אני זוכרת כל תמונה שהורדתי מקירות הבתים בגוש קטיף. אני זוכרת כל ילדה, בחורה ואימא שהוריתי לה לצאת מביתה לנצח. שלוש שנים אחרי ואני, חיילת מכוחות הפינוי, השתחררתי מזמן מצה"ל, אבל עדיין לא השתחררתי מההתנתקות.
לכן אני כותבת היום את תחושותיי. ביום השנה השלישי לפינוי גוש קטיף, אני רוצה לבקש סליחה.
סליחה על כך שכחיילת בצבא ההגנה לישראל, לקחתי חלק פעיל ומעשי בהוצאת אזרחים ישראלים מבתיהם.
רציתי לבקש את סליחתן של המשפחות המפונות, את סליחתן של הנשים היקרות שאני הוצאתי בידיים שלי "בנחישות וברגישות" מביתן, את סליחתה של האדמה שבניה ובנותיה, שדותיה הפורחים, הדשאים המוריקים והבתים שוקקי החיים נקרעו ממנה באחת.
רציתי לבקש סליחה על טיפשותי ובורותי, על שדיברתם והסברתם בכיתם וצעקתם ואני לא הקשבתי, אפילו לא ניסתי להקשיב – סגורה בדעותיי ובהשקפתי.
חונכתי בבית הספר ובתנועת הנוער על מוסר והומניזם, על ערבות הדדית שלנו כבני אדם לזולתם וכחברה לחלקיה. איפה החינוך הזה בא לידי ביטוי בפינוי גוש קטיף מתושביו? בציות עיוור לפקודה לא מוסרית?
אינני מסתירה את האחריות למעשיי, למרות שביצעתי את המעשה הזה לא כאדם פרטי אלה כנציגה של ממשלת ישראל. כשהעליתי את התושבים המפונים לאוטובוסים האמנתי שיש להם לאן לנסוע. לצערי היום ניתן להגדירם כפליטים. ממשלת ישראל, אותה ממשלה ששלחה אותי לפנות אותם, שכחה אותם ואת ערכיה.
אני מתביישת שלא בדקתי את הדברים האלה לפני ההתנתקות, שלא ידעתי שאני וחבריי מעלים אותם על אוטובוסים לשום מקום. הנתונים היום ברורים: אחוזים גדולים מאוד של המפונים לא יושבו בישובי קבע, רבים מאוד מתוכם נדרשו ונדרשים לטיפול ושיקום נפשי, משפחות רבות פורקו, ילדים נשרו ממסגרות החינוך, תושבים רבים שבורים ומדוכאים ומבלי פרנסה מסודרת. אני יודעת שזה אולי מוגזם, אבל אני מרגישה שכל בית שהתפרק ולא נבנה מחדש, שכל ילד שנאלץ לטיפול נפשי, שכל משפחה שלא שוקמה כלכלית - הם על מצפוני.
מאיפה העזתי בכלל, אני הקטנה שלא בנתה מימיה שום דבר, לבוא ולהרוס במו ידי חיים שלמים שאנשים בנו בעמל כל כך רב?
אני זוכרת את אותה משפחה אתיופית שפיניתי. אבי המשפחה כל הזמן חילק לילדה הקטנה שלו סוכריות שתיתן לנו, המפנים, רק כדי שלא תפחד מחיילים. הוא ביקש לדבר עם כולנו והסביר לנו שמאז שעלה מאתיופיה ברגל במבצע שלמה הוא נודד בארץ בין שכונות קרוואנים ורק פה, בכפר דרום, הצליח סוף-סוף להקים את ביתו. הוא ביקש שלא נפנה אותו בכוח, שהוא רוצה לצאת בעצמו. הוא לקח בידיים את הילדה הקטנה ואת המזוודה וכשהגיע למפתן הדלת נשבר בבכי ובדמעות, אחז במשקוף ופשוט מיאן להיפרד. איפה הוא היום? האם התאושש ממה שעוללנו לו? האם מצא עצמו שוב נודד בין קרוואנים? אינני יודעת.
אני שואלת את עצמי הרבה פעמים איך יכולנו לעשות דבר כזה? איך אפשר היה להוציא מהבית נשים וילדים, גברים ונוער, בכזו אטימות? איך פיזית הידיים נשמעו למוח?
אולי התשובה היא – התנתקות. התנתקות בין המוח לבין הלב. כנראה שהתוכנית הזו נקראה באמת על שם הניתוק שהיא תגרום למבצעיה ולמדינת ישראל מהערכים שלהם.
אני רק בת 24, וכבר עם כזו צלקת. אני מבינה שהייתי חיילת צעירה ומבולבלת, להוטה לבצע פקודות, וכשזה נגמר - חודשים אחר כך הייתי שבורה. כולנו היינו שבורים. כל החברות שלי, אפילו המפקדים שלנו, נשברו שם בגוש. רק כשחזרתי הביתה והתחלתי לעכל, הרשתי לעצמי גם לבכות.
אז סליחה. היום כאזרחית אני רואה זאת כחובה לעזור לכם בכל דרך שאוכל לצאת מהמצוקה אליה אני (כנציגת המדינה) הכנסתי אתכם. אני רוצה לחזק אתכם בשיקום הארוך והכואב שנכפה עליכם. אני כותבת כדי שאף חייל לא יסכים לבצע בעתיד פקודה כזו, פקודה לא ערכית בעליל. מדברים אצלנו תמיד על הומאניות כלפי שכנינו הערבים, מה עם שכנינו היהודים? אנחנו לא חברה אחת, שאמורה לדאוג לכל חלקיה?
אני לא סולחת לעצמי. אני מקווה שאתם – מפונים יקרים – תסלחו לי.
אני מקווה שאתם מבינים מדוע איני מפרסמת את שמי. פתחתי תיבת דואר אלקטרוני, ואשמח לשמוע מכם. שימו לב לשם שבחרתי.
הכותבת, בת קיבוץ שירתה כחיילת בגדוד נח"ל ובקיץ 2005 עסקה בפינוי בדולח וכפר דרום. המכתב התפרסם לאחרונה
