מביא לפרסום בשם הכותב (כתב מנקודת מבטו כיום - בן 21.5):
הכל החל לעת ערב, סניף בני עקיבא, הרוח נושבת קרירה
הצטלבו מבטינו, היית יפה ושונה
נועדנו זה לזו חשבנו, בתמימות נעורים
ככה זה כשהשכל והרגש זה בזה מתערבבים.
כה אהבתיך, כה ראיתי בך אשת חיי
אך נעלמת ועכשיו קשה לי, קשה מדי
הפצע לא מגליד, חורט רישומו
ואין מי שיחבוש אותו, יספוג דמו.
אז מה הלאה אני שואל
לנסות, לחכות או לוותר
להביט אל העתיד או על העבר להצטער
לקונן או לזמר.
חברים, אש שורפת, התרחקו ממנה
קשר ארוך זו כוויה שאין הימנה
גם אני חשבתי עצמי לחכם באדם
והאפוטרופוס לעריות נרדם
וספר ההלכה נדם
ומצאתי עצמי נפעם
מחכמת הבורא שנתן לעולם
אך לצערי, זה נכתב בדם.
שלוש שנים אחרי, הרוח נושבת קרירה
פוקד את הכביש ההוא, בלבי צפירה
לב טהור ברא לי אלקים
וברכני בקשר בר-קיימא, לעולמים.


