלנו הוא שההריון ישמר, ותהיה עוד נשמה בעולם..
אולי למרות שזה לא כלכלי אגודת אפרת יכולים לתת את התמיכה הנפשית.
את חייבת לשתף את בעלך ולהחליט יחד, או שלא תתחייבי לעזרה ושהיא תחליט לבדה.
את גם לא באמת יודעת האם תהיי פנויה עוד 7-8 חודשים.
אולי תהיי בהריון בעצמך, אולי חס וחלילה ניתוח או מחלה שלך או של הילדים.
שום סיכוי שהייתי מתחייבת לאדם אחר אפילו לא בקרבה משפחתית.
אגב, וסליחה על הנחרצות, אני כשאני רואה שאני כבר חזקה פיזית ונפשית ויש לי זמן אני מבינה שזה הזמן להביא עוד ילד ולא לעזור למישהי אחרת עם הילדים שלה.
בעיניי זה ערך וקודם לכל.
ברור שכל אחד מדבר מהרהורי ליבו ותפיסת עולמו,
אולי העצה לא מתאימה לחייך, רק רציתי להאיר גם אל הצד הזה.
זה מורכב וצריך להתייעץ עם גורם מקצועי,
ועם כל העזרה שתתני בסוף ההתמודדות היא שלה.
לגבי השיתוף מבחינתי אישה ובעל זה אחד.
לא שומרת ממנו שום סוד וגם במידה ששיתפתי חברה, אני לא מצפה שתשמור דברים אישיים שלי מבעלה.
ככה גם בעלי איתי.
נראה לי שרוב האנשים לוקחים את זה בחשבון.
צריך להיזהר גם אישה עם בעלה..
יש צנעת הפרט.
ויש סטיגמה שתיווצר אם היא תשתף את בעלה וזה לא הוגן כלפי החברה.
כשאני מדברת עם מישהי בפרטיות על דברים אישיים שלי אני יודעת שמי שבחדר זה מי ששומע וזה אמון בסיסי לא להעביר את זה הלאה אלא במקרה של צורך מאוד קונקרטי.
יש נפרדות בין בני זוג בדברים מסויימים ובעיני שיתופים מהסוג הזה זה מקום שצריך להיזהר בו.
אז לא אומרת בשום סיטואציה לא לשתף, כתבתי שזה נשמע לי מקרה שמותר לשתף. אבל באופן אוטומטי כל דבר יעבור זה לא שייך מבחינתי.
אתמול בדיוק שאלתי את גיסתי אם היא מרשה לי לשתף את בעלי במשהו שהיא סיפרה לי והיא אמרה שכן בגלל שהוא אח שלה.. ושהיא מעדיפה שאחיות שלה לא יעבירו הלאה והגיסים לא ידעו.
מתבעלי אין לי סודות אבל סודות של חברות שלי הם לא שלי. ולכן אבקש רשות לשתף ולא אצא מהנחת יסוד שאישה מספרת לבעלה את הכל.
זה כ"כ לא נעים שאישה זקוקה לאוזן קשבת אבל תחשוש כי עוד מישהו ידע.
ולגבי הסיטואציה בהחלט להפנות להתייעצות במכון פועה.
כי זה לא נושא שיחה של "בוא תשמע ג'וס"
אבל מבחינתי בעלי זה כמו לכתוב ליומן, זה כמו מחשבות שאני אומרת בראש שלי,
אני לא מסננת מילים או רגשות כשאני לידו, בטח במקרה של דברים שמטרידים אותי או במקרה הזה עם השלכות משמעותיות עלי.
הוא גם לא מכיר אישית את החברות שלי ולא מגבש דעה או שופט אותן, לרוב לא אשתף אותו כי זה לא מעניין אותו.
ככה אנחנו וטוב לנו ככה ואני בטוחה שזה לא נדיר.
לא יודעת לגבי הלכות לשון הרע, אני לא כזאת צדיקה.
כלומר שלא רק מותר אלא מצווה לספר לו.
ואם את לא רגועה על זה תשאלי רב..
האם עזרה טכנית תוכל לשנות את ההחלטה שלה,
ואם היא תשמח שתנסי לחשוב איך אפשר לעזור או לארגן עזרה,
ואם היא בכיוון חיובי,
אפשר לשתף את הבעל בלי שם כמובן, ואם כולם זורמים ובסוף זה יוצא לפועל - אז הוא יבין. מן הסתם זה יהיה ברור לה שאם את עוזרת לה, בעלך יודע למה זה נצרך.
לומר לו שמדובר בעניין נשי, שתהיה תועלת עצומה וגמילות חסדים גדולה מאוד אם תוכלי להציע לה עזרה משמעותית אבל זה יבוא על חשבון המשפחה שלכם.
אם היא תעשה הפלה הוא לא ידע מזה. אם בסוף ידע על ההריון והלידה אולי יחשוב שהיה מדובר בעיניין של פוריות או הריון.
ועד כמה תוכלי לסייע לה?
- בקימות בלילה
-בבקרים
- אחהצ עם הילדים האחרים
- מקלחות
- השכבות
- איסופים
- הסעות לחוגים
- תפעול הבית: כלים, כביסות, ניקיון
בקיצור להבין מה זה אומר קושי "טכני" ואיזה מחיר החברה ומשפחתה ישלמו אם הילד יוולד.
הייתי מפנה לרב או לגורם מוסמך בתחום הנפש שיוכל לייעץ לה.
היא מתעסקת בנושא הפלות,ויש לה כתפיים מאוד רחבות בהכל,כולל דעת תורה
אם את רוצה מספר תשלחי לי הודעה
והאמת שלא ברור לי איך את יכולה להתחייב לעזור לה מבחינה טכנית ו/או נפשית, בצורה משמעותית עד כדי כך
אמאלה. ילד זה לא לשנה-שנתיים. בע"ה זה לכל החיים.
ואני חושבת שעניין ההפלה הוא גם ככה לא "על הדרך" לאף אחת. זה לא שמי שעושה הפלה זה יאללה תור וביי. ממש לא.
אם זה מה שהיא החליטה, אני סומכת עליה.
אם היא רוצה להתייעץ? באהבה. אנסה לעזור לה לסדר את המחשבות *של עצמה*
אבל נראה לי שלבוא ולהגיד למישהי - מאמוש אולי תלדי ואני אבוא 2 לילות בשבוע לטפל בו, זה נותן תחושה רעה ואולי גם מסוכן.
לא אמרתי לה שאני מזועזעת. ניסיתי להיות נייטרלית כמה שיותר בשיחה איתה.
ואני מבינה שהיא אולי (כמעט בטוח) לא רוצה לשמוע את זה.
לי היה פעם ששקלנו הפלה.
ביום שגילינו את ההריון אמרנו עכשיו. הרגע. איך עושים את זה.
למחרת אמרנו שניה, אולי נתיעץ עם רב.
הלכנו לרב שלנו, שלח אותנו לרב אחר.
הלכנו לרב אחר- כבר עברו 6 ימים (בסך הכל!) עד שקבענו פגישה- כבר היינו במקום אחר.
בדרך עברנו בכותל והתפללתי לה' שהרב יתן לנו את התשובה הנכונה. כבר לא בקשתי שיתיר לנו הפלה.
דברנו עם הרב שיחה משמעותית, השאיר את ההחלטה בידי-
אמר שאני צריכה להחליט על סמך מה שהוא שומע.
לקח לי יומיים והחלטתי לשמר את ההריון.
ואמנם לא שיתפתי אף חברה (זעזע אותי לשתף בזה מישהו) אבל בפירוש ההתחייבות של בעלי לתמיכה מלאה במשך ההריון ואחרי הלידה (וב"ה הוא שותף מאד בבית באופן כללי)
היתה משמעותית.
ואני חושבת שאם הייתי משתפת מישהי, אז זה אומר שאני מכניסה אותה למקום הסופר רגיש הזה.
ואם כן, הצעת עזרה שלה (בלי זעזוע!) היתה מחממת את ליבי.
בהנחה והחברה היא דתיה ואפילו אם לא-
הפלה זה לא דבר קל.
עם הורמונים של תחילת הריון.
ההרגשה שמישהו מוכן להושיט לך כתף
עוד לפני העזרה הפיזית- יכולה להחיות.
וכשמישהי בסערה הורמונלית כזאת מרגישה שהיא צריכה להפיל כי טכנית איך היא תתמודד-
וואלה, נשמע לי הגיוני לרצות להציע עזרה.
הייתי שואלת אותה האם מתאים לה שתשתפי את בעלך כי היא נגעה בליבך ואת רוצה להציע עזרה
בס"ד
לגבי בעלך - אני חושבת שמה שנאמר לי נאמר רק לי ואני לא משתפת את בעלי בשיתופים של החברות שלי (אלא אם כן מסיבה כלשהי ביקשתי רשות ממנה והיא נתנה לי אותה). אני חושבת שאפשר לעשות כמו שקופצת לרגע הציעה, ולא רואה צורך לפרט לו, לא לגבי מי החברה וגם לא לגבי הסיפור עצמו, אלא להסביר בכללי שיש מקרה מורכב ושזה יהיה חסר גדול.
ולגבי עצם העניין, זאת שאלה גדולה מאד שתלויה בכל-כך הרבה גורמים...
אני מסכימה עם אלה שכתבו שקשה מאד להתחייב לעזרה לטווח שהוא לא מיידי כי אי אפשר לדעת מה יוליד יום. אם הקרבה ביניכן מאפשרת את זה אולי אפשר לשאול אותה אם יש משהו שאת יכולה לעשות בשבילה בתקופה הזאת באופן כללי כדי קצת להקל עליה (בלי קשר להחלטה שהיא תקבל בסוף). אולי בדרך עקיפה התמיכה הזאת תתן לה קצת מהאוויר והכוח שהיא צריכה. וכמובן להתפלל עליה.
(אם היא הייתה מתייעצת איתך או משהו כזה זה היה שונה אבל נשמע שזה היה יותר שיתוף חד-צדדי, לפחות ממה שתיארת פה).
ובמקרה שהיא תשמור את ההריון בע"ה לזכור את המורכבויות שהיא סיפרה לך ולהציע את עזרתך בזמן אמת במהלך ההריון ואחרי שהיא תלד (לפי מה שתוכלי כמובן).
את מהממת מכחול. (לא שלא ידענו קודם...)
שה' יאיר את דרכה של חברתך...🙏🏻
אבל לא כדי שיסכים לעזור
את לא יכולה לקחת אחריות על התינוק שלה
בסוף הוא ישאר שלה
ולכן ההחלטה היא לגמרי שלה
הייתי משתפת אותו בעיקר כי איך אפשר לשמור בבטן כזה דבר
אני משתפת את בעלי כמעט בהכל
והוא יודע גם אם הוא מבין מי זאת לא לעשות מזה עניין
אולי תנסי להפנות אותה לאגודת אפרת
אז פורים מתקרב והגיע הזמן לחשוב על תחפושות.
הבן שלי בן 4 ורוצה להתחפש לבאטמן.
זה מאוד תמים מבחינתו כמובן אבל לי זה מיד מזכיר את אריאל ביבס הי"ד, ניסיתי בעדינות לשאול אם ירצה משהו אחר אבל הוא ממש מתלהב על באטמן.
אין לי בעיה לקנות לו את זה (אין לי משהו נגד באטמן) אבל נפשית זה קשה לי. ואני רוצה לשחרר.
לא חשבתי שזה יקפיץ אותי ככה. היו לי דברים כבר שהשתחררתי מהם (כמו סלידה מלהכין עוף בתנור) וחשבתי שכבר שמתי את הטראומות מאחוריי אבל אני מבינה שלא.
אם למישהי יש תובנות או מחשבות שיעזרו לי להשתחרר מזה אז אשמח
אולי תראי לו מחר סרט של ספיידרמן וישנה את דעתו?
לא יודעת, דווקא נחמד שהוא רוצה משהו של ילדים, התמימות… כפיר ואריאל הי"ד היו ילדים, זה בעיקר מה שהם היו. ונכון, זה יכול להוות טריגר ולעורר עצב, אבל לפחות זה משהו חיובי זה שהוא עדיין ילד…
תשמעי, הילד רוצה להיות גיבור על
בארץ שבה ילדים חולמים על להיות חייל עם רובה גדול, אולי דווקא טוב לתת להם קצת את הפנטזיה התמימה…
לא משהו מחכים. סתם מעלה את המחשבה
אני גם לא מוכנה להלביש באטמן מאותה סיבה. גם בגדים שכבר יש להם..
הייתי מציעה לו כמה אופציות אחרות שיעניינו אותו
וגם לא יודעת אם באמת בסוף ירצה את התחפושת הזאת, אבל אולי לא נכון להפוך את הקושי לקבוע.
אולי בעצם הגיע הזמן לעשות סטופ ולומר שלמרות הכל. ולמרות האסון אנחנו ממשיכים לצמוח.
לא נשארים בעבר. לומדים ממנו. מרימים את הראש וממשיכים הלאה.
בונוס -מה עושים עם הקוצים של תשיעי?
ברור שצריך לנוח ולנצל את הזמן ולהתפנק וכו וכו
אבל לא מצליחה לחשוב על עוד דברים חוץ מעל הלידה
דווקא סבבה לי לחכות לתאריך כי יש לי דברים לעשות..
בגדול מתפנקת..
יוצאת עם בעלי, אמא שלי.. קבעתי לי עיסוי...
מתכננת לכבס את הבגדים והעגלה..
יחד עם לנוח מלא. לקרוא ספר..
בהתחלה חשבתי שזה סתם שפשוף ממשהו, אחר כך חשבתי שאולי זה התחלה של פסוריאזס חלילה (לאמא שלי יש ואני יודעת שלפעמים זה תורשתי), אבל עכשיו שמתי לב שגם סביב השפתיים נהיה לה יובש כזה שנראה דומה לפצע הזה בגב.
הפצע בצורת אליפסה ונראה כמו שפשוף הוא גירוי אדום-בהיר.
אני מתלבטת אם לקחת אותה לרופא - כי השעות של הרופא שלנו הן רק בבוקר, מה שאומר שהיא לא תוכל לנסוע בהסעה וסדר היום שלה ישתבש והיא עלולה להתחרפן מזה. (היא על הרצף האוטיסטי, כזכור)
נראה לכן שדחוף בכל זאת לקחת אותה לרופא? זה עלול להיות משהו מדבק/מסכן?
הטבור שנושר- סביר שאני רןאה מוגלה? או שהוא אמור ליפול ושיהיה מתחת נקי וסגור?
אני רואה שאבד לי הזכרון מפעמים קודמות.
זה נראה לי לא תקין ובעלי חושב שככה זה תמיד (אצל הקודם שלי כן היה זיהום וטיפלנו אז חשוב לי לתפוס את זה בזמן)
אבל לדעתי לא אמור להיות מוגלה בטבור מתחת לחבל הטבור שנושר.
חושבת שכדאי ללכת מחר לראות רופא או לפנות לרופא דרך האפליקציה כבר הערב כשאת מצוידת בתמונה
אני יודעת איזה משחה קיבלתי פעם שעברה אז אולי פשוט אשים אותה?
יכול להיות נזק ממשחה אנטיביוטית?
לא בא לי לקחת תינוקת בת שבוע לרופא
וגם אין לי איך לקבוע לה זימון בוידאו כי היא עוד לא רשומה
יעל מהדרוםאחרונה