שאיזה כיף, עוד מעט יהיה לנו אח..

תסתכלי כך - וגם היא תקבל כך.

בינתיים, אפשר לראות כאלו שיש להם תינוק קטן - לעורר "תיאבון"..

אח"כ - לקבל אותו ביחד, "שותפה" איתכם.

וגם לדאוג שיהיה לה זמן בפני עצמה איתכם.

שיהיה במז"ט.

לילדים קשה לחכות ולצפות כל כך הרבה זמן.

לכן הכיני אותה חודש- שבועיים לפני הלידה.

וכמובן כפי שהזכיר ד. רק בצורה חיובית ובשותפות עד כמה שאפשר.

בהמשך בעז"ה אל תיבהלי מגילויי קנאות זה לגיטמי ונורמלי לחלוטין.

השתדלי לשמור על הסבלנות.

כשילדתי את בתי השניה נבהלתי עד מאוד כשבתי הבכורה החטיפה לה כהוגן..

שיהיה בשעה טובה ובקלות רבה!

"איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שידברו"

סדנת הורים מתוקשבת על הרשת

לפרטים פנו אלי באישי

ופרסמתי בהתאם להנחיות שלו.

תודה

מסכימה מנסיון שכדאי לדבר על הלידה רק ממש בשבועות הסמוכים. גם לילדים גדולים בהרבה אין סבלנות לחכות.

ילדה בגיל כזה לא מודעת לרגשות מורכבים כמו קנאה והעיסוק חסר טעם.

הדבר המרכזי זה להשתדל ככל האפשר לתת לה תשומת לב ואהבה, וגם כשהיא מתנהגת באלימות לתינוק לא להבליט מדי את הכעס על חשבון האהבה שהיא זקוקה לה כל כך. חשוב שגם אבא יהיה בתמונה, ולא להיבהל- ההסתגלות וההשלמה עם ה"אורח" לוקחת זמן, יום אחד של תשומת לב אישית לא פותרת את הבעיה... רק סבלנות ואהבה.

כלומר הוא יידע לקנא כאשר נלמד אותו לקנא.

לכן כל מחשבה בכיוון של - הוא הולך לקנא באחיו, איך יסתדרו, היא מחשבה שלילית, לא נכונה, ומחשבה שמגשימה את עצמה והנה - באמת הילד בסוף מקנא..

אז זהו שלא. 

אפשר אחרת.

מנסיון.

ילד - אוהב את אחיו. ואנחנו נשתף אותו כשיגיע הילד. אפילו ניתן לו להחזיק (כמובן בזהירות, לא לגעת בפנים..). המון שדר של אמון! ובכלל - שאח אוהב את אחיו (גם כשהם רבים, אבל זה לא הנושא כרגע).

מחשבות טובות.

אין זה אומר שהכל חלק. הגדול ודאי שגם ירצה תשומת לב, אבל לא ממקום שלילי וקנאה.

לפעמים, גם אם לא "חושבים" על זה בכלל...

בלי סתירה לכל הדברים החשובים האחרים שכתבת, שגם הם נכונים וטובים.

לפני הלידה התרגשנו כולנו שתהיה לנו תינוקת חדשה, והיא התרגשה איתנו..

זה הגיע למצב שהיא לא הרשתה לאף אחד לנדנד את העגלה- רק היא!

היא רק חיפשה איך לעזור- להביא משחקים, להחליף טיטול, להגיש סבון באמבטיה וכו..

לא צריך לחשוב על קנאה, ובטח לא לייחס לה חשיבות.

לקח המון זמן עד שהפריע לה שכשאחותה אוכלת אני לא יכולה לגשת אליה.

בגיל יותר גדול היא ניסתה לבדוק מה קורה כשמציקים לה, אבל ממש בקטנה(לקחת לה משחק וכאלה..)

והיום- אין אחיות כאלה!! הן מעריצות אחת של השניה..

גם אצלנו לא קינאו בכללית ולא חשבו על זה..

אבל אחרי זמן, ניתן לראות שיש "נקודות" שילד יכול להרגיש את זה. 

בדיוק כמו הדוגמה שהבאת מזמן האכילה וכד'. 

אז זה נכון שלא צריך לעשות מזה "ענין" ובוודאי לא "לייצר" ע"י חששות מופרזים.

וגם נכון - כמו שכתבתי לפני כן - שהכי טוב "לקבל ביחד" את החדש, וגם להמשיך לתת זמן בפנ"ע לקודם.

אבל, עם זה, אם אומרים שכל המציאות של קנאה אצל ילדים באה רק כי אנו "מכניסים להם את זה לראש",

אז מלבד מה שזה לא נכון לדעתי, מי שזה קורה אצלו יכול להתחיל לחפש "מה לא בסדר"..

לכן ראיתי לנכון להעיר שילדים יכולים לקנא גם אם אף אחד לא חשב על כך, וגם אם זה לא העיקר. ומוטב להיות מודעים כשיש "איתותים" כאלה..  לפעמים, אחרי שנים, הילד מספר בחיוך איך חשב שאולי אפשר "להיפטר" מהמשחק החדש והמעצבן הזה...

להפוך את זה לדבר חיובי: איזה כיף! עכשיו נרדים את X ביחד!

(ככה למשל גם נמנעים מאחים/אחיות גדולים שמעירים את הקטנים ב"דווקאיות")

חשוב גם להקדיש זמן "אחד על אחד" עם הגדולה, שלא תרגיש מקופחת...

ושוב, הטיפול המשותף הוא בעצם גם זמן של "צומי" לגדולה.

בהצלחה והמון מזל טוב!

לקראת הלידה כשהבטן כבר יצאה דיברתי עם הבכור על התינוק שבבטן וסיפרתי לו שגם הוא היה בבטן ונתתי לו להיות שוץף ולהרגיש את הבעיטות.

ב"ה לפני שבוע נולד הקטן. בינתיים הבכור משתיק אותנו כדי שלא נעיר את התינוק וברגע שהקטנטן מצייץ הוא מיד דורש מאיתנו לגשת אל התינוק כי הוא בוכה.

משתדלים לשתף אותו בגידול ולספר לו סיפורים על עצמו. אני מרשה לו לנשק את אחיו ולחבק אותו תחת פיקוח.

בעז"ה שזה יצליח.

אה וכמובן שאנחנו מאוד משתדלים לתת לו גם זמן איכות עם כל אחד מאיתנו ההורים בנפרד (ספר, משחק, שמים מוזיקה ורוקדים איתו)

החכמתי..

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....