(בינתיים, עד שזה יעלה לפסיפס)הסלע האחרון
הוא כרך את זרועותיו סביב הסלע שעליו ישב, כשהגלים החלו להציף אותו עד מעל לכתפיו...
הוא ישב על הסלע האחרון,
בקצה המזח האפל, והשומם,
חייך חיוך מריר והביט רגע לאחור, אל אורותיה של העיר והמלונות...
"קדימה, קח אותי, קח אותי כבר!"
חיוך חושף שיניים עקומות.
הגשם ששטף את פניו, יחד עם הדם שזרם כל העת מאפו - שיוו לו מראה מבחיל ומטורף,
העיניים שלו כבר כמעט וסומאו מנתזי המלח השוצפים,
אדומות ויבשות - הן קפצו במבטן מימין לשמאל, למעלה ולמטה...
כמו המחשבות, הבזקים של פרצופים אטומים, של חיים מנותצים.
ככל שהחשיך הערב הגלים הפכו גדולים וחזקים יותר,
וכעת כבר עלה גל ששטף את ראשו,
פורע את מעט השיער שנותר בו, שמנוני ונוקשה,
המים המלוחים חדרו לתוך אפו המדמם,
לתוך פיו הניחר,
הוא הרגיש את המלח צורב ושורף במורד גרונו, זה רק גרם לו לצחוק צחוק חלול וחולני,
"קדימה" הוא חרחר, "קח אותי",
אולי, הוא חשב כשהקיא את המים ואת נשמתו-
אולי זה יקרה כשהמים יחלחלו אט אט לתוך הגוף,
כשאתמזג בהדרגה לתוך האינסוף הסוער הזה...
"קח אותי"
הוא דיבר אל הים, אל הגל הענק שדהר אל החוף ואיים לסיים באבחה אחת את המונולוג המחליא הזה.
הגל זעזע זעזוע של ממש את אחיזתו,
אצבעותיו הפצועות נתפסו בכוח ובעקשנות בסלע המחוספס,
הוא התאמץ נואשות להיצמד-
לסלע האחרון בקצה המזח...
הקצה האחרון של היבשה, של העולם המטורף הזה,
ותוך כדי שהוא מתאמץ להיצמד - הוא ממשיך ומנסה לשדל את הים לקחת אותו סוף סוף...
הרעש הלך והתחזק, רעש הים, רעש הסערה, רעש קולו הניחר בצחוקו המטורף והסדוק,
ואז הכל החל להתערפל סביבו, הוא הרגיש שהוא נחלש, שהוא מאבד את יציבותו,
הכל נחלש, הרעש הלך ושכך, גם הגלים.
הוא התעורר כעבור כמה שעות,
עדיין חשוך, אבל בקצה בקצה – יש כבר זוהר קלוש של אור תכלכל...
הוא התיישב, רועד כולו,
הים היה שליו,
והוא עדיין יושב על הסלע האחרון במזח, האפל קצת פחות, והשומם.
לפחות עד הלילה הבא,
הוא הוריד את ראשו ובכה.
