אבל תאאמיד אני בשוק מזה.

לבריאות..

הגברת אמנם נראת כמו בובה קפואה, אבל היא קצת רוקדת, והיא עושה את זה מול עשרות אלפי גברים.

תמוה בעיניי למה ביום החתונה מותר ובכל שאר ימות השנה זה יהיה אסור בתכלית?!

הרב שלך יתכן שיפסוק אחרת

דעתי בין כך ובין כך שזה לא ראוי

אני באמת לא מצליחה להבין מה יכולים להיות המניעים להיתר?!

"כיצד מרקדין לפני הכלה?"- משם זה נולד?

סתם משהו לבן שזז והיא גם לא באמת רוקדת

שוב לדעתי זה לא נכון אבל מדובר בחסידות שכנראה הולכים לפי האדמור שלהם

אבל באמת מסקרן אותי להבין לעומק את הנקודה!

איך בחרו להתיר דבר כזה?

האם שמחת כלה דוחה צניעות?

זה מתמיהה אותי- דווקא בגלל שצניעות והפרדה בין המינים כ"כ מוקפדת בעולם החסידות.

א"א להסיק מכך שכל הכלות רוקדות כמו בובות קפואות

מה ההבדל בין מה שרואים פה לבין זה שהחתן והכלה הולכים יד ביד אחרי שהם מתחתנים?

כולם מביטים..

יש אפילו שאומרים שראוי שכולם יראו את זה שהם אוחזים ידיים אחרי החופה.

ושוב לטעמי היא ממש לא רוקדת, אלא רק מזיזה רגל לימין ופעם לשמאל..

(רק להבהרה אני לא מביעה כאן עמדה לשום צד, דעתי לא נוחה עם שני המקרים..)

נניח שהיא כן רוקדת,

מה ההבדל בין זה לבין זוג שמחזיק יד ביד והולך לפני כולם כך אחרי החופה?

או זוג שמצטלם יד ביד מול הצלם ומקרין גם מעבר? 

יש מרחק רב בין השניים.

לגבי הצילומים- כל עוד זה לא בפני עשרות אלפי איש- אלא רק בפני הצלם ואולי כמה בני משפ'-

לא רואה בכך בעייה כפי שאני רואה בריקוד.

מובהק שיש רבנים מסוימים שממש פוסקים כך.  (כן, צריכה למצוא מקור, אך זה ממש ידוע והיה על זה דיון באחת החתונות המשפחתיות שלנו, והרב פסק- כן, נותנים יד)

בלנ"ד אביא מקור.

זה לא "רומנטיקה".. אלא בשביל הרצף בין החופה לחדר יחוד.

שזה "רשות הרבים" אתאפק בתגובתי אליך.

אני חושב שהחברים פה מספיק נבונים לזהות את סיגנון תגובותיך האלו ואת מניעיהם.

רק אציין שהגישה הזו גם גורמת לאי הבנת הנקרא פשוטה:

שהרי "נפשי" אמרה שהיא חושבת שזה ענין "הלכתי", ולא משהו מעבר לכך - ועל כך אמרתי שאכן נכון שאין כאן ענין "רומנטי" אלא רצף הנדרש עפ"י ההלכה.

וכן, נכון - "רומנטיקה" עפ"י השו"ע, זה אכן לא בפני אחרים. ואני מאחל לך שתזכה פעם להתחתן בצורה נורמלית, ואז תבין שהיחס בין אנשים שאינם "מנפנפים" במילים הללו לעיני כל עובר ושב, עמוק בהרבה מאלה שדואגים כל הזמן "להגיד", כדי שכולם "ידעו" שאין במה להתבייש...

וה"לגלגנות" הזולה, "כמעט חשבתי שאתה משתמש במילים לא ראויות" - מראה על כותבה בלבד, ואין צורך להוסיף.

כבר הצעתי מזמן, שאת "נוגדניך" - האמיתיים או המדומים - לא תוציא בכיווני..

לא רוצה לרדת לפסים אישיים. אם בכל זאת בא לך, אשמח לענות בשיחה אישית.

נכון, אין דבר כזה רומנטיקה בשו"ע. גם שלא בפני אחרים

מהסיבה הפשוטה שהיא לא הייתה קיימת בעולם. הסביבה התרבותית לא הכירה בכלל בצורך הזה בנפש וזה לא היה נהוג גם בחדרי חדרים. לכן השו"ע לא התייחס לכך. (ויש לכך סימנים למכביר בספרות חז"ל)

לעומת זאת, כיום התפתחה המודעות לנושא וההתעסקות סביבו ולכן צריכה להיות התייחסות הלכתית לעניין.

(לא חושב שבזמן השו"ע בנות דמיינו את עצמן בשמלת כלה מגיל 4).

יחסך לנושא הוא בעצם: "לא מכיר בצורך הזה, לפי ההלכה הוא לא קיים, אבל תחכו לאחרי החתונה בבית ואז זה בסדר". זוהי גישה קרה ומחושבת. שלפי הבנתי מנוגדת לערכי היהדות הבסיסיים.

מקווה שגרמתי לך לחשוב לשנייה מחוץ לקופסה שאתה נמצא בה

ראשית, לא "בא לי" שום פסים אישיים, כמובן - ואם לא צורת תגובתך מסוג זה, גם לא הייתי מגיב עליה כך. 

מה שכתבת על "אי הצורך" בנפש בזמנים עברו (ואינני מתכוין ל"רומנטיקה" במובניה הזולים והדמיוניים, אלא על יחס של אהבה בין איש לאשתו, כולל במובנה ההרגשי כמבטא אותה), זה לדעתי לגמרי "דמיונות". אנשים חושבים לעיתים שרגשות הומצאו רק היום. השאלה זה רק אם שמים כל דבר במקומו הנכון, או שמ"צימאון" זמני מאבדים פרופורציות, ואז האהבה אינה אהבה וסופה כסוף הרבה בתים בעולם ה"רומנטי" של היום.

דיינו שנזכיר מאמר חז"ל: "ואת בִיתי גירשתם מבית תענוגיה" - זה הישן בקילעא שאיש ואשתו מצויים בה. ומוסיפים ומסבירים, אפילו בזמן שאסורה - בגלל שבּוֹשה לדבר איתו בחופשיות.  צא וראה, בתוך מצב שאסור גם דיבור ב"קלות ראש" בין איש לאשה, עדיין אמרו חז"ל שמי שנוכח שם, מגרש את בִּיתו של ה' מ"בית תענוגיה". מספיקה הדוגמה הזו, להראות כמה היו מודעים, כמובן, לעומק חשיבות היחס הנפשי העדין, וכמה שזה - כמובן (מגוחך אפילו להגיד) - היה קיים.

ובשו"ע כתוב לא להראות גילויי חיבה בפני אחרים. אז היה קיים - ובפני אחרים אסור.

מה שכתבת בשם "יחסי לנושא" איננו מצריך אפילו התייחסות.. מפני שכל מי שקורא מה שכתבתי, רואה שמה ש"הלבשת" על דברי פשוט אינו מתחיל להימצא שם..  לפי הבנתי, "שמירת הלשון" כזו דוווקא היא מנוגדת ל"ערכי היהדות הבסיסיים".. (ואגב, קצת מוזר: רגע קודם כתבת הרי שכלל אין בשו"ע וכו' - המבטאים את "ערכי היהדות" - מושג כזה).

ואני אינני נוהג להתייחס למשהו בגלל שכותבים "בשמי" דברים שלא אמרתי.. ואז אולי "אתרגז" ואגיד מה אני חושב...  אם מישהו שואל בנימוס ויש לי מה לומר ואני חושב שהבמה מתאימה - אז אני אומר. כמו מישהי ששאלה פה על מקור למשהו.

אכן, מה שכן כתבתי בהודעה לעיל, בעקבות דבריך הלגלגניים (לטעמי - סיגנון כזה מלגלג על כותבו בלבד) שמהם הובן שאתה בטוח שאתה מבין ב"רומנטיקה" אבל אצל ה"דתיים האלו" לא מכירים מה הרגש שאמור להיות בין איש לאשתו, - 

היה שאני מאחל לך שתזכה להינשא כראוי ואז גם לתפוס שכל ה"רומטיקה" הדמיונית של אלה המנפנפים בה כל העת ב"תרבות" הנוכחית (וכפי שגם אתה עשית), היא אפס מאופס מול זה. 

ודומני שמתוך הדברים, מובן היטב מי צריך לצאת מה"קופסה".. גם קופסת הדמיונות, וגם קופסת ה"דימיוּן" מה עולמם של אחרים.. יש כאלה שזו דרכם: מציירים דברים גדולים מהם בהרבה בצורה מגוחכת וקטנה, כדי שיהיה  נוח "לתקוף" אותם.

ומי שיזכה (וכעת אינני מדבר אליך - אלא לאחרים הקוראים פה, שזו גם כל המטרה שבגללה בכלל הגבתי לדברים שנכתבים בצורה כזו), לשמור את כל הרגשות והכחות הטבעיים שמתעוררים בו או קיימים בתוכו - ב"קופסה" פנימית נכונה, של ריכוז היחס באישיות של מי שהוא/היא רוצה להתחתן עימו/ה; ומתוך היחס אל האישיות, ומתוך הקנין והמחוייבות ויצירת המציאות החדשה שע"י החתונה - גם להוציאה לפעל בשמחה בקדושה ובטהרה - יזכה בעז"ה לבנין עמוק פנימי, מה שלא זוכים כל "מנפנפי" הרומנטיקה המעורפלת בין תאוות ליחסים בין בני אדם.

נ.ב ואגב, ה"ראיה" לרומטיקה של היום מזה שבנות חושבות מגיל 4 על עצמן בשמלת כלה - רק ממחישה  את אי ההבנה בעניינן..  כדאי שתשאל אולי בנות אם מישהי מהן חולמת על זה בגיל קטן בגלל "רומנטיקה"...

ואותה שאיפה בדיוק היתה, מן הסתם, לא פחות בזמנים קדמונים, בפרט שגם היו מתחתנים צעירים יותר. והחשש מ"תשב עד שילבינו שערותיה" היה קיים גם אז.. גם הלשון הזו לא מהיום...

ואינני מתכוין יותר להמשיך בדיון הזה - בגלל הצורה בה הוא התחיל. מי שרוצה להעלות נושא - שיעלה לגופו של ענין, ובצורה שמכבדת מי שחושב/יודע אחרת ממנו.

ראשית - אני שמח שלא נפגעת, וכמובן לרגע לא היה לי שמץ רצון לפגוע, וגם לא "לעקוץ" בחזרה, אלא להתייחס למה שכתבת, שחלקו ולפחות תחילת הדברים, מוטב היה שלא נכתב.  וגם הסברתי כרגע ב"אישי" בתשובה לדברים ששלחת לי, שמשהו שתפסת כ"עקיצה", כתבתי כאיחול אמת, מכל הלב.

לרשימת שאלותיך:

אני מבין שאתה תופס שלפחות חלק מקושיותיך הן כלל לא על "תפיסת הזוגיות התורנית כיום", אלא ממש על התורה, על תורת ה'.  לדוגמה, "דרכי הקנין של האשה מדאורייתא", בלשונך; "אישה לא יכולה להתגרש מרצונה"; היתר פילגש"; דין מיאון"..

ואתה שואל - על התורה - איפה כל העדינות והרגשות הטהורים וכו' שהזכרתי.

ולא אמרתי שאסור "לשאול", רק הבהרתי שזה לא שאלות על "דברי" אלא על התורה, איפה העדינות וכו'...

השאלות מצויינות - ויש עליהן תשובות עוד יותר מצויינות.

ודווקא האופן הזה, הוא באמת האופן שאני חושב שמי שרוצה לשאול וזה מטריד אותו  (אני מניח שחלק נכבד מהקוראים פה, אינן צריכים הסבר מה משיבים על כך), צריך לשאול.

זה גם מה שכתבתי בתגובותי הקודמות, שאם לאדם יש "קושיות", ישאל ישירות, ולא ילך "בעקיפין", כי מרגיש לא טוב עם תפיסות מסויימות.  אי אפשר לאדם לענות לעצמו, אם אינו מציב - בפני עצמו - מה בעצם מפריע לו.   יישר כח.

ובאמת - היה ראוי שאענה כעת על כל הרשימה, כיוון שזיכית אותי להיות זה שישיב.

אבל - מלבד מה שאינני יודע עדיין אם אתה אישית באמת פנוי ל"תשובה", או שיש דברים שכבר השתרשו ואז תיווצר "התנצחות" שאין מגמתה רק האמת הצרופה (אינני יודע);

מלבד זה - גם אין לי פשוט כח לענות על כל זה עכשיו.

אז אם זה באמת חשוב לך - וכמו שכתבתי ב"אישי" עוד טרם ראיתי את ההודעה הזאת, אתה באמת רוצה להתענין מה עניות דעתי בנושאים אלו - אשמח בלנ"ד בהזדמנות להתייחס לדברים במסא"ש.

כנ"ל - בתנאי שיש רצון אמיתי לנסות להבין בכנות. סתם להתנצח, אין לי חשק. גם לא כ"כ זמן...

כל טוב. ואני שמח שמתנהל דיון ענייני בנועם.

אתה מניח שבעצם "כולם", מגדולים ועד קטנים, במשך דורות, נוהגים "שלא עפ"י התורה"....

וכמו כן, אתה סבור (כפי שעולה מהודעתך הקודמת) שבדרכה של תורה המקורית, כלל אין את כל העדינות שדיברתי עליה...

ואם כן, לשאלתך, מה ההבדל בין לבחור בהנהגות ה"דתיות" היום (שאתה חושב שאינן "לפי התורה") לבין ההפקרות ה"מערבית"..

סלח לי, יש פה, לדעתי, בעיה עמוקה בתפיסה מה זה תושב"כ ומה זה תושבע"פ ומה מקומם של תקנות חכמים ומנהגם של ישראל. זה נושא מאד רחב ועמוק - ולא כאן מקומו.

רק אציין כעיקרון, שבוודאי אנחנו עושים "כמו שהתורה אמרה" ואומרת. והצדק התורני והמידות התורניות, הם אותו צדק ואותו מידות. ודרכה של תורה, שאותו עיקרון יסוד יכול להופיע במציאויות שונות בגוונים שונים, ולא בגלל זה זה "לא תורה" אדרבה, זו תפארתה וחיוניותה.

רק דוגמה קטנה מהדוגמאות שהבאת (שכולן, אגב, דוגמאות "צדדיות", שמעולם לא היוו את ה"דגם המרכזי" של הנישואין בעם ישראל. וכבר, לדוגמה, כתב מישהו מאמר מזמן, להוכיח שגם לפני חדר"ג לא היתה מצויה נשיאת שתי נשים אצל חכמי התלמוד): "מיאון". עפ"י דין תורה, בת פחות מגיל 12, יכול להשיאה רק אביה. כאשר אין לה אב, ויש חשש שתתפקר - מותר לאימה ואחֶיה להשיאה, ואז היא יכולה בהגיעה לגיל מצוות, 12, "למאן", ויוצאת. שהרי חכמים הם שתיקנו את חלות הענין הזה, והם תיקנו את אופן היציאה הזה. ואם  לא - הרי  היא נשואה לכל ענייניה ושוב אינה יכולה לצאת אלא בגט.

אם כן, ברור שמדובר בזמן שיש מציאות של נישואין בגיל זה, ובמקרה חריג של בת שהתייתמה, ושיש חשש בגלל הנסיבות שבהן היא נמצאת, להתפקרות, והיא עדיין אינה בוגרת דיה כמובן כדי להיות בטוחה שתוכל להינצל מזה בכחות עצמה - נתנו חכמים (תושבע"פ! איננו קראים. את הסמכות הם קיבלו בדבר ה' בתושב"כ) כח לאימה ואחיה, מדעתה, להצילה ע"י "נישואין" - ועם זה לא כבלו אותה בכך לתמיד, שהרי מדאורייתא אינה נשואה עד אז. וגם כך יש אזהרה לא למהר להסכים לכך אם נראה שלא תרצה באדם הזה אח"כ. מה עדִין מזה?

אלא שבימינו, המציאות ה"טכנית" אינה כזו. גם מצד השלב בחיים שבדרך כלל בנות נמצאות בו אז, גם מצד האפשרות למסגרת וכו'. בנוסף - יש אומרים שבזמן הזה אין ממאנים כלל, מחמת אי בקיאויות הלכתיות מסויימות (מובא כבר בנו"כ של השו"ע). ומכל מקום - כדברי השו"ע בעל התניא, כל הנושא של מיאון הוא דבר לא מצוי.

אז "להוכיח" מזה על "שינוי" מדרכה של תורה? המציאות השתנתה, העדינות של הדאגה לבנין בתי ישראל בצורה ראויה היא אותה עדינות.

וככלל, מלבד שאלו דוגמאות "צדדיות" כנ"ל, ברור שביסודות וב"גבולות" לא השתנה דבר. וברור שעפ"י דרכה של תורה, נישואין מתחילים מהנישואין..   זה נושא שאין טעם להאריך בו. וכבר כתבתי לעיל - שמי שאינו חש את זה מטבעו הבריא, כבר הפסיד דבר עיקרי, וצריך רחמי שמיים שלא יאבד מה שהיה יכול להרוויח בעומק ישותו מהמציאות של נישואין.

הארכתי גם כך מעבר למה שהתכוונתי. מעבר לכך, לא במסגרת זו.

ואשמח למקור. מדוע לזוג נשוי מותר להפגין גילויי חיבה ברבים

בכלל לא התייחסתי לסירטון הזה.

אמרתי רק לגבי ההליכה מהחופה לחדר יחוד, שזה אכן דבר "הלכתי" כפי שכתבה "נפשי".

ואגב, אין לי שמץ ספק שגם ה"ריקוד" המצולם הוא מנהג אצלם שבנוי עפ"י טעמים של עצם "ענין" הנישואין כפי שהם נוהגים. רואים גם שזה נעשה עפ"י "כללים", עם זמן מדויק.  שוב, לא התייחסתי כלל לעצם הענין הזה.

זה לא קשור לענין הזה.

באמת האיסור להראות גילויי חיבה ברבים נוהג, בפשטות, גם בחתונה.

וההליכה מהחופה היא מטעם הלכתי, לא מטעם של "גילוי חיבה", כמו שגם שימת הטבעת על אצבע הכלה היא כזו.

אשמח למקור להחזקת הידיים בזמן שבין החופה לחדר יחוד

והסבר בצידו

תודה

"אחרי החופה אוחז החתן את הכלה בידו ומוליכה לחדר היחוד, ובהולכה זו קונה אותה לכמה שיטות. ויש אומרים טעם ההולכה כדי שלא יהיה הפסק בין ברכת נישואין להיחוד"

המקור: ספר "שולחן העזר" סימן ח', ס"ק ג.

מצוטט בספר "יום החופה", שהוא ספר שחיבר הרב דניאל פריש, ויש בו גם הנהגות שהן בווודאי בלשון המקובלת היום בחוגים חרדיים מובהקים דווקא. וה"הסכמה" עליו היא של רבני הבד"ץ..

אך יש רבנים שמתירים

בעיקר הזרם החסידי הוא זה שמתיר את זה

ולא, לדעתם היא לא רוקדת שם

מוזמנת לפתוח בערך "ריקוד" ולראות שזה לא מוגדר בדיוק כריקוד.

(לעיון במושג ריקוד, מומלץ לפתוח בהלכות שבת בקשר לריקוד, מה מותר ומה אסור)

ל'מצוה טאנץ'.

אבל בעין הנמוכה שלי זה פשוט וברור שזה אסור.

לפחות בחתונות שהייתי בהן

אם החתן והכלה רוצים לרקוד ביחד הם עושים את זה בעזרת נשים.

בחיים לא הייתי רוצה שמאות עיניים אם לא אלפים יהיו נעוצות בי..

(גם אם לא הייתי "דוסית")

ונראלי שלא.. גם אם זה יהיה במחיצה של הנשים.. וכיף ומרגש והכל, אבל היי, נראלי שזה משו בינינו כזה..

בלי כל קשר להלכה- פשוט פאדיחה. כל העולם צופה ברגעים כל כך פנימיים.. הייתי בורחת לאיזו פינה..

והחופה היא רגע הרבה יותר____ (השלמי את המשפט)

הכל עניין של נורמות חברתיות 

החופה הוא אירוע שאנחנו כן רוצים שיתפרסם, 

בנייה של הבית שלנו....


לעומת הריקוד שבו גם הכלה רוקדת..

מה שמסבך את העיניין הלכתית.

אנחנו רוצים את האירוע הזה מפורסם.

כי חשוב לנו לומר, להכריז..


אנחנו נשואים, 

היא שלו והוא שלה,

ואסורים לכל אדם.


ולא רק בשם הנורמה החברתית,

הבאה והולכת לפעמים..

בעזהי"ת.

ובאמת תמהני על החלק שהחתן בא לכסות את הכלה. למה כולם צריכים לראות את המבטים?!

חופה היא מעמד הילכתי. איפה כתוב שריקוד הוא הלכה (שלא לדבר על ההפך- גלויי חיבה וכד')

קצת שכל ישר והגיו ן בריא לא יזיק

היא בכלל לא מחייכת ועם הפנים למטה

[יכולה להבין את הראש המורכן, בכל זאת לא נעים..

אבל תחייכי, התחתנת! או שאולי היא באמת דואגת עם מי היא התחתנה....?]

ממנו - http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=46545&st=&pgnum=269

היא בכלל לא זזה, עדיף שהיתה רוקדת אצל הבנות ...

זה ענין של מנהגים.

צריך לכבד וזהו.

בדיוק אתמול שמעתי מהר' חנה הנדלר (אשתו של...) שהיא אף-פעם לא הבינה את עומק הנסיעה של החסידים לר"ה כמו שאר ימים טובים, לרב'ה. תמיד היה לה קשה שהמשפחה נשארת בבית עם האמא, ושהיא מנהלת את החג. 
יצא לה ללדתבאחת הלידות, ולהישאר בבי"ח לא דתי לר"ה, ובין השאר היו שם חסידות גור. במשך החג נוצרה שיחה, ובין השאר היא שאלה אותן על זה, והן ענו לה בפשטות: נראה לך שאנחנו רוצות שהבעלים ישארו בבית? שלא יעיזו! בשבילנו החג זה להיות בבית של אמא או החמות כל הבנות ביחד.
המסקנה שלה היא שהכל תלוי בעיני המתבונן, לחסידות זה ברור מאליו. הבעיה היא אצלינו - אנחנו רגילים לחגים של משפחות.

אותו דבר עם המצווה-טאנץ, בעיניים שלנו זה מוזר כי אנחנו לא מורגלים לזה, אך בעיני החסידים זאת חלק מהשמחה של המצווה!

כמו שכבר כתבתי כאן זה הכל עניין של נורמה חברתית

/Forum/Forum.aspx/t488468#5611349

................

בכלאופן בגור זה לא היה קורה ...................

תכל'ס : שהכלה לבושה ככה בצניעות ועם כיסוי ראש אולי  זה שייך ...

בכל מקרה זה יפה..............

אבל ככה הם רגילים, אני בטוחה שלא הפתיעו אותה ב"ריקוד" הזה.

והיא ידעה מראש שזה הולך לקרות.

אבל ממה שאני מכירה זה שהחתן בא לעזרת הנשים ורוקד עם הכלה- זה יותר מקובל, לא?.

אין כאן המקום לפרטה אבל הניסוח של ההודעה שהיא לא מתכננת להשקיע בזה...

לק"י

אם היא לוקחת כסף, שתברר מראש הכל ותחליט אם היא יכולה או לא.

(גם בהתנדבות, לא הייתי נותנת תקווה סתם. בטח בתשלום).

לק"י
 

נראה לי שהייתי נאלמת דום או שואלת "מה?!" מופתע.

אם זה בתשלום, אם היה לי אומץ הייתי מבקש את הכסף אם אין סיבה טובה להתנהלות הזו.

אם זה בהתנדבות, זה אמירה לגיטימית שאין לה זמן כעת, הייתי מתבאס אבל מקבל אמירה כזו.

אני בהלם!!

אני הייתי רשום בפינקסים של 3 שדכניות, אמרתי להן שאני דורש שיספרו לבנות שהן רוצות לשדך לי מראש לפני הפגישה הראשונה שיש לי הפרעת מצבי רוח.

אף אחת לא חזרה אלי מעולם עם הצעת שידוך.

שדכנית אחת היתה אשתו של הרב שקידש אותי ואת אשתי, אז היא ראתה בלייב מתי הפכתי ללא רלוונטי.

שדכנית שניה שלחה לי הזמנה לסדנה לקראת חתונה חצי שנה אחרי החתונה אז הודעתי לה שזה לא רלוונטי.

והשדכנית השלישית, היחידה שדרשה תשלום מראש,

אני עדיין מחכה שתיצור איתי קשר כדי להודיע שזה לא רלוונטי 12 שנה אחרי החתונה.

אני יזמתי קשר עם אשתי, יתכן שזה גם מה שאתה צריך.

בהצלחה.

@יעל מהדרום יעל אני חייבת לשאול איך זה לא הרתיע אותך?

מאז הקורונה+ המלחמה, יותר אנשים עושים חתונות בכל מיני מקומות/ סגנונות.

כמובן יש את הקיצוניים של בסיסים/ מקלטים בהתאם לסיטואציה, אבל יש גם בבתים פרטיים/ חוות/ מוסדות חינוך עם חצר גדולה/ אולמות מקומיים- יישוביים או שכונתיים ועוד ועוד. זה דורש לפתוח את הראש, לפעמים ללכת על חתונה קטנה יותר, לפעמים יותר כאב ראש של התעסקות בטכני. אבל זה נותן יותר מרחב לעשות מה שבאמת מתאים לכם הן מהבחינה הכלכלית והן מבחינות אחרות 

ואז גם יש מקום להקים חופה.

שימו לב שמקום כזה בדרך כלל עם פחות תאי שירותים מאשר אולם. 

ואולי תשאל בפורום נשואים טריים שם יש אנשים עם ניסיון

אני לא מכירה ככ מקומות אבל בבני ברק ובאולמות נוספים של חרדים המחירים זולים. כמובן שהרמה בהתאם למחיר…

ונכון שחתונות קטנות זה משהו שמסובך לעשות אם אין הכרח (כי אתה לא תמיד יכול לא להזמין מעגל אנשים די קרוב, אם לא מכריחים אותך לעשות חתונה קטנה) אבל אני כן מציעה לשקול את זה.

ממה שראיתי חתונות קטנות לא פחות שמחות מגדולות.

ואם רלוונטי, אני יכולה בלי קשר להמליץ על תזמורת די זולה שלדעתי טובה ממש. 

לק"י

וזה לא היה מהיקרים.

אז עם כל עליית המחירים זה מחיר סביר לחלוטין. אולי אפילו זול😅

מזל טוב!!

כמובן אפשר גם לקחת אולם קטן שמיועד לבר מצווה וכדומה, אבל הוא לא מותאם לחתונה, מכל הבחינות…

זה זמני

בשם הבחורה

במרכז קסם יש - (כותבת מזיכרון, כדאי לברר שעות וכד- במצב העכשוי)

בית קפה "קפוצ'ינו"

חומוס אליהו

"המרפסת" - במודיעין עילית, יש שם פיצריה  מושקעת יחסית.

אין לי מספרים ... סליחה.

ובהצלחה!

– תוך־כדי־שיחה אין מה לעשות את זה

– שלא תוך־כדי שיחה, למה לא

–אם כי, אם מדובר ביותר מדי מחיקות, יכול להיראות מוזר

אני כל הזמן עורך עריכות מינוריות של ניסוח או מוחק דברים קטנים לא קורה עם זה כלום

ולא לערוך או למחוק.

כל עוד לא מדובר באינסוף הודעות רצופות של תיקונים קלים

שלב בקשר ואדם, אין פה תשובה גורפת שנכונה לכל המקרים. אמנם שאלת על משהו מסויים, אבל המערכת שלי מעלה עוד מידע שאולי יועיל למישהו. אז אנסה לגעת בכמה מקרים שעולים לי במחשבה עכשיו.

אתחיל בתלוי הקשר:

אם תוך כדי התכתבות ומדובר בשינוי של טעות הקלדה - פשוט שזה בסדר, הצד השני ראה ומבין.

אם מדובר בשינוי ניסוח מהותי - הייתי מסבירה את סיבת העריכה אם מצידי (רצון לדייק, וכדו'...) אם במחשבה על הצד השני (שלא יפגע, שלא ישתמע אחרת מהכוונה שלי וכדו'...).

בהירות במקומות האלו יכולה להיות קריטית ומשמעותית עבור מי שמולך. והיא יכולה לקבוע אם התנועה תהיה התקרבות או התרחקות.

אם זה קורה כשהצד השני לא 'בנוכחות' וירטואלית, יכול להיות שזה יהיה רגיש יותר. אומרת יכול להיות, כי יש משהו במערכת שעשוי להעלות מחשבות על מה היה שם ומה פספסתי שאולי היה משמעותי וחשוב. לא הכרחי שכך יהיה, אבל כדאי להיות בתשומת לב לאפשרות הזו ולרגישות שעלולה להתגלות שם.

תלוי שלב בקשר:

בתחילת קשר, כשעולה צורך כזה לערוך או למחוק, זו הזדמנות ללמוד ולברר מה הצד השני מרגיש מול סיטואציות כאלו. עדיף ללמוד כך, באופן שנותן הרגשה שמודעים, שמים לב ורגישים לחוויה של השני מול מצב שיכול לעורר הרגשה לא נעימה או הסתרה. יש אנשים שזה עניין רגיש יותר אצלם, מכל מיני סיבות, וזה יכול ממש להשפיע על החוויה הפנימית שלהם. אז כדאי לדעת מראש כדי להתנהל ברגישות.

בהמשך, כשיש תקשורת עמוקה יותר המצב מצריך יותר רגישות.

קודם כל, חושבת שעדיף להשאיר את המרחב הוירטואלי בעיקר לדברים טכניים ולא לשיחות מהותיות, רגישות ורגשיות. יש משהו שלא עובר בכתב (שגם מי שמצליח לקרוא בין השורות לא תמיד מצליח לפרש נכון ומדויק), ונכון שתקשורת על דברים מהותיים ורגישים תהיה בדרך אחרת.

דבר שני,גם במצב של תקשורת יותר קרובה, ברור שיש הבדל בין מחיקה/עריכה כשנמצאים בתקשורת טובה וזורמת או כשמדובר במשהו טכני ששני הצדדים מבינים את ההיגיון בפעולה הזו, למצבים שנחשבים יותר רגישים וטעונים, ששם עריכה (ועוד יותר מחיקה...) עלולות להחמיר את המצב.

תלוי אדם:

יש אנשים רגישים יותר, לכל מיני דברים ולזה בפרט.

בדר''כ, נשים רגישות יותר לניואנסים קטנים שכאלו.

לא אצל כל אחת ההשפעה תהיה באותו היקף ובאותה עוצמה, ויש מי שתהיה רגישה לזה מאוד ככל שמכירים יותר, ויש מי שדווקא הביטחון בקשר יקל עליה להכיל יותר...

כל אחת עובדת כמו שהנפש שלה עובדת,

ולומדים את הרגישות הזו תוך כדי תנועה והיכרות.

בשורה התחתונה,

להסכים לעבוד גם מול השאלה הזו עם הלב.

לנסות להבין מה מרגיש מי שמולי ולתקשר איתו גם על זה.

אישית, לא רואה בעיה לערוך הודעות אם זה תיקונים לשוניים וכאלה. למחוק הודעה, פחות נהוג.

אבל אני חושב יותר לפני שאני שולח…

אבל זאת העדפה אישית שלי, אין פה משהו מיוחד...

אם זאת הודעה שלא חשבת עליה כנראה שזה לא כזה משנה לשנות

ששאל מה נסגר אחרי שמחקתי כמה הודעות

אז שישראל

שטויות

זכותי למחוק מה שבא לי

נכון שאם מחקו לי הודעה זה מסקרן

נו אז

יש חופש ביטוי

וואלה, חבורת שווים זה דבר שאין עליו בעולם!!

לאו דווקא בהקשר של לנ"ו אלא בכל־מיני דברים

ובכן:

=> הגדיל לי את ההוצאות

=> אך הגדיל גם את ההכנסות

=> בסך־הכל אני מרוצה

לצערי אני חשבתי כך גם בהתחלה.

אבל בסוף דווקא בגלל שאני נותנת לראש לנהל אני מתחילה לרדוף אחרי זה..

נגיד כשיש כמה הצעות במקביל אז מתחילה לחשב וכו' ואז מרגישה את המרדף הזה..

תודה!

של אובר ניהול.

וצריך לדעת להרפות ולתת קצב נכון לפרויקט.

אורך רוח, איך משיגים אורך רוח.

כדי לשהות בשאלה קצת ולהרגיש אותה ;)

תקרא את הספר הישן, שעדיין טוב בכדי להבין את הבסיס לשונות הזו - גברים ממאדים ונשים מנוגה.

לפחות על מנת להבין שהאמירה "הבחורות מסבכות הכל" אינו נכון.  

אבל היום זה קצת התערבב