ולא תמיד במובן הטוב... 
מכיתה ב'-ג' הורים פרודים ממש כמעט לחלוטין, נסיעות לסבתא בשביל אבא בחופש או בחגים הארוכים, משהו כמו פעם בכמה חודשים..
בכורה.
אין כסף, כי יש הורה אחד זמין.
גירושין אחרי זמן- בכיתה ז'.
אני מרגישה שזה מה שהקשה עלי את חיזוק הבטחון העצמי. כל כך לבד לפעמים... דחויה.
לא רציתי לספר שהם פרודים, קצת שיקרתי לפעמים. התביישתי.
לא היו לי חברות כמעט.
לא יודעת אם בגלל זה, אבל אולי. אולי. חייתי במעין מקום של נחיתות.
לא היה לי את הבטחון שבבית נורמלי, לא היה לנו כסף כמעט.
היתי עדינה, היתי טובה כזאת. כל פעם ניסיתי לחשוב מה הוביל לזה, מה עשיתי שכל כך דוחים אותי. הכאב לא חספס אותי, לא הייתי מהאלה.
ב"ה- אני מרגישה שונה עכשיו. לא, אין צורך להאנח בהקלה, זה לא נגמר.
עבדתי קשה על הבטחון העצמי שלי. עדיין קשה לי עם זה.
הייתי בטוחה שאני לא שווה. ככה. התייאשתי מלנסות להתקבל, אפילו למצוא חברת אמת.
עבדתי על הבטחון העצמי שלי, ואני יותר יציבה עכשיו. אני מסתכלת אחורה, וחושבת- מה היה קורה אילו הייתי גרה בבית נורמלי- עם אבא ואמא וכסף, לפחות עם אחות גדולה שתיתן לי יציבות. בסוגריים- פעם נסענו אנחנו לאבא שלנו, אמא שלנו לקחה אותנו. היא התעקשה שגם אחותי שאז היתה קטנה תבוא, ואבא שלי וסבתא שלי לא אהבו את זה.
היא פשוט הביאה אותה. בתחנת רכבת, כשאבא שלי בא לקחת אותנו, הם רבו. הם צעקו אחד על השני. הרגשנו נורא. אתם יכולים להבין. זה היה לפני זמן רב, ואני זוכרת את זה, זה צרוב אצלי (זה לא היה חד פעמי, אבל אז זה היה ממש חזק). בלילה, ישנו ארבעתנו (בנות) בחדר- מיטה זוגית גדולה ומיטה נפרדת. אחיות שלי בכו ממש. רציתי לבכות איתם. כמעט בכיתי (עכשיו אני כמעט בוכה כשאני נזכרת באותו לילה) זה היה ליל בלהות. פשוט תהום. הן בכו. לא רצינו שאבא שלנו ישמע אותנו, אז הן בכו די בשקט.
לא היתה לי ברירה, לא יכולתי פשוט לבכות איתן. ישבתי לידן, הרגעתי אותן,דיברתי איתן, המצאתי סיפורים. בסוף הן נרדמו.
אני עצמי בכלל לא הייתי רגועה. והייתי לבד. הן ישנו, היה שקט, וחושך בכל הבית. והייתי צריכה להרדם- עכשיו אני. בכנות- אין לי מושג איך נרדמתי. בילדותי, לפני זה אפילו - בכיתי לאמא שלי הרבה שאין לי אחות גדולה.
כל זה לפני כיתה ו'. לא ריחמתי על עצמי הרבה, השתדלתי להיות שמחה. לא היתה לי במודעות שאני צריכה להיות בדכאון מזה יותר מדי. כן, היה כאב, היו משברים, היו רחמים עצמיים. הרבה. אבל לא חייתי מתוך זה.
האם מצבי כיום הוא מתוך זה?
אני אמורה להיות מתבגרת עכשיו. אני אמורה לחשוב רק על בנים, ועל חברה, וכל מיני כאלה.
ברור שזה מעסיק אותי במידה מסויימת, אבל אני ממש לא שם. יתכן שזה מה שגרם שמעולם לא ממש השתלבתי בגיל שלי.
לא הייתי במקום של לשיר שירים דביליים. אני היום לא במקום של כל היום למרוח לקים.
אני נמצאת במקום עמוק בהרבה. זה לא גאווה, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיות במקום הזה.
אני פשוט תוהה לעצמי- אם הייתי חיה במשפחה יציבה ורגילה, האם הייתי מקובלת יותר? האם היה לי קל יותר למצוא חברות?
אני לא מחפשת תשובות, כי זה מילא לא משנה.
הייתי בטיול, והרגשתי בודדה לזמן מסויים. אני יודעת שלכולם קשה וכולם חשים בודדים לפעמים, אבל אני לפעמים מרגישה שיש לי מעט כישורים חברתיים של קלילות כזו, של --- אי מחשבה על זה. קשה לי להגדיר ממש, אבל אני לא יכולה להיות פשוט אחת שקופצת מאחת לאחת, שלא משקיעה בזה מחשבה יתרה.
כפי שאמרתי- אני בגיל שמתבגרים, אבל אני מרגישה כבר בוגרת. אני פשוט רוצה חברה אחת, לא יותר, שתכיר אותי.
(הידעת? החברות היותר טובות שלי לא יודעות שההורים שלי גרושים, זה מרגיש לי ממש חברות רדודה, לא ממשית- וזה החברות היותר טובות שלי)
אני לא מיואשת. אני מודה לה' שאני אני, ושאלו חיי- כי ב"ה הם טובים. מצבינו הכלכלי טוב יותר. ממש לא מזהיר, אבל בסדר.
אני משתדלת לשמוח. כרגע אני פשוט כואבת.
אני מאמינה שבעז"ה אני אזהה חברה טובה לפי זה שהיא תאהב אותי כפי שאני. ככה- פשוטה, לא חזקה וחסינה, מצחיקה כמו שאני וגם קצת בוגרת. שהיא תאהב אותי דווקא בגלל זה.
