ובאותו עניין, יש פרק על הזכרת גבורות גשמים ב"מועדי הראי''ה".
ראיתי בבוקר, בהערת שוליים שם מובא סיפור ולימוד, אז אם אני
כבר מזכיר - אעלה אותו כאן:
"ציון היא, דורש אין לה" (ירמיה ל', י''ז) - הוכיח את השארית שנשתקעה בארצות
שביים, ע''י שאינן זוכרים את בית המקדש. במה הם צריכים לזוכרו? אפילו בני מזרח,
אפילו באיי הים צריכים לגשמים בתקופות תמוז - אינן שואלין את הגשמים, אלא בעת
שארץ ישראל צריכין להם. שאם תאמר ישאלו בעת שהן צריכין להם, אפילו בימות
החמה, נמצאו רואין את עצמן כאילו הן בארץ שלהן, אלא יהו רואין את עצמן כאילו הן
באכסניא, ולבם מכוון לארץ-ישראל ושאלתן בעונתו". (משנת ר' אליעזר, עמ' 48-50)
וכך כותב הסופר מר יצחק זיו-אב: סיפור זה שמעתי מפיו של מנהיג ציוני שבשנות ילדותו,
בשמיני עצרת, בתפילת גשם ברוסיה, שאל בבית הכנסת: "אבא, גשם בחוץ... למה
מתפללים לגשם?". מתחת לטלית בא קולו של האב: "ילד, זה לא הגשם שלנו". קול פסקני
היה זה, דוחה כל הרהור שני: "לא שלנו!"
רק לאחר הרבה שנים, בתוך מערבולת מדינית, הבין הבן כי מבעד למציאות שלו, שבה גם
הגשם זר, ראה האב את עולמו הנכון, שאינו בהישג יד ובכל זאת קיים. התפילה לגשם שלו,
ביטאה השתייכות תת-הכרתית שהיא מעבר למציאות וחזקה, מכל מציאות.
ועד כאן לשונו של הרב נריה.
(הרב קוק כותב שם עוד דברים יפים, אבל הבאתי רק את ההערה כי זה נראה לי פשוט יותר)
