בשבילנו,יהונתן..
"שיוציא האדם שלימותו מן הכח אל הפועל, בהיותו מסדר רעיוניו, לספר בגדולתו ית' ולהרגיל דעותיו וכל כוחות נפשו לחזות בנועם ה', שהוא פרי החיים ותכלית השלימות" (עין איה א, פ"א,מח)
האדם נברא בצלם אלוקים, "בצלם אלוקים ברא אותו" בכל אחד ואחד מאיתנו יש ממש חלק מהקב"ה. ["ויפח באפו נשמת חיים", "מאן דנפח מתוכיה נפח"- כמו שכאשר אדם מנפח בלון, בתוך הבלון יש חלק מהמנפח, האויר שלו. כך בנו יש חלק אלוקי, הנשמה.]
ובאותו צלם-חלק אלוקי שבכל אחד ואחד מאיתנו, טמונות וגלומות המידות האלוקיות. החסד, הרחמים, הגבורה..שאנחנו צריכים לתת להם ביטוי בחיינו, שימלאו אותם, שיופיעו בנו ממש.
איך?
אחת האפשרויות היא ע"י קיום המצוות. כאשר אדם נותן צדקה, מעשר, לקט, שכחה, פאה, וכן הלאה..הוא נהיה אדם בעל חסד. כאשר אדם מרחם על יתום,אלמנה,גר, בע"ח וכן הלאה, הוא נהיה בעל מידת הרחמים.
אפשרות שנייה- ע"י זה שאנחנו משבחים את הקב"ה, אנחנו מוציאים לפועל את מידותיו שאצורות בנו. אנחנו אומרים בתפילה האל הגדול, ומפנימים שאנחנו צריכים להיות גדולים. האל הגיבור, אנחנו צריכים להיות גיבורים. מחייה המתים, מפנימים שבכח האדם גם להחיות מתים!(כמו רבה ועוד אמוראים בגמרא.)בכח האדם גם לברוא, "רבא ברא גברא",וכן המהר"ל שברא גולם.
אומרים אלוהי אברהם אלוהי יצחק ויעקב ואח"כ האל הגדול הגיבור והנורא, למה?
מכיון שאנחנו לא רק סתם משבחים את ה', אלא אנחנו מופיעים את השבחים והמידות שלו בנו, כמו האבות הקדושים שהופיעו בצורה השלימה את מידותיו של ה'.
ה' לא צריך שבחים, ה' רוצה שנדבק בו.
"מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא קדוש, אף אתה קדוש."
כאשר אתה רוצה לקבל דבר מבן אדםמושיקו
אתה משבח אותו ומתוך כך הוא שמח ונותן בהרחבה.
זה הענין של השבח שמשבחים אותו ית' שע"י זה הוא משפיע לנו יותר שפע
לפי דבריך יוצא שבתפילה אדם פועל על הקב"ה?יהונתן..
הרי הקב"ה אינו נפעל (רמב"ם, יסודי התורה א,יא) , והתפילה היא לא איזה כספומט למילוי רצונות.
מה שאתה אומר זו תפיסה קצת שטחית..אדם משבח את ה', הוא שמח הוא נותן, ואם אדם לא משבח אז הקב"ה לא שמח?ה' לא צריך את השבחים שלנו..והשבחים שלנו לא "מזיזים" לה'. בעצמך אמרת- כשאתה רוצה לקבל דבר מבן אדם. אצל בנ"א אולי זה ככה, אך רק אצל בנ"א.
ע"פ המעט שלמדתי,
התפילה פועלת על המציאות ועל האדם, ה' ברא את המציאות חסרה ולא מושלמת כדי שנתפלל. כדי שנשתפר ונתקדם אנחנו, כדי להשלים אותנו.
אכן כך,ה' קבע את המציאות הזומושיקו
מצד ה' הוא לא צריך שום שבח.
אב הוא קבע עובדות בעולם שתפילה היא בקשת צרכיו של אדם - וזה התפילה מדאוריתא, כל הטקסטים שאנחנו אומרים היום זה לא מהתורה, החיוב של התפילה מהתורה היא פעם ביום לבקש את מה שצריך בגשמיות מה'.
והוא קבע שבקשת השבח ממנו ישפיע שפע ממנו
מה יש חנופה לקדוש ברוך הוא?! מה פיתאום?פלש
אתה משבח את ה' כי אתה רוצה לשבח אותו, ולא חס ושלום כי אתה רוצה להתחנף אליו (וד"א זה גם סוג של שיוויתי
ואםהאני קמה בבוקר במצב רוח מזופת, ואני יודעת שממשבת-ישראל-וציון
אין לי כח לשבחים, ושהשבחים יצאו מזופתים כמו המצב רוח שלי, אז יש מצב לדלג על פסוקי דזמרא לפי מה שאתה אומר?
בכך שאנחנו משבחים אותו גדל כבודו בעולם.אני77
ותכלית העולם היא שיגדל כבודו. מקורות-בחתימה שלי.
למה?..מכל מלמדי..
יש לך הרבה שאלות באמונה...
א. אנחנו עושים כי אנחנו חייביםפלש
ב. תפילה זה באמת עבודה
ג. אולי היום את לא רוצה לשבח אותו אבל בכללי כן
כי השבחים נכונים.עוגי פלצת
כמה פסקאות בנושא מהות השבח לעיון למי שמעוניין..יהונתן..
"תניא אבא בנימין אומר אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, שנאמר לשמע אל הרינה ואל התפילה. "
יסוד הדברים, כי הנה תכלית התפילה הם שני דברים, שלעומתם נחלקו חלקי התפילה, שהם רינה ותפילה, דהיינו שבח ובקשה. האחד הוא ששם השי"ת חק בעולמו שע"י תפילת האדם יעשה לו צרכיו. "ותפילת ישרים רצונו"י, "ואת שועתם ישמע ויושיעם" . והשנית, שיוציא האדם שלמותו מן הכח אל הפועל, בהיותו מסדר רעיונו לספר בגדולתו ית' ולהרגיל דעותיו וכל כחות נפשו לחזות בנועם ד', שהוא פרי החיים ותכלית השלמות, ובכלל סוג זה הוא הוא הדבר העיקרי של הודעת כבודו של מקום בעולמו וקרבתו לבנ"א וביותר לדבקים בדרכיו. והנה ראוי שיהי' חקוק בלב, שגם חלק התפילה של בקשה, היא ג"כ נמצאת בעולם, כדי שעי"ז יבא האדם בכלל יותר לשלמותו האמיתי, הנמשך מהכרת כבוד ד' ית'. שע"י מה שהתפילה מועלת, וע"י מה שכל שהאדם קרוב יותר לשלמותו ית', ע"י מעשיו הטובים וכשרון חכמתו ומדותיו, הוא קרוב יותר שתועיל תפילתו, ודבריו יעשו רושם לגזר אומר ויקם לו . דבר זה מביא את המין האנושי אל קרבת אלקים, וע"כ המציא השי"ת חק זה בעולמו כדי להכשיר את האדם לשלמותו. והמשכיל יבין בזה שורש מציאות התפילה, באין צורך לחשבונות הרבים של הפילוסופים. ע"כ יש בתנאי חלק הבקשה, שתהי' תמיד משועבדת לחלק היותר עליון של התפילה, שהיא מצד הודעת כבודו ית'. והנה מציאות בתי כנסיות וקדושתן בתור מקדש מעט, היא מפני שהם הבתים שעל ידם יפורסם מציאות השי"ת וכבודו. ע"כ ראוי להראות שגם חלק הבקשה משועבד ונמצא בשביל זה התכלית, כדי להנצל משיבוש הדעת של שינוי רצון חלילה לאדון כל ית'. ע"כ אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, שהוא מקום רינה, שיסוד תפילת ביהכ"נ הוא מיוסד על החלק המעולה השכלי, שהוא הכרת גדולתו ית' וקרבתו. והנה באלה שני החלקים הכוללים של התפילה, נכללו שלשה חלקים לפי האמת. דהיינו, תכלית מילוי הבקשה של צורך האדם, הוא החלק התחתון של התפילה. החלק היותר עליון מזה, הוא להכשיר את האדם להתענג על ד'. והחלק היותר עליון ונשגב, הוא להודיע גדולתו ית' בעולם. וע"ז נתקנו שלשה חלקי התפילה, של ג' ראשונות וג' אחרונות ואמצעיות. הג' ראשונות להכשר מעלת האדם, ומזה יהי' האדם נכון לבקשה בלא שיבוש דעת. והג' אחרונות תכליתם להכרת גדולתו ית' ע"י התפילה ופעולותי' בעולם, ע"כ אלה הב' ענינים הרוחנים אינם מקבלים חלוקה', כי יסודם דבר שכלי שאינו מורכב כלל בחומר מפאת תכליתם. ע"כ חשובים הם כ"א הג"ר וג' אחרונות. מה שא"כ האמצעיות, שהן לתכלית חמרי בהם יש חילוק מדרגות לפי הצרכים. (עין איה ברכות א, א, מח)
"רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. רבא שדי גלימא ופכר ידיה ומצלי, אמר כעבדא קמיה מריה."כשם שנחלקה התפילה בכללה לשתים מערכות שהנה רינה ותפילה, שבח ובקשה, כן שונות הנה הפעולות שכל אחת מהנה צריכה לפעול על נפש האדם. מגמת השבח, חלק הרינה שבתפילה, הוא לרומם את נפש האדם בשבחה ליוצרה, למען תכיר בזה את ערכה המרומם, ותהי' מוכנת יותר להשכיל באמתת ד' קונה. ובהיות האדם נוטה אל החכמה והדעת, אל כבוד ד' ועזו, ממילא הוא מתעלה בדרכיו ומתקדש במעשיו, ועובד את בוראו מאהבה, לא עבודת עבד כ"א עבודת בן אהוב וחביב. הנטיה הזאת צריכה שמירה ביחש אל הזהירות במעשה רק מדעה אחת רעה, שלא יחשוב האדם שכאשר כבר מעלתו רמה ונפשו נוטה אל אור ד' ואהבתו, שהוא אינו צריך להיות כ"כ מדקדק במעשים פרטיים, שהם לדעתואינם כ"א בתור הערות לכונן צעדיו אל המושכלות והנטיות הטובות למי שלא הגיע עדיין עליהם. ומזאת המכשלה יצאה פעמים רבות שערוריה בישראל ובאדם. ע"כ צריך לסמן כי תמיד על האדם להיות מכין עצמו לקראת אלהיו, כי אין קץ לעילוי הנפש ואין תכלית לכבוד האור האלהי הזורח על הנפש המוכנת, וכל מה שיוסיף מעלה צריך עוד להוספת הכנה למעלה יותר עליונה, גם שלא יפול בנופלים מרום מעלתו, מפני שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ע"כ גם במעשים היותר חיצונים צריך להיות זהיר הרבה עם רוממות מעלתו, כמו שאמר הכתוב"שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים", כלומר בהתנשאך לחקר שדי ולחשק באהבת אור ד' תשמור עצמך מכל הסרה מעשית גם היותר קלה ונמוכה, כי זה כל האדם באשר הוא אדם וכל ימיו נתונים המה להיות מכין עצמו לקראת אלהיו. ובסורו מדרך הטובה המעשית כבר אבד את הכנתו ולא יזכה לאור היושר האלהי שיופיע בנפשו. ע"כ ברצות רבא בר"ה לסמן את הערך של חלק הרינה שבתפילה, שהוא אמנם מלביש את האדם מלכות והוד והדר מצד רוממות מעלת נפשו המתנשאת להדרת קודש, ועם זה רמי פוזמקי, להורות שצריכה הוראת הגדולה להתפשט על כל הצדדים האנושיים גם היותר נמוכים שבו. ובזה קשור הוא הצד המעשי שבאדם עם צדו העיוני באופן מוצלח מאד, ובזה הוא נכון לקראת אלהיו שהוא ג"כ מגביהי לשבת ומשפילי לראות. ותואר הכנה נאות מאד נגד מעלת העיון, שהרי אין האדם משיג את האמת הגמורה, וכל יתרונו הוא שהוא משיג את דעת ד' לפי ערכו, א"כ כל כבודו הוא רק לפי ערך הכנתו לפי הדבר המושג לו. ע"כ צריך להיות האדם מכבד מאד את כל מעשה וכל תכונה הנושאת עליה כבוד והוד לשם ד' לפי ציורו של האדם, אע"פ שלפעמים ישאהו לבבו לומר כי במה נחשבו דברים כאלה המוגבלים לעומת הדר כבוד שם ד', לא ישכח שכל מעלתו האנושית איננה נערכת כ"א לפי ערך הכנתו מצדו לקראת אלהיו. ע"כ הכל גדול ורב ערך הוא, רמי פוזמקי ומצלי. רבא הפליא לציין את הפעולה, שחלק הבקשה של התפילה צריכה שתפעל על האדם גם בהיותו בשפל מצבו, בעודנו נוטה אל תכונת עבדות, אל רצונות זרים, יזכר כי אלהים צורו אשר בידו כל טובו וחייו, ורצונו הפרטי הנוטה לדברים שפלים ורעים מה הוא נחשב כיון שאין בידו לכונן צעדיו אם לא חסד ד' ורחמיו. ע"כ לא לו להתהדר מצדו החמרי, שדי גלימיה הממשכת עליו רושם כבוד, ופכר ידיה להורות שהנה גם ידיו אסורות ואין בו בעצמו יכולת גם להגן על עצמו אם לא חסד ד' ישגבהו. ע"כ ראוי לו להתנהג כעבדא קמיה מריה, ובהיותו מוגדר משובבות נטיותיו הפחותות הנה הדרך מפולשת לפניו להתרומם אל הר ד' ומקום קדשו, מן הבקשה, התפילה, אל הרינה. (עין איה שבת א,א,ד)
והחצי האחרון של הפסקה הזו-
"כל המתפלל אחורי ביהכ"נ נקרא רשע, אמר אביי ול"א אלא דלא מהדר אפי' לבי כנישתא אבל מהדר אפי' לבי כנישתא ל"ל בה. ביהכ"נ הוא מקום הקיבוץ הציבורי לעבודת השי"ת. והנה הכלל הוא שהאדם אף שיהי' רשום במעלה, מאד צריך שישתף נפשי' בהרי' ציבורא, אז הוא נהנה מן הציבור והציבור נהנה ממנו. אבל אם יבור לעצמו דרך, אפי' בעבודת ד', לפרש מדרכי הציבור, אז לא ירצה, וילך מדחי אל דחיי. וזהו נרמז ג"כ שלא יתפלל אחורי ביהכ"נ, כאילו הוא ראוי לבנות במה לעצמו אפי' לשם עבודת ד'. ול"א אלא דלא מהדר אפי' לבי כנשיתא. גם בזה יש רמז, שהכלל הוא נכון רק אם הכוונה של אותו הפורש לפרש מן הציבור לחלוטין, ולדרוך בעצמו בדרך עבודה כפי חזיון לבבו, אז אפי' יהי' גדול שבגדולים הוא בכלל הרשעים, אבל אם מגמת פניו הוא להיות נכלל ומשתתף עם הציבור.אלא שלפעמים צריך ללכת בדרכי עבודה לפי ערכו ומצבו, לית לן בה. ובמ"א רמזנו אחורי ביהכ"נ, כי הביהכ"נ יש לה ב' תכליות. האחת הוא לגדל ולרומם שם השי"ת, ובאמת עיקר תכלית מציאות התפילה נברא לזה, כדי שיכירו הבריות יד ד', ויראו מלפניו וילכו בדרכיו לטוב להם. והב' נסתעף מזה, שהתפילה מועלת להשיג המבוקש. והנה לו לא היה בא מתפילה התועלת המוסרי כ"א השגת המבוקש לבדו, ודאי היה, קשה, מה תכלית וטעם יש במציאות התפילה, הלא השי"ת לא יתכן שינוי רצון לפניו, ולמה לו לתפילתינו. אבל כיון שיש בתפילה תכלית מוסרי, כי ע"י ההכרה שהכל מידו ית', יוטב מצב המוסרי ותתרבה הצדקה והמשרים, כבר נמצא תועלת גדולה במציאות התפילה. והנה התכלית הפנימית העקרית של התפילה שהיא הצד המוסרי, היא מרומזת בפנים של ביהכ"נ וצד העקרי של מציאותו, והצד הטפל של השגת המבוקש יומלץ באחורי ביהכ"נ. ע"כ כל המתפלל רק אחורי ביהכ"נ, ולצד המוסרי של התפילה לא ישים לב כלל, הוא נקרא רשע ותפילתו תועבה, כי ע"כ מסיר אזנו משמע תורה ולהיטיב דרכיו, תפילתו תועבהנ. כי תפילה, אם לא יוצמח ממנה הטבה אל המעשים, הרי הוא כחירוף וגידוף, כאילו יש שינוי רצון למעלה ח"ו, ע"כ רק תפילת ישרים רצונו , כי בכל תפילתם הם שואבים התכונה הפנימית של התרוממות הנפש, שהוא תכליתה ופריה של התפילה." (עין איה ברכות א,א,נו)
אגב,ככה הרב קוק מסביר בעולת ראיה,יהונתן..אחרונה
את משמעות "להשתבח בתהלתך".
שע"י כך שאנו מהללים את הקב"ה, אנחנו משתבחים ונעשים יותר משובחים,יותר טובים,יותר מוסריים,יותר אלוקיים..
דוד המלך עדיין חייכְּקֶדֶם
כי השאיפה למלכות ישראל בעם ישראל חיה.קעלעברימבאר
ויעקב חי כי עם ישראל קיים
גם ה' העביר חטאתך לא תמותכְּקֶדֶםאחרונה
שמואל ב יב יג
ליקוטי מוהר"ן 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'שנונימי
שלוש נקודות: הצדיק, ה' יתברך וחברים.
נקודת ה' יתברך ונקודת החבר 》》》
צריכין לקבל מנקודה הכללית שהיא הצדיק שהוא שורש נשמות ישראל (משה רבינו ע"ה).
וכשאינו מקושר לצדיק האמיתי ומקבל ממנו,
הוא יוצא מגבול הקדושה אל החכמות החיצוניות והאמונות הכוזביות שהן רשות הסיטרא אחרא והקליפות.
מה עם כלל האומה?קעלעברימבאר
חשוב לדבוק בצדיקים רבים לא רק בצדיק אחד מסויים!דורש טוב לעמי
הרבה רעות חולות נובעות מכך שאנשים מנסים לדבוק דווקא בצדיק אחד מסויים. וזה מביא אותם בסוף גם לזלזל בצדיקים אחרים, וגורר פילוגים ושנאה.
מטרת ההתדבקות בצדיקים היא ההתדבקות בנשמת האומה בכללותהּ.
"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי־נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימית הויתית, וידבק גם כן בחסרונותיו, הם יפעלו לפעמים על הדבק במידה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי. אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד' הטוב". - אורות ישראל ג, ג
יש הבדל בין הגלות לארץ ישראל.קעלעברימבאר
בגלות אפשר, כי במילא הכל זה תורת הפרט.
גם אמר הרצי"ה שדבקות בצדיקים כלל ישראלים (כלומר שחיים את ענייני הכלל והממלכה) זה עצמו דבקות בכלל ישראל
(המקור בפנקסים אפילו יותר חריףטיפות של אור
"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, הוא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל הוא צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד וידבק בו דבקות פנימית הוייתית, ידבק גם כן בחסרונותיו, ולפעמים חסרונותיו יפעלו על הדבק במדה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי, ויהיה קרוב מאד להפסד נפשי עצום. ישראל צריכים להיות דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד' הטוב")
תמיד הצחיק אותי שפה הרציה ה"מיסנגד" מגןקעלעברימבאר
על החסידים🙃 (למרות שכל מה שבאורות זה עריכה על פי החלטת הרב קוק עצמו)
יישר כחדורש טוב לעמי
היכן המקור בפנקסים?ליפא העגלון
פנקסי הראיה כרך ז עמוד קמאטיפות של אור
אגב, ייתכן שהרציה ערך ל"לפעמים",קעלעברימבאר
כי הרציה אמר שדבקות בצדיקים כלל ישראלים היא עצמה נחשבת דבקות בכלל האומה ולא בצדיק.
ואילו הרב קוק התכוון בפסקה לצדיקים שאינם כלל ישראלים.
(שמעתי מהרב שרקי ששמע ישירות מהרצי"ה שדבקות בצדיקים כלל ישראלים זה נחשב דבקות בכלל האומה ולא בצדיק)
אני תמיד תוהה איך אמירות כאלו לא מטרידות אנשיםטיפות של אור
"צריך להיזהר בהתבטלות לרבי. רק בהתלבטות לרביים שלנו לא צריך להיזהר, כי אצלנו הם שונים, הם ככה וככה"
לא לרביים שלנו.קעלעברימבאר
לצדיקים כלל ישראלים.
לא יודע מה הכוונה צדיקים כלל ישראלים. אולי כאלה שעוסקים בחיי הכלל? אולי רבנים שהם גם פוליטיקאים? אולי כאלה שהם כמו הרב גורן ובצבא? אין לי מושג. לא בטוח שזה כולל את הרצי"ה עצמו. רק זוכר שהרב שרקי אמר זאת (והוא לא מן הסוג של האנשים שיאמרו "ברב שלנו תדבק ובאחרים לא" לזכרוני זו היתה שאלה של הרב שרקי עצמו את הרציה לגבי צדיקים כלל ישראלים. אני מנסה לחפש זאת)
אחרי חיפוש שעשיתי - זה לא המלצה להדבק בצדיקים כאלה, אלא שהסכנה שהובאה בפסקה לא קיימת בדבקות בצדיקים כאלה.
בכל מקרה לא ראיתי מישהו שהפך את הרציה לאדמור עד כה
"ובמקרה" התכונה הזאת מתאימהטיפות של אור
לרבנים מהקבוצה של האומר 
כן אבל לא נראה לי זו הסבה שהרציה או הרב שרקי אמרוקעלעברימבאר
זאת. הסיבה היא מן הסתם שדבקות בצדיק כלל ישראלי היא עצמה גורמת לדבקות בכלל האומה ולא באותו צדיק, כי הרי הוא כלל ישראלי.
בכל מקרה זו אמרה שכלל לא ידועה בחוגי תלמידי הרציה, כפי שהיסטורי העיד. כך שאין חששא. וגם אני מעולם לא שמעתי את זה חוץ מפעם או כמה פעמים בודדות משיעור של הרב שרקי ומעולם לא שמעתי זאת מאף רב אחר. לא שמעתי את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנוכי לא שמעתי בלתי מהרב שרקי.
מאוד מוזר ולא מתאים לדברים מפורשים בשיחותיוהסטורי
לא ראיתי בשיחות פרוטקציות לצדיקים מסויימים, אלא דיבור על דבקות בכלל ישראל.
גם ב'לשלושה באלול' מביא דברי הרב עצמו ש'אל לעשות לי קוקיסטים'.
דיבר על דבקות כנראה, לא על התמסרות טוטאלית.קעלעברימבאר
גם למילה "דבקות" יש כמה רבדים.
הנה:קעלעברימבאר
# שיעור מספר 152 - ערוץ מאיר - אתר היהדות הגדול בעולם
דקה 18.50
אחרי חיפוש שעשיתי.
שם הוא לא אומר "שמעתי ישירות" אלא "שאלו את הרציה". אבל אני זוכר שבשיעור אחר הוא אמר שהוא שמע ישירות מהרציה, אם זכרוני אינו מטעני
לא התווכחתי על האם הרב שרקי אמרהסטורי
אלא שזה לא מתאים לדברים שכתובים מדברי הרב צבי יהודה בעצמו ולדברים זשמעתי באזני מרבים מתלמידיו.
מדייק -קעלעברימבאר
הוא לא אמר "מומלץ להדבק בצדיקים כלל ישראלים" אלא "הסכנה שבפסקה לא קיימת בדבקות בצדיקים כלל ישראלים לפי הרציה". אולי לא מומלץ להדבק מסיבות אחרות, לא מפני הסכנה, אלא כי פשוט אפשר לדבוק בכלל האומה פשוט
לא פשוט בכללדוס91אחרונה
תורת רבי נחמן עמוקה מאודד..
חשוב לומר שגם הוא עצמו אמר שרק רבני נתן גדול תלמידיו הבין אותו..
אז צריך לחשוב טוב, לפני שחושבים שמבין משהו מדבריו הקדושים
אורות ישראל יצא שנים אחרי פטירת הראי"הטיפות של אור
הודפס כקובץ לבד בתש"ג. צורף לאורות במהדורת תש"יהסטוריאחרונה
איסלם היא עבודה זרהשנונימי
בתקופת העולם הפגאני הערבים האמינו באלים רבים.
אחד מהם הוא "אללה" (ימח שמו ויאבד זכרו) ופולחנו באבן השחורה בעיר מכה שבסעודיה.
'מוחמד בן עבד' נולד למשפחה המיוחסת לעבודה זרה זו ולכן גם החליט לשעבד את העולם לעצמו ולדרכו.
הקוראן הוא ספר חוקי עבודה זרה של האליל הטמא, ובחוצפתו משווה עצמו לנביאי ישראל.
הרמב"ם טעה בזה!!! מסגד הוא בית עבודה זרה.
כמובן שיבואו ויגידו שהם מאמינים באל אחד - אל אחד פגאני המנסה לבטל את אלוהי ישראל!!!
מוחה על העזות לכתוב ככה על גדול ישראל!Kayom
כתוב במלאכיטיפות של אור
"כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צ-באות'
המפרשים מסבירים על פי הגמרא במנחות, שגם עובדי העבודה זרה מאמינים שיש אלוקים עליון, רק שהם מייחסים לו תכונות שגויות וגם חושבים שיש אלילים אחרים תחתיו (אליהם הם עובדים). ולמרות זאת זה נחשב שהם מכירים בהקב"ה
אז אני חושב שקל וחומר כאן - מכיוון שהמוסלמים מייחדים אותו ייחוד גמור, וגם שוללים ממנו כל גוף וכל דמות הגוף
המצוות הפאגניות שלהם היו דומות אז להיוםשנונימי
לדוגמא: מסכת שבת ו' או ישעיהו פרק ג'
מדובר על ערביות רעולות (ברעלה) ויהודיות גם כן רעולות כמנהג המקום.
גם לפני 2,500 שנים הערביות היו רעולות וצנועות אבל לא מצד הקדושה בכלל.
או ההקרבה למולך (שהידים) בהשוואה לעקידת יצחק.
ושוב אנו רואים שעבודה זרה מדמה עצמה לאלוקי ישראל.
ואם אנחנו מאמינים בה' שברא הכל אז בוודאיי שגם השקר מדמה לאמת כי ה' אמת הוא ברא את השקר.
זה נכון שיש באסלאם מימדים אליליים, זה עדיין לאקעלעברימבאר
עושה אותו ע"ז.
כשם שאדם שיקריב את בנו לה' על גבי מזבח, לא פסל את המזבח משום ע"ז
אין כאן הקרבה למולך, מדובר בייחס של להבדיל למות עלאברהם יאיר שטרן
קידוש ה', אין כאן מצווה למות בגלל המוות, אלא למות למען אידיאה...
צודק. אך הכתוב במלאכי אינה ראיה.קעלעברימבאר
כי שם מדובר שלמרות שמאמינים באלהא דאלהין הם עדיין מוגדרים עובדי ע"ז (השאלה אם עבודת אלהא דאלהין עצמה נחשבת עבודה זרה הלכתית. למשל האם מקדש שהוקדש רק לאל עליון הכנעני, נישב עבודה זרה? מצד שני במילא עשו לו פסלים אז כמו שעגל הזהב הוא ע"ז הלכתית כנל כל פסל.
או השאלה האם כמדברים על מיתולוגיה כנענית ומדברים על "אל", זה בעייתי להגות את שמו משום שם אלוהים אחרים לא ישמע על פיך? או מכיוון שמדברים על הבורא זה מותר?)
ב. הכתוב במלאכי לא טוען שזו לא ע"ז, אלא בא לגעור בישראל - "כולם מכבדים אותי ואתם לא!"
ג. לזכרוני עובדי ע"ז בשיתוף זה רק אם עיקר עבודתם זה את האל העליון הבורא. אחרת מעולם לא היה כזה דבר אדם שהלכתית הוא נחשב עובד ע"ז רגיל
כתבתי - "הם עובדים לאלילים שתחתיו"טיפות של אור
לכן זו עבודה זרה. אם הם עובדים גם את אלוקים (העליון), זו עבודה זרה בשיתוף
אני חושב שאפשר להתלבט במקרה שמגשימים את אותו אלוקים עליון. שזה כאמור לא רלוונטי לאיסלאם
אם הם עובדים בעיקר את האלילים וקצת את הבורא,קעלעברימבאר
הם לא מוגדרים לזכרוני לפי הפוסקים עובדי ע"ז בשיתוף, אלא עובדי ע"ז רגילים. כי כל אדם בעולם עובד גם בורא כלשהו, ואז אין לך עובדי ע"ז רגילים.
רק אם בעיקר עובדים את הבורא ורק משני את האלילים אז הם בגדר של עובדי עז בשיתוף.
למה שהגשמה/אי הגשמה היא המשנה?
אני מסכים שלגבי אל מופשט (לא רק חסר גוף אלא שמרומם מעל תואר אלילי) כמו "ברהאמאן" או "דאו" , הוא עצמו לא נחשב ע"ז, אבל מה לגבי אם כנעני יאמר לך שאל עליון ללא גוף, או יווני שיאמר לך שאוראנוס ללא גוף, או תיהאמאת ללא גוף?
לא יודע מה ההבדל בין מופשט ל-ללא גוף ודמות הגוףטיפות של אור
ההבדל הוא:קעלעברימבאר
שהברהאמאן או הדאו הוא לא "ראש הפנתאון חסר הגוף" כמו אוראנוס תאורטית ללא גוף, תיהאמאת ללא גוף, נו ללא גוף וכדומה.
אלא לפי תפיסתם יש הבדל מהותי בין הברהאמאן והדאו לבין האלילים שנובעים ממנו. מה גם שהם לא הילדים שלו בניגוד למיתולוגיות אלא אווטרים של מהויות שמבטאות אותו (דומה ליחס בין ישו לאל האב בנצרות).
גם אין לו שיוך של קפריזות או תכונות אליליות בניגוד לראשי פנתיאון, והוא הרבה יותר קרוב למושג התיאולוגי "אלוהים" מאשר לעוד אל שניצב בראש פנתיאון רק אין לו גוך עשוי בשר או אין לו גוף. לזכרוני האל אתון אצל אחאנתון היה אמנם ללא גוף , אך לא מופשט לגמרי.
יש גם מדרגות בהפשטה. הרי במילא אוראנוס זה כל השמים ותיהמאת זה כל המים. אז מי שיטען על ראש פנתיאון שהוא רוח נושבת שממלאת את כל היקום, או האור שממלא את הכל, מגשים או לא?
בפולתאיזם זה רלוונטי. בניגוד למונותאיזם שלא כזה משנה מה רמת ההפשטה, כי במילא אתה יוצא אנטי ונגד אלילות וריבוי אלים (ביהדות באסלאם וחצי בנצרות) אז כבר לא כזה משנה אם אתה מגשים את אלוקים או מפשט אותו. שהרי הדתות האברהממות הן אנטי פגאניות בצורה אקטיבית (שוללות אמונת ריבוי), ולא רק א-פגאניות (אדישות לאמונת ריבוי).
ב. ברמה הפרקטית : אם עושים לו פסל או לא. אם עושים לו פסל לבורא גם אם טוענים שהוא מופשט- זה עבודה זרה.
אך בהינדואיזם ובדאואיזם/נאו קונפוציאיזם אין פסל לברהמאן או הדאו או ה"לי/טאי ג'י" (אם האחרון בכלל ראוי להחשב אלוהים ולא פאנתאיזם נוסח שפינוזה)
אבל כן, אפשר לראות זאת כתנא דמסייעא, לכךקעלעברימבאר
שגם אם קוראים לבורא בשם אחר ומייחסים לו סיפורים אחרים ומעשים אחרים ותכונות אחרות, זה עדיין נחשב אמונה בבורא
כן, זו כוונתיטיפות של אור
מה המקור?ה' אלהים אמת
על פי איזו גמרא במנחות?
הקביעה שההגדרה לעבודה זרה זה אמונה ביותר מאל אחד אינה פשוטה כל כך. אמנם זו אכן דעת הרמב"ם, אך בגאונים יש שחולקים עליו, ואני הקטן לא הבנתי מה המקור והבסיס לסברת הרמב"ם. למה שזה לא יחשב עבודה זרה אם הם מאמינים באל שמצוותיו שונות והדברים שהוא עושה הם שונים וכו'?
כי עבודה זרה זה לעבוד מישהו שאינו הבורא.קעלעברימבאר
לא לטעון שהבורא ציווה אחרת. אחרת קורח גם עובד ע"ז
מנחות קי עמוד א, רשי ומלבים (למשל) על הפסוק במלאכיטיפות של אור
איפה בגאונים?
לא הבנתי למה מהגמרא במנחות מוכח כמוך. מוסבר שםה' אלהים אמת
שהרי לא עובדים את ה', אלא אלו תלמידי החכמים. או שפיספסתי משהו
לא, תלמידי חכמים זה דרשה על החצי השני של הפסוקטיפות של אור
"אמר רבי אבא בר רב יצחק אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים.
איתיביה רב שימי בר חייא לרב: 'ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה'?
אמר ליה: שימי את? דקרו ליה אלהא דאלהא.
'בכל מקום מוקטר מוגש לשמי' - בכל מקום סלקא דעתך? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי.
'ומנחה טהורה' - זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה"
האם כשמלכיצדק אמרקעלעברימבאר
"ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" זה עבודה זרה?
כי הוא לא דיבר על ה' דווקא. אלא על זה שיש כזה אחד אל עליון והוא קונה שמים וארץ
לאו דווקא ביותר מאל אחד,קעלעברימבאר
הלכתית גם להקריב לפסל של אל אחד זה עבודה זרה, וגם אם זה פסל לשם ה'. למשל עגל הזהב ועגלי ירבעם. אבל זה בישראל. לא בטוח שנכרי שעשה פסל לה' והקריב יש לנכרי דין עובד ע"ז
תוכיח.ימח שם עראפת
ממש לא נכון.קעלעברימבאר
כי ברגע שאדם מאמין רק בבורא אחד ומשגיח אחד ללא שום אלים אחרים, לא משנה מאיפה הוא לקח את שמו. הוא יכול לכנותו יוסי, זרובבל, צמכטחלצמההפ או אפילו זאוס.
זה לא משנה, ברגע שהוא מאמין באל אחד אז הוא כבר לא עובד עבודה זרה. וכבר לא משנה מה מקור השם שנתנו לו או מאיפה אמונה זו התפתחה במקור.
ב. משמעות השם "אללה" בערבית היא "האלוה" פשוט. איִלהּ זה אלוהּ בערבית (כמו אלהּ בארמית בספר דניאל), אל-איִלהּ זה האלוהּ בה"א הידיעה (כמו אלהא בארמית בדניאל), והלחמת אל-איִלהּ הופך לאָלּהּ (או אללהּ בכתב ערבי שבה ל דגושה מוכפלת לשני ל).
ג. האמת שהמקור לאל אללה כחלק מפולחן הרבה אלים הוא מהשפעה יהודית ונוצרית.
הערבים הושפעו מהיהודים והנוצרים, והתחילו לטעון 300 שנה לפני מוחמד שמעל כל האלים יש בורא ששמו אללה, והם עובדים את שאר האלים רק כמתווכים, חלק מהם אפילו טענו שהם צאתאי אברהם וישמעאל ושאברהם היה במעחה גדולה לעבוד רק את אללה והם לא במעלה גדולה אז צריכים את שאר הרלים כמתווכים. ומוחמד פשוט ביטל את עבודת המתווכים.
ד. נכון שכל אמונה באל אחד שאינה דרך עםישראל היא בחינת עבודה זרה כי בעצם לא יודעים למי עובדים ובעצם אדם עובד לציור שיש לו בראש. אבל בחינת ע"ז אינה ע"ז ממש
ה. אמרת "אל אחד פגאני" תגדיר מה זה אומר. זו סתירה. כי פגאניות היא עבודת כמה אלים.
ו. מבטל את האמונה באלוהי ישראל. חלקית נכון אך לא לגמרי. בסןף גם האסלאם מודה שהבורא בחר ב3 האבות.והוציא את ישראל ממצרים ונתן להם תורה והיה אלוהי ישראל, רק הם טוענים שהוא נטש את ישראל וכבר לא אלוהי ישראל.
אז בגלל שהוא כבר לא לטענתם, אז זה "בחינת" ע"ז, לא ע"ז ממש
ז. מוחמד לא ממש טען שאללה שהוא מתנבא בשמו זה בדיוק אותו אללה שהערבים לפניו עבדו. מבחינת מוחמד אללה שהוא מתנבא בשמו זה אותו האלוקים שהיהודים עובדים אלא שלטענתו עוותו את תורתו המקורית
פשוט מכמה טעמים שזה כפירה ועבודה זרהחסדי הים
ואסור להאריך בדבר פשוט
כפירה כן. עבודה זרה לא.קעלעברימבאר
נפקא מינא שאין איסור לגוי לכפור אך כן יש איסור ע"ז.
ומותר להכנס לבית כפירה
אמנם כפירה כן ועבודה זרה לאדורש טוב לעמי
אך ברור שלגויים אסור לכפור. כלומר אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, והקב"ה לא מצפה משבטים ילידים פרימיטיביים ביערות הגשם של דרום אמריקה להאמין שתורת משה היא אמת, ואולי גם לא מצפה לכך ממוסלמי טיפוסי מאינדונזיה. אך גם הגויים מחוייבים להאמין באמונה האמיתית עד כמה שידם משגת. וזה התפקיד שלנו להפיץ בעמים את בשורת האמונה.
סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכׇל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו:
יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה' כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כׇּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם:
תביא מקור שאחד מ7 מצוות בני נוח זה להאמין.קעלעברימבאר
ברור שזה לא טוב שבן נוח לא מאמין.
ושהאידאל הוא שכל אדם בעולם יאמין.
ובן נוח שיודע להאמין ומתכחש לאמונה בזדון אז הוא נבל ברשות 7 מצוות.
אך הלכתית, בית כפירה לא נחשב בית ע"ז.
לגבי החשבת גוי שלא מאמין כחסיד אומות עולם, זה מחלוקת ב2 גרסאות ברמבם, האם גורסים "ולא מחכמיהם" או "אלא מחכמיהם"
ב. ישראל לא גרמו להפצת האמונה, אלא לשלילת העבודה זרה. ובמילא באה אמונה בטהרתה. אבל אמונה כלשהי היתה לפני עם ישראל. הברירת מחדל של האנושות זה אלילות, לא אתאיזם
ג. גוי שמאמין שלה' יש גוף נחשב עובד ע"ז?
גויים מחוייבים בהרבה יותר מאשר 7 מצוות בני נחדורש טוב לעמי
זה אמנם נתון לדיון
אך כך עולה בבירור מדברי רב ניסים גאון בהקדמתו לתלמוד, מדברי רבנו בחיי בכמה מקומות בחובות הלבבות, ואני הבנתי כך גם מהכוזרי. אני זוכר שכך כותבים גם ראשונים נוספים, אך לא זוכר כרגע מי ובאלו ספרים. (אולי רס"ג? רמב"ן? מאירי? רד"ק?)
הנצי"ב כותב שאומות העולם חייבים בכל המצוות השכליות. אני די בטוח שגם הרב קוק מאמץ את דבריו, אך לא יודע להפנות למקור.
בכל אופן, התשתית של המחוייבות של הגויים למצוות/ הנהגות מוסריות כלשהן היא האמונה באלהים, ובהחלט ישנם יסודות אמוניים נוספים שגם גויים חייבים בהם לדברי הכל. האם הם חייבים להאמין בגמול העולם הבא? בביאת המשיח? בתחיית המתים? ייתכן שלא.
האם יש היתר גורף לגויים לכפור כל עוד לא עובר על מצוות לא תעשה של עבודה זרה?
בוודאי שלא.
כמו שאמרתי, משום "נבל ברשות 7 מצוות" ומשוםקעלעברימבאר
ועשית הישר והטוב שנכון גם לגוים.
זה לא הופך גוי כופר ללא גר תושב, או לשאר דיני גויים שומרים 7 מצוות
יכול להיות שאללה הוא אחד מהאלים הפגאנייםאברהם יאיר שטרן
לא זה קובע אם משהו הוא עובדה זרה או לא...
מח' בכלל אם נוכרים מצווים על שיתוף... לא הבאת פה שום טענה עניינית מלבד זה שהגדירו את אללה כאל אחד מיני רבים, אם היום הוא מוגדר כאל יחיד ע"פ האיסלם אז לא מדובר בעבודה זרה...
יש הרבה דברים רעים שאפשר להגיד על האיסלאם, ע"ז זה לא אחד מהם...
אתה מוזמן להסביר את עצמך טוב יותר... (הטענה הכי טובה ששמעתי זה שכתוב בכוזרי ש"מוחמד מבטל כל תורה שלפניו וקורא את כולם אל דגל האיסלם" ואם הוא מבטל תורת משה אז זה עבודה זרה, למצער הדבר לא נכון במציאות...)
אני באמת לא מצליח להבין.פונס ויטאי
אני לא חולק עליך אם אתה מתכוון לטעון שאמונת האיסלאם אינה אמונת ישראל ובתוך זה כלול גם שתפיסת האלוקות של ישראל שונה משל האיסלאם.
עם זה אני מסכים לגמרי.
אבל אתה מתאר תאור היסטורי שנוגע לעבר כלומר לאיך נוצרה אמונת האיסלאם ובכן אני מניח שאתה צודק וכך נוצרה אמונת האיסלאם אבל בסוף האמונה היא באל אחד שברא את העולם ונתן תורה למשה ואחריו הוא בחר במוחמד כנביא. אז איפה פה האלילות ? בסוף מה שנוצר בתהליך הוא אמונה באל אחד ואם תקרא את הפילוסופים הערביים המוסלמים תראה שהם מרוממים את האל מכל הגשמה ומכל ריבוי.
בקיצור בהחלט נשצע לי סביר שהאיסלאם התפתח מן האלילות אבל השאלה החשובה היא למה הוא התפתח, ומה הם אמונותיו אחרי שקמה דת האיסלאם.
בקיצור לא מבין את הטענה שלך.
מכל רעות האיסלאם למה נתפסת דווקא לנקודה החיובית?רודף מצוות
המוסלמים מייחדים לאל יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי, אין שום הבדל בין אמונת הייחוד היהודית לזו המוסלמית, עובדים לאותו האל ולו לבדו.
המוסלמים כופרים בתורת משה ובבחירה הנצחית בעם ישראל ומאמינים בנביא השקר המשוגע שלהם, ובזה הם חוטאים מאד לאלהים, אבל אין שום קשר בין זה לעבודה זרה, לא כל חטא הוא עבודה זרה.
קשה עד בלתי אפשרי לדעת מה באמת בדיוק אמר ועשה מוחמד ההיסטורי ומה סיפורים מאוחרים שהלבישו עליו, זה גם לא כל כך משנה לנו,
לעניינו אין שום ספק שאלהי הקוראן הוא הוא אלהי המקרא (התנ"ך), הקוראן מניח שקוראיו מכירים כבר את סיפורי המקרא ואת גיבוריו ומתייחס אליהם כידועים ומפורסמים שלא צריך להציגם, וכן האל שבקוראן הוא אלהי התנ"ך ואפילו שמו בקוראן נגזר משמו במקרא.
אחרי אלפי שנים, כשסוף סוף מאמציו של אברהם אבינו נושאים פרי והוא מצליח להביא לכך שכמעט רוב העולם מאמינים באלהיו - יש שמתעקשים לאמר שלא ואין קשר וזה בכלל אל אחר, למה זה טוב?
(הדברים אינם שלי, העתקתי דברים שחברי, תלמיד חכם רציני, כתב בעבר)
אומנם זה לא עבודה זרה.קעלעברימבאר
אבל השאלה אם אנחנו מגדירים את ה' רק כ"בורא המחויב " וכו כרמבם. או "כאלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלוהי ישראל אשר הוציאם ממצרים וכו'" ככוזרי. כי אז זה כבר לא בדיוק אלוהי ישראל לפי האסלאם, שהרי זנח את ישראל
אין מחלוקתרודף מצוות
אין צורך להציג דגשים שונים בדברי ראשונים כאילו מדובר במחלוקת מהותית. ולא נפק"מ מידי, בוודאי לא להלכה.
השאלה מה עשה האל אחרי שבחר בעם ישראל בוודאי לא משליכה על עצם ההגדרה של האל.
לא על הגדרה האם זה ע"ז או לא, אבל וודאי שזה כברקעלעברימבאראחרונה
לא אותו תיאור אותה התגלות אל.
אנחנו מאמינים באלוהי ישראל. הם לא.
לא מדובר פה במחלוקת ראשונים אלא בבסיס של התנך שמתאר את ה' כאלוהי ישראל דווקא ואלוהי אברהם יצחק ויעקב. הרמבם במורה נבוכים הוא המחדש בראשונים, בעוד הכוזרי ממשיך את הבסיס התנכי הפשוט.
בסיס התנך שעניין מהותי בתיאור ה' הוא היותו אלוהי ישראל. "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאיתך מארץ מצרים" ולא "אנכי האל האחד בורא העולם". "אלוהי העברים נגלה אלינו" "ה' אלוהי אברהם יצחק ויעקב זה שמי לעולם" וכו בתפילה אנו מציגים אותו קודם כ"אלוהינו ואלוהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב" ורק אחר כך כ"קונה הכל".
אין כמובן נפקא מינא להלכה אבל אמונית כן.
כשהכוזרי שואל את החבר מה הבעיה בנצרות הוא לא אומר לו השילוש, אלא זה שהם לא מתפללים לירושלים. נכון שאין כאן נפקא מינא הלכתית, אך אמונית כן
קונסרבטיזםטיפות של אור
(דיון שמעניין אותי כבר כמה שנים, ונפתח בעיקר בגלל שנראה לי של@דורש טוב לעמי יש משנה סדורה כנגד הגישה שלהם)
איפה אתם משרטטים את הגבול בין אורתודוקסיה לקונסרבטיביות? בעמדות מסויימות? בקצב השינויים? במשהו אחר? האם יש לכם טענות עקרוניות נגד הגישה הקונסרבטיבית? אולי אתם חושבים שההבחנה מלאכותית? תובנות אחרות? אשמח לכל תגובה. תודה!
מצאתינוגע, לא נוגע
ואני מבין למה, לבושתנו, לא חשבנו על כך לפני.
אני לפחות לא ידעתי, אבל מי שידע..
הקונסרבטיבים לא מחפשים לבנות מקדש. זה לא חלק מהאידיאלים שלהם. מבחינתם זה היה ונגמר.
גם בלי קשר לקרבנות מן החי, מבחינתם בית המקדש זה לא משהו מהותי.
זה כבר לא נגד חז"ל, זה כבר נגד התורה.
זה כבר לא שינוי פרטני, זו תפיסת עולם שונה לגמרי.
מה לדעתכם עדיף, מגילת אנטיוכוס או ספר מכבים?קעלעברימבאר
עדיף למה?הסטורי
לקרוא לחנוכהקעלעברימבאר
אפשר לקרוא את מה שיכניס אותך לאוירההסטורי
אם המטרה היא ידע הסטורי - אז פשוט שספר מקבים (בעיקר א) הוא מקור הרבה יותר מהימן.
המטרה לזכור את מאורעות חנוכהקעלעברימבאר
והשאלה לא רק לי אלא גם באופן כללי מה ראוי להנהיג לעם ישראל יותר ולציבור.
ובאופן כללי למה הבכורה, לנרטיב או לאמת ההיסטורית.
ולמה אתה קורא "מהימן"? למה שמכיל את מה שראוי להזכר, או תיעוד יבש של כל פרטי מה שקרה?
האם תיעוד מדעי ומחקרי של מצב קיני הנמלים המדויק בימי ינאי מכיל אמת היסטורית יותר מהמדרשים על ימי ינאי?
לענ"ד בימינו, גם הנרטיב כדאי שיהיה מחובר להיסטוריההסטורי
לגאוגרפיה הממשית של ארץ ישראל ולעובדה שנוהלה מלחמה ממשית, מתוכננת וראלית.
עם כבר - לציבור הרחב, נראה לענ"ד שמגילת חנוכה של חגי בן ארצי - עונה על הצרכים השונים.
מצד שני נס פח השמן לאקעלעברימבאר
קיים בראליה ההיסטורית (עובדה שבמכים לא מוזכר) ועדיין זכרונו הלאומי חזק יותר מכל מחקר היסטורי, כאילו הוא באמת התרחש.
לגבי הגיאוגרפיה הממשית של הארץ, מסכים, כי הארץ לעולם עומדת ולא חלק מהעבר
נס פח השמן מופיע בגמראהסטורי
גם קמצא ובר קמצא מופיעים, ועוג שזרק הר.קעלעברימבאר
הגמרא והמדרשים לא מדברים תמיד אמת היסטורית אלא מסר. הרי עוג לא באמת היה 4 פרסאות וזרק הר. והרומאים לא החריבו את ירושלים כי אחד בשם קמצא שנעלב ממשתה גרם להם
ועדיין - הנידונים אינם דומים לראיההסטורי
מגילת אנטיוכוס היא נסיון של קהילות מסוימות לקבוע נובח, שלא תפס בכלל ישראל. זה לא דומה לכל הדוגמאות האחרות שהבאת.
לכאורה המגילה יותר ידועה מאשר מדרש עוגקעלעברימבאר
אז אשאל כך:
מגילת תענית אל מול ספר מכבים
*פךאריאל יוסף
ברור שספר מקביםמי האיש? הח"ח!
ורצוי בוודאי להוסיף מקור כגון אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, או אפילו עותק - אם ניתן להשיג - של "אחיי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט. מגילת אנטיוכוס זה חסר משמעות כמו "ללמוד" על "הנס" מספר יהודית.
השאלה מה עדיף, הנרטיב או האמת הההיסטוריתקעלעברימבאר
ההבדל בין יהודית לאנטיכוס, שיהודית נחשב ספר חיצוני , ומגילת אנטיכוס למדרש חזל/גאונים.
אילו התפילה היתה מתנסחת לפי מכבים, היה כתוב "בימי יהודה בן מתתיהו" אבל כתוב בימי מתתיהו בעל הניסים
אה, עכשיו הבנתימי האיש? הח"ח!
אתה התכוונת לשאול "אם הייתם מנסחי התפילות, מה היה לדעתכם עדיף וכו'". סליחה שלא הבנתי אותך. כן, בנוסח התפילות באמת לא עדיפה האמת ההיסטורית.
לא שאלתי רק על תפילה אלא גם על קריאה.קעלעברימבאר
כמובן לא סותר ואפשר לקרוא את שניהם, השאלה לאיזה מהם יש בכורה (וכמובן את אנטיוכוס מסיימים תוך כמה דקות אז זה לא שיקול של זמן).
ולמה שיהיה חילוק בין תפילה לקריאה, אם מטרת התפילה היא שבח על הזכרון הלאומי?
תלוי את מי אתה שואל על תכלית התפילהמי האיש? הח"ח!
כבר היו כאן בעבר דיונים מספיק ממצים בעניין, כולל עד רמת הפילוסופיה של מי שאמר "אתה יודע שאינך צריך למסור אינפורמציה להשם יתברך על צרכיך".
כאן התפילה היא שבח בעל הניסים, לא בקשהקעלעברימבאר
כך שהדיון על התפילה מעניין, אבל לא רלוונטי.
אם זה השבח שתיקנו חכמים אז הוא זה שראוי
יש בתפילה שלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונותמי האיש? הח"ח!
וברור שהן או בעלות משמעות של שמחה והודאה, או שאין לנו זכות לנבור ולחפש בהן את המשמעות. לצורך העניין היה אפשר לנסח גם "בימי פופיליוס לנאס, אשר הכריח את אנטיוכוס אפיפנס לעזוב את כיבוש מצרים ואז מתוך תיסכול לחזור לארץ ישראל ולהתנפל על היהודים ועל דתם ומקדשם". ברור שמנסחי התפילה החליטו שהעובדות ההיסטוריות היבשות אינן הנקודה. השבח לבורא עולם הוא בהקשר זה עירבובייה דקה מן הדק, בין הרלוונטי לתיאולוגי האבסטרקטי.
השבח הוא על זכרון של מאורע היסטורי: "על הניסיםקעלעברימבאר
שעשית לאבותינו בימים ההם".
להפוך אותו ממאורע היסטורי לתוכן מופשט גרידא זו גישה נוצרית, שכן היהדות היא אומה ולא דת, וחגיה הם על מאורעות שקרו בהיסטוריה לאומה, וכן זכרון האומה הוא היסטורי דרך יציאת מצרים וזכרון ימי דוד ושלמה וכו דרך החורבן וכו, כדברי הכוזרי ופשט התנך. וכן התנך ברובו ספריו הם ספרים המתעדים את תולדות ישראל. "אנכי ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים" "חי ה אשר העלה את ישראל ממצרים" "חי ה אשר העלה את בית ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם" כל תאורי ה' הם לאומיים-היסטוריים-נרטיבים.
לכן אם חזל החליטו לומר "בימי מתתיהו" ולא "בימי יהודה המכבי" זה לא סתם ולא במקרה. אין פה שום דבר תאולוגי אלא זכרון של נרטיב לאומי של העבר טהור, ורק על גבי הזכרון הלאומי של העבר בונים את הקומה התאולוגית.
ברור שיש לנו זכות לנבור ולחפש משמעות. הרי לא סתם בחרו בנוסח הזה.
ב. "ברור שחזל החליטו שהעובדות היבשות אינן הנקודה". זה בדיוק העניין: עיקר זכרון הנרטיב הלאומי הוא הנרטיב עצמו, ולא העובדות ה"יבשות" שכבר נשכחו ולא בנרטיב, או שבימי זכרון המאורע ראו מתעדי ההיסטוריה הלאומיים (הנביאים או חזל) שהנושא הזה פחות רלוונטי לזכרון. (וכמו שאמרתי, הגישה ש"זה סך הכל תאולוגיה" היא נוצרית מובהקת. שכן היהדות היא נרטיבית-היסטורית בבסיסה, ולא תאולוגיה מופשטת).
מי אתה שתקבע מהי גישה נוצרית?מי האיש? הח"ח!
אתה האפיפיור?
תירגע עם הקביעות שלך.
האם אתה זוכר את יציאת מצרים של ישראל בבשר?קעלעברימבאר
או את יציאה האלגורית של ישראל שברוח?
אם את הראשון, אז גם אתה בעל תודעה היסטורית-נרטיבית-לאומית. כנ"ל פורים חנוכה ועל הניסים. אתה אומר הלל אגב בחנוכה על היציאה משעבוד מלכויות, לא על תובנות תאולוגיות
האם כשאתה מברך גאל ישראל ומקפיד להסמיך גאולה לתפילה אתה מזכיר את יציאת מצרים וקריעת ים סוף הנרטביות-היסטוריות-לאומיות או שמא תובנות תאולוגיות רוחניות?
אני מקיים - כמיטב יכולתי - מצוות.מי האיש? הח"ח!
לא אומר שאני מצמיד לזה בכוח פרשנויות תיאולוגיות מטאפיזיות על בסיס יומיומי. אבל לא זכור לי שבמחלוקות מהסוג הזה התשובה כתובה בשמיים בעננים.
לא הבנתי. בסוף זכרון כל אלו הוא זכרון של מאורעקעלעברימבאר
עבר לאומי בנרטיב.
אפשר על גבי זה להעמיס תכנים תאולוגים, אבל זה לא הבסיס.
גם אם אדם יתאמץ לראות במאורעות אלו רק תכנים תאולוגים, הרי זכרון הנרטיב של האומה לדורותיה כפוי עליו מכיוון שהוא חלק מאומה
אני לא אומר שהעובדות היבשות לא חשובות, אבלקעלעברימבאר
הנרטיב חשוב ורלוונטי יותר
אפשר גם להרחיב את השאלה על התנך.קעלעברימבאר
מה עדיף, לקרוא מלכים על אחאב שלא מביא לנו את כל הפרטים ההיסטורים המלאים,
או לקרוא ספר היסטוריה על התקופה שמכיל גם את קרב קרקר האיום האשורי וברית הממלכות ביניהם ארם וישראל נגד אשור?
זו דוגמא אחת.
או לקרוא את מלכים על סיפור הנס של הצלת ירושלים בימי חזקיהו, או לקרוא ספר היסטוריה מקיף שיתאר את הצלת ירושלים לצד השואה שקרתה בשאר ערי יהודה שנחרבו כולן ויושביהם נהרגו הוגלו או נהיו פליטים בירושלים?
אין הנידון דומה לראיה כללהסטורי
אני לומד ספר מלכים לא בגלל נרטיב כזה או אחר, אלא כי זו מצוות תלמוד תורה בכלל וספציפית זה דבר ד' המתגלה אלינו דרך נביאיו. שום מקור חיצוני לא עונה על ההגדרה הזאת.
אחרי שאמרנו את זה, נכון שבדרכים עקיפות ונעלמות, גם הידע ההסטורי, מגלה לנו את הנהגת ד' בדרכים נסתרות. ממילא השאלה אינה מה עדיף ללמוד, אלא למה הכתוב לא פירט את קרב קרקר וגדלותו של אחאב (חוץ מפסוק אחד במותו). פשוט שחז"ל שאמרו שאחאב משל בכיפה - לא סתם מצאו לזה רמז בפסוק, אלא ידעו על קרב קרקר.
אבל זה דבר ה' שמתגלה בנרטיב היסטורי.קעלעברימבאר
ספר מלכים הוא רשומה היסטורית ולא רק סיפורי מסר כמו מעשיות רבי נחמן או אגדות.רבה בר בר חנה.
אז כנל, כמו שה' מתגלה דרך נביאיו בתנך, כך ה מתגלה דרך חזל/גאונים במגילת אנטיוכוס.
משל בכיפה זה עדיין לא קרב קרקר ונסיבות הברית עם בן הדד וכו' , ולא כתוב בתנך שמשל בכיפה.
מצוות תלמוד תורה אתה יכול לעשות גם בספר איוב, ובכל זאת חזל ועם ישראל מתייחסים לספר מלכים כזכרון ההיסטורי שלהם, ולאיוב כמשל.
האם אתה שואף לתור הזהב של ירבעם בן יואש? כי היסטורית ישראל היו עשירים אז כבימי שלמה (וגם רמטז בעמוס וחזל).
לא. למה לא? כי עם ישראל זוכר את ימי שלמה ואת ימי ירבעם בן יואש שכח. כי מבחינתינו שפע גשמי שלא מחובר לרוחניות, ראוי לו שלא ייזכר.
אז בסוף הנרטיב קובע מה ראוי להזכר ומה ראוי להשכח.
כמו אצל בן אדם פרטי, גם אצל עם הזכרון הוא סלקטיבי
ספר מלכים זה ספר זכרון תולדות, ולא ספורי מוסר השכלקעלעברימבאר
נוסח כה עשו חכמינו או אגדות רבי נחמן או רבה בר בר חנה
חשמונאיםחסדי הים
למה?קעלעברימבאר
כמו לשאול האם ללמוד נ"ך או מדרש רבה עליוחזק וברוך
מכבים א הוא מזמן חז"ל, ומאותה תקופה.וגם מכבים ב הוא בערך מאותה תקופה, רק באיזור מצרים..
משא"כ המגילה שכתבת, שהיא פשוט מדרש מאוחר..
ההבדל הוא שנ"ך הוא מכתבי הקודש, תמיד עם ישראל למדקעלעברימבאראחרונה
אותו ותמיד היווה בסיס הנרטיב של עם ישראל.
בעוד שספר מכבים לא. הוא לא חלק מכתבי הקודש, מעולם לא החשיבו אותו כטקסט תורני בכלל, מעטים מאוד מיהודים במשך ה2000 שנה למדו אותו (הנוסח היחיד נשמר ביוונית בכלל ונשמר רק בזכות שהכנסיה שמרה אותו כחלק מהברית הישנה בשבילם יחד עם התנך), חזל כלל לא מתייחסים אליו, וגם בתפילה ובנרטיב היהודי אנו מדגישים את מתתיהו (כמו במגילת אנטיוכוס), ויהודה כלל לא מוזכר (עד שהציונות החילונית החליטה להעלות אותו על נס), בעוד שבספר חשמונאים יהודה המכבי הוא העיקר.
נכון שחמונאים מדויק היסטורית ואילו מגילת אנטיוכוס ממש לא מדויקת.
אבל זה בדיוק השאלה, מה חשוב יותר: נרטיב הקודש החי של עם ישראל או האמת המחקרית ההיסטורית היבשה שעם ישראל שכח וזרק לתהום הנשיה?
אם זה דבר ה' החי באומה, אז במילאקעלעברימבאר
מה שהאומה וחכמיה למשך טווח דורות גדול קבעו בפרשנות לתורה שבעל פה=תורה, ולא ההבנה האובייקטיבית של כל אדם את הטקסט של הגמרא. אחרת זה כבר שיטה שכתובה בטקסט ולא דבר ה' החי באומה.
זו סתירה עצמית מה שאתה טוען, כי אם האומה לדורותיה עם חכמיה במשך 500 שנה יכולים לעשות הלכה מוטעת לשיטתך שצריך לוותר עליה כי היא נגד הגמרא, אז דבר ה' כבר לא חי באומה
תודה שנתת הצצה קטנה לדמיונותיךדורש טוב לעמי
עבור מי שחדש כאן
לא ענית לי על הסתירה שכתבתקעלעברימבאר
ערב שבת היוםדורש טוב לעמי
וכבר טחנו את הנושא
מעולם לא כתבת שאתה טוען שתורה היא דבר ה' החי באומהקעלעברימבאראחרונה
לימוד אמונה?- כיצד?צביקה125
הרמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת ברכות כותב שהיה מעדיף ללמד אמונה יותר מכל דבר אחר!- מה זה אמונה?- שכל? - רגש?- שילוב של שניהם יחד? איך לומדים אמונה? איזה ספרים?- מה עשו בזמן התנאים/ האמוראים?- כיצד למדוד/ לימדו אמונה?
אולי קל לישי לא מפחד
כי גדלתי בבית מזרחי עתיק שהאמונה הייתה לחם חוקינו אבל ברבות השנים מצאתי גם הקשים לוגים לקיומו של הקב"ה.
כמתכנת היה לי חבר מתכנת שלא היה בעל אמונה ויהל איתי ויכוחים בנושא.אבל עדיין היינו חברים.
בשיחה האחרונה שוחחתי איתו כאיש מדע.
הצבעתי על הקו המנחה ברובו בהתרבות , הנמתח לרוב גם בין בני אדם, חיות וצומח. דיברתי איתו שמזרע קטן, מיקרוסקופי לעיתים צומח וגדלה בריאה שיודעת את תנאי המחייה שהיא צריכה. אם זה הצמחים, הם יודעים מה הרכב האדמה הדרוש להם לצמיחה מיטבית, מה הם צריכים לעשות בחורף כדי לשרוד, מה לעשות בכל רגע כאשר השמש משנה את כיוונה, כיצד לנהוג כאשר חסר מים( לסגור עלים לצמצם חשיפה) ועוד ושלא לדבר על גוף האדם והחי על המורכבות המופלאה שלו, ביצירה, בחשיבה, בהתפתחות, ועוד.
ואז אמרתי לו, זה לא הגיוני שזה מונח אמפירי שתכנה "אבולוציה" זה מנגנון וטכנולוגיה ביולוגית ושכך חייב להיות לה יוצר ובורא.
הוא השתתק ואמר "שאתה מציג את זה ככה זה נשמע נכון, אף פעם לא שמעתי איש טכנולוגי מציג את הבריאה".
אני לא מאמין שהוא גידל זקן ופאות אבל נגעתי בו.
מעבר לזה, תסתכלי על הבריאה, הטבע, ההרמוניה,זה לא משאיר לך ברירה אלא להאמין.ועוד