כשיוצאים - מתי נראה לך שצריך לספר שאת לקוית למידה? אני פשוט חושבת שחלק ממני קשור לליקוי בצורה בלתי הפיכה וזה לא משהו פשוט כל כך ואני מפחדת לספר בזמן מוקדם מדי כדי לא להלחיץ מצד שני מבחינתי זה משהו שאני לא מתביישת ממנו והלקות היא אני ... אשמח לתגובות ...(שאלתי את זה בפורום הזה כי אחרים נראה לא יודעים כמה זה קשה להתגבר למרות שלא רואים את זה אצלי ... ) 
אצלי אני יכולה נגיד להגיע למצב של כתיבה.
ואז להראות לו את הכתב יד שלי ולדבר על כל הלקויות.
אם את לוקחת רטלין את יכולה "בטעות" לשכוח אותו על השולחן.. או להגיד לו.. ואווי . שחכתי את הרטלין..
ואז לעשות הסבר..
אני זורמת.
וכן, אני גם חושבת שזה חשוב לספר עם הקשר רציני
רעיון טוב ....
בזכות זה קיבלתי את הניהול פה כי יש לי הכל 
מוזמנת להתייעץ או פה או באישי על כל נושא שיש לך.
ואני גם לומדת את זה.
כך שאני מבינה לא רק בגלל שאני לקויה
על כמעט כל סוג של בעיה/לקות אני חושבת אותו דבר - חובה לספר לפני שמגיעים לחופה, לא כדאי לעשות את זה בהתחלה. נכון שיקומו אלה שיגידו "אבל זה לא הוגן כלפי הצד השני" ואני אומרת - זה לא הוגן כלפי הצד שלכם. למה שאנשים שאינם מכירים אתכם עדיין ישפטו אתכם כלקויים או יסתכלו על המצב בצורה שונה מכפי שהוא באמת כי קיבלו את המידע מוקדם מידי. את צריכה לעשות כל מה שיעזור לך להאריך את הקשר ולא לסיים אותו מהר.
"אני לקוית למידה"
או "אני X, ויש לי המון דברים, יתרונות וחסרונות, אה, וגם קשה לי לעשות Y ו Z"
לקוית למידה זה ל-א ההגדרה שלך. ההגדרה שלך יותר רחבה..
אני חושבת שזה לא דבר כ"כ קריטי שצריך להושיב אותו לשיחה רצינית ולהגיד לו בצורה מרתחיעה אלא בדרך אגב, אתם מדברים על הבי"ס והלימודים? אז תזכירי את זה.
אני לא רואה את זה כדבר שהוא חייב לדעת לפני שהוא מחליט, זה שלך יש אבחון, ולי אין לא אומר כלום על הבנ"א שאת. ואני גם לא רואה כ"כ למה זה בא לידי ביטוי במציאות זוגית?
כי הוא יצטרך להזכיר לך לקחת ריטלין?
כי הוא זה שיצטרך לכתוב אישור למורה של הילד כי אחרת היא לא תבין מה כתוב?
כי בגלל זה לא הלכת להיות עורכת דין והוא נתקע עם ליצנית רפואית?
מי שיחליט להתחתן איתך- יתחתן עם האישיות הכוללת שלך, וגם עם הדברים שיקרו בעתיד..
ואם יש לך דברים שיש להם השפעה מאד מוחשית ומורכבת- אז מן הסתם לא תוכלי להתחמק מלדבר עליהם (אלא אם תתחתנו תוך חודש מהדייט הראשון..)
מודדת כובעיםאני יודעת. אני נשואה + 3 + ADD בעלי לא מאובחן אבל 99% שגם לו יש את זה או משהו דומה...
אובחנתי רק בגיל 24. לא קיבלתי שום עזרה או הקלות. התחתנו בני 28. אז כבר ידעתי שזה מה שעושה לי צרות ובעיות בלימודים. אבל לא היה לי מושג איזה צרות ובעיות זה יגרום בחיי נישואין! נראה לי שה' הטוב בככונה העלים זאת מאיתנו כדי שכן נתחתן. אם היינו יודעים מראש, אולי לא היינו מתחתנים! לא זה עם זו ולא עם אף אחד אחר, אף פעם!
לדעתי צריך לספר מפגישה שלישית ומעלה, לא בדרמטיות, אבל כן להשחיל. שלא יהיה מקח טעות בנישואין. ורק את יודעת עד כמה זה מקלקל לך את החיים, אם בכלל.
מה רמת הלקות,הטיפול שאת מקבלת,ההתמודדות ביום יום,האם לקחת בחשבון את יכולת ההתמודדות של בן זוג עתידי,מכיון שזה גנטי ועובר בתורשה אז עולה כאן הענין של ילדים שיולדו עם הלקות והאם הבחור יהיה מוכן לחיות עם זה כי זה אומר עוד התמודדויות לא פשוטות ביכלל,אני מציעה שתעשי לעצמך רשימה של הנקודות החשובות לך,תשאלי את עצמך בכנות מה רמת הציפיות שלך מכל בן זוג עתידי,תחליטי מראש שאת לא מתאכזבת ממי שירתע מפני שזה גדול עליו מבחינתו והרבה תפילות.
להחליט מתי לחשוף כשיצא לדבר על נושא דומה אז אני אגיד(ככה נראה לי עכשיו אבל כרגע אני לא ממש בגיל של דייטים אז קחי את דברי בעריבון מוגבל)
אח שלה:
אני כבר כן בגיל של שידוכין
אין בכלל בכלל מה להתבייש בזה, אני מספר את זה כאשר יוצא לדבר על הנושא.
חשוב מאוד כלל פסכולוגי, על כל דבר פחות טוב שמספרים מקדימים לפהני ואחרי סיפורים טובים ומצחיקים. תמיד עוזר.
ב ה צ ל ח ה ! ! !
האמת שאני מכירה את הנושא רק כמורה,
ותמיד נראה לי שזה יותר קשוב לצד הלימודי ולפעמים ההתנהגותי - בעיקר כילדים ונערים.
עד כמה זה משפיע/ישפיע כמבוגרים?
האם באמת זה דבר שצריך לספר?
לכל אדם יש קשיים ו"חסרונות"
האם הוא צריך לספר עליהם לבן הזוג?
זו לא מחלה, ובד"כ זה לא גנטי (אני טועה?)
אז מדוע צריך לספר?
בכלל לא מומלץ לספר לבן/בת הזוג יותר מידי דברים לא טובים על עצמנו,
למה להכניס מחשבות לא טובות לקשר?
רוצים להתחיל בטוב ולהמשיך בטוב,
ולפעמים אנחנו מקלקלים בעצמנו לעצמנו.
ובכל מקרה, לא חייבים לעשות מזה עניין גדול -
קשה לי קצת בזה וזה,
ברוך ה' מתגברים...
אני סיפרתי לבעלי בפגישה ראשונה כי הייתי אימפולסיבית (
) ולא יכלתי להתאפק..מה לעשות שזה היה בנושא שיחה?
אבל חשבתי לספר אחרי 3 פגישות בערך,
אחרי שהוא יכיר אותי באמת, את האופי שלי...
כי זה לא מום שצריך להודיע אותו מראש.
מצד שני- אני חושבת שצריך לספר את זה כמו כל תכונה אחרת שהייתי אומרת
כדי שהוא לא יהיה מופתע בחיים האמיתיים
כי הלקות כן משפיעה לנו על אופן התפקוד בחיים בפועל..
העיקר-
שיהיה המון בהצלחה!
(נכנסתי בעקבות ההפניה בראשי)
לפעמים יש התנהגויות שיכולות להפריע לבן הזוג, ודווקא הידיעה שהן נובעות מקושי אובייקטיבי יכולה לעזור לו לקבל אותן (לדוגמה: זה לא שאין לו סבלנות אלי, פשוט קשה לו לשבת במקום אחד יותר מדי זמן).
אבל אני חושבת שצריך להתייחס ללקות שיש לנו כתכונה!!!
זו תכונה שיש לך והיא לא הולכת להעילם אז זה מה שאת!!!!
ואת לא צריכה להתנצל על זה או להתבייש בזה!!!
לי אין בעיה להגיד שיש לי הפרעות קשב וריכוז-
מי שחי את זה יבין בדיוק למה אני מתכוונת ולמה אני עושה את מה שאני עושה בדרך שלי
ומי שלא- הפסד שלו!!!!
קיצור- לדעתי תזרמי עם זה כמו עם כל פרט אחר עליך...
וחוצמיזה- אולי גם לו יש איזשהי לקות?
זה לא רק אצל בנות...
ולדעתי האישית לכל אחד יש איזשהי לקות- מאובחנת או שלא.
ב"הצלחה!!
מאורסת בעתידהתכוונתי בהתחלה להגיב לא באמיתי אבל אם את מבקשת ........צוחקת נשמה
אז ככה אני גם לקוית למידה וגם חשבתי אל נושא זה אבל קודם ברשותך למה את רושמת "שהלקות היא אני" נכון זה משפיע על כל מיני תחומים בחיים. אבל הלקות זה לא את!!!!!! את זה הרבה תכונות טובות..... שמה לעשות כל אחד נולד עם קושי מסוים להתמודד איתו בשביל זה הגענו לעולם לא?מקווה שהבנת מה ניסתי להגיד כאן....
ולשאלתך לדעתי בדיטים האחרונים. מתי שאת מרגישה מספיק בטוחה שהבחור רוצה אותך. ותאמיני לי שהבחור באמת ירצה אותך זה לא יזיז לו .
בהצלחה מותק
בס"ד
לא משהו כזה כבד.
זו לא מגבלה.
האם צריך לספר שאני גם "מת" על שוקולד לפני החתונה?
אני די בטוחה שבעלי סובל מADHD.
הוא לא מצליח להתרכז ליותר מדי זמן, המחשבה שלו לעיתים מתפזרת לכמה כיוונים, ותפוקת העבודה שלו לא הכי גבוהה
הוא גאון, וזה מחפה מאוד על הכל, כי הוא מצליח להסתיר את זה, אבל מי שמכיר מקרןב שם לב (הוא ניסה לפתוח פם את הדלת עם השלט של הרכב..)
לאחרונה נהיה לו הרבה עומס בעבודה, והוא מרגיש שהוא לא מספיק ממצה את היכולות שלו
מחפשת בשבילו פסיכיאטר, אפשר גם פרטי, שיתן לו כדור שיוכל לתת לו קצת פוקוס בחיים
אשמח ממש להמלצות!!
תודה
דבר שני, אם יש תור קרוב לנוירולוג של הקופה אפשר לבקש ממנו. הרבה פעמים נותנים בלי בעיה.
בעיקרון מי שמורשה לרשום כדורים לקשב וריכוז זה נוירולוג או פסיכיאטר, ולאחר שיש מרשם קבוע רופא המשפחה יכול לחדש לך אותו מדי חודש בחודשו.
אנחנו מהמרכז, ובגלל שזה נהיה לנו דחוף אנחנו מוכנים גם לנסוע רחוק
התור הקרוב בקופה הוא לעוד 3 חודשים
מה שכן, חשוב לי ללכת למישהו שיתן לי מענה תרופתי, ולא ינפנף ב"זה שום דבר"
אפשר לקבוע דרך כללית/מכבי/מאוחדת איפה שאתם
קרובות באיזורים יותר פריפריאליים
שלום,
אני רוצה לפתוח פורום סגור לאנשים שמתמודדים עם הפרעות קשב וריכוז, יש לזה ביקוש? הייתם רוצים להצטרף?
אפשר גם במסר/ש"א.
וואלה.. מעורר מחשבה...
והפורום הזה באמת נראלי לא פעיל וחבל....
הרגשתי שיש לי קושי מסויים בלימוד, בעיקר בלימוד גמרא, ורציתי לברר אם זה דבר נורמטיבי או שזה נובע מקו"ר, אז אשמח לשמוע (לקרוא..) חוות דעת...
כשאני לומד, בעיקר גמרא אבל גם לימודים אחרים, אני צריך ממש ממש להתאמץ כדי להתרכז! אפילו אם אין רעש ושום דבר, פשוט כדי להבין מה אני קורא! זה לא משהו חריף, פשוט מקשה...
ככה"נ אין לי קו"ר, אפילו עשיתי אבחון ויצאתי עם קשב טוב, ובכל זאת אני לא לגמרי בטוח.... לפעמים אני קורא ד"ה ברש"י ארבע פעמים ומגלה שלא שמתי לב למילה ממה שקראתי, לקח לי ללמוד דף גמרא רש"י אחרי שכבר למדתי אותו כמה פעמים, שעתיים וחצי! דף פשוט יחסית, וזה היה כמעט אך ורק לקרוא ולהבין, פשוט כל משפט כמה רגעים הייתי צריך "לתפוס את עצמי" שוב ולהתרכז. ואני לא ברמה של מתחיל...לומד הרבה זמן...
וזה ככה בכל דבר שאין בו סקרנות, אם זה משהו חדש ומעניין וקל להבנה אז הסקרנות עוזרת לי להתרכז ולרוץ, אפילו שעות רבות, אבל בחזרות וכאלה... ובגמרא גם לימוד ראשוני...
אני יודע שללמוד זה קשה ויש עמל תורה אבל התלבטתי אם זה נובע ממקום אחר, ונראה לי שכן... זה לא המאמץ להבין, זה מאמץ גדול לשים לב מה אני קורא, להתרכז... זה נשמע מוכר למישהו?
חשבתי אולי יש איזו נקודה מסויימת שלא בודקים באבחון רגיל ואולי זאת הבעיה...
יש עוד הרבה דברים שיכולים לגרום לזה, אני ממליץ לעשות אבחון פסיכודידקטי, הוא הרבה יותר מקיף ומתייחס לכל קשיי הלמידה, הריכוז והחשיבה
שהכדור מפריע לו לכוון בתפילה?
שהייתי צריכה להחזיק את עצמי שלא להירדם,
אבל אם זו התחושה- כנראה שצריך להחליף כדור.
כדור אמור לעזור להתרכז, לא להפריע.
היא ממש מגניבה- כאשר יש מחסור בדופמין והורמונים נוספים, היא מאיצה את ייצורם,
וכאשר יש עודף- היא מונעת מהם להיספג במוח.
