ברשות אלעד ודינה
(ברשות שמים! 
)
)אנו פותחים עוד פרוייקט פורומי חדש ומלבב!
והפעם:
איור
כמה מילים קצרות על איור:
איור, על-פי הגדרת ויקיפדיה, הוא "הסבר לא מילולי". האיור הוא למעשה
ציור המעביר סיפור באופן חזותי. האיור לרוב לא עומד בפני עצמו והוא נלווה
אל יצירה כתובה (טקסטואלית) וממחיש אותה. הדבר נפוץ בעיקר בספרי ילדים,
אך לא רק.
לאור המצב, החלטנו להקדיש את היצירות בשרשור זה לנושא
"מלחמה וגבורה"
היצירות יתבססו על הפסקאות והטקסטים המובאים למטה. מטרתכם,
כאמנים מלאי כישרון ומרץ, הוא להמחיש את הכתוב ולהפיח בו חיים!
בהצלחה! 
להלן הטקסטים:
"תיאור המעשה: ביום ה-9 ביוני 1967, בקרב על תל-פחר, הגיעה יחידתו של טור' דוד שירזי ז"ל, תוך לחימה עיקשת, עד גדרות המוצב. מטען-צינור שהוחדר לגדר לא פעל ואז קפץ טור' דוד שירזי ז"ל על הגדר וחבריו עברו על גופו ונכנסו ליעד. אחר זאת, לקח מקלע של אחד הפצועים והמשיך בלחימה. טור דוד שירזי ז"ל נהרג בשעת לחימה ביעד. על מעשה זה הוענק לו : עיטור הגבורה ניסן תשל"ג אפריל 1973, משה דיין, שר הבטחון"
====
"זהו, נגמר הקרב. אני בריא ושלם. עזבנו את מרחבי החול מלאי גופות המתים, השריפות והעשן, ושוב אנו בארצנו שלנו. אני אכול דאגה לשלומך. אולי בעוד ימים מספר, כשהכל ייגמר, ונוכל להיות שוב יחד, אולי נחייך. כעת זה קצת קשה. כשמחייכים, משהו בפנים כואב. הלילה, ואולי מחר או מחרתיים, שוב נירה ושוב ימותו וייפצעו. אני אהיה בסדר - אבל חבל לי על אחרים."
(יוני נתניהו, מכתבי יוני)
===
בשנת 1796, הוטל על קצין תותחנים צרפתי צעיר, לעמוד בראש מסע צבאי לאיטליה. האיש עמד בפני משימה שנראתה בלתי-אפשרית... לרשותו הועמדו כמה עשרות אלפי חיילים, שציודם לקוי, אימונם פגום, והמשמעת ביניהם רופפת... לאחר שנקט באמצעי משמעת ראשונים, פנה הקצין במנשר אל חייליו ואמר את הדברים הבאים:
"חיילים אתם רעבים וכמעט עירומים. השלטונות חייבים לכם הרבה. אך אין בידם לעשות למענכם ולא כלום... סבלכם ואומץ
לבבכם מביאים לכם כבוד, אך אינם מביאים לכם תועלת ותהילה. בדעתי להוליך אתכם עכשיו אל השפלות הפוריות ביותר
בעולם. שם תמצאו ערים גדולות, גלילות פורחים, כבוד תהילה ועושר".
(על פי טארלה, ע' 30-29).
===
"תארו לעצמכם חייל ההולך בשדרה בדרך זרועת-אבן המובילה אל סטלינגרד. הוא עייף, עיניו נסגרות מאליהן מרוב אבן וזיעה... אי-שם רחוק, בכפר מולדתו, השאיר אם זקנה, אשה, ילדים. הוא מהרהר בהם ומקווה כי שוב ישוב אליהם. אך הנה מתקרב הוא אל הוולגה ורואה שמים אדומים מאש; הוא כבר שומע את רעמי ההתפוצצויות ושוב נישאות מחשבותיו אל ביתו, אל אשתו וילדיו.צאלא שהפעם מהרהר הוא בהם אחרת: כיצד יחיו בלעדי?" ואם לא תזכיר לו אותו רגע, על סכנת - המוות המרחפת על המדינה כולה, על חובתו הקדושה למולדת, עלול כובד הרהוריו להאט את צעדיו ולעצרו. אך הוא הולך ואינו עוצר: בשולי הדרך נראות כרזות, וסיסמאות הקוראות לו במילים לוהטות להתקדם וללכת: "חבר! אם אינך עוצר את האויב בסטלינגרד, דע כי יבוא אל ביתך ויהרוס את כפרך!"
(צ'ויקוב, ע' 262)
===
"במושב הנהג, מאחורי הגה העץ, המתין מפקדינו הלא-נערץ, אבישי. אחד מאותם שהגישו את אוזנם אל המרצע כדי לעבוד בשרות המולדת שנה נוספת. אני מאד מחבב אותו, אבל אני בדעת מיעוט. אבישי הוא טיפוס ביורוקרטי שלוקה בהתמכרות להוראות בטיחות. החבר'ה מתבדחים על חשבונו שעד שיגמור לתדרך בכל הוראות הבטיחות האינתיפאדה תסתיים".
(אני מוסטפא רבינוביץ', אשר קרביץ)
===
"באותו רגע נזרק רימון מבחוץ.בנס לא נפגענו. חששתי שהירדנים יזרקו רימונים נוספים. מישהו היה צריך לעלות למעלה ולהשגיח. לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב, שלחתי את איתן. איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי. ככה עברנו איזה שלושים מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים, עד שנפגע בראשו ונפל פנימה".
(גבעת התחמושת)
