מבחינת סיכוי למות עריסה לא עלינו.

הסיכון יורד מאוד בגיל חצי שנה, ונעלם סופית בגיל שנה. לשיקולך.

בסביבות גיל 4 חודשים. מאחלת ששלכם ימשיך לישון היטב

כיף לך שהוא לידך? אז שיהיה לידך עד שכבר לא יהיה לך כיף, ותרגישי שזה מפריע.

זה לא מתמטיקה וזה תלוי בלב האמא שלך

אישית- אני מעבירה, בדאבון לב, כשכבר ממש אי אפשר שישארו- לידה מתקרבת, או שמיטת התינוק קטנה מידי...

קחי בחשבון שזה תורם הרבה לילד להיות לידך. עצם העובדה שהוא קם בבוקר ורואה אותכם לידו זה נותן הרבה לביטחון העצמי שלו. וגם מונע ממך התרוצצויות ליליות, כמובן...

כשנוח ונעים להעביר- אצלי זה השתנה ממש בין הילדים

לרוב גג עד גיל שנה

כי הם עדין יונקים בלילה ואין לי כוח לקום רחוק מידי....

וגם הלכתית ברגע שהתינוק בסביבות גיל שנה יש בעיה שהוא יהיה בחדר.

תכלס אצלך הוא עדין קטן, בתפילה שישן לך ככה כל הזמן אבל שווה לחכות עוד קצת לפני מעבר לחדר אחר

בהצלחה

היא קיימת רק כשהילד מדבר, וגם אז - רק בזמנים שהוא ער... זה עיקר הדין (אבל יש מחמירים).

נו, מה לעשות,

הוא רוצה לינוק ואני רוצה לישון

לא היה לנו עוד חדר, וזה היה סיוט!! רק כשעברנו דירה העברנו אותו. 

את הקטנה העברנו בגיל חודש וחצי. מעולה! קמתי אליה אולי שבוע ומאז היא ואני ישנות לילה

זכור לי שרופא אחד אמר לנו שיש ענין שהתינוק ישמע את נשימותיהם של ההורים וכך הוא ג"כ לומד. לכן את הבכור העברנו בגיל 6-7 חדשים. את הילדים האחרים העברנו בסביבות גיל 3 חדשים, מכיון שהם עברו לחדר עם האחים שלהם. גם יותר נעים להעביר את הילד לחדר עם אחרים מאשר להיות לבד.
 

הוא בן 5 חוד', קם בלילה דיי הרבה, אבל המיטה הגדולה לא נכנסת אצלנו בחדר, והעריסה- כבר פיצית לו! אמרנו שננסה להעביר חדר ומיטה ואולי זה יגרום לו לישון טוב יותר.. נראה מה יהיה בלילות הקרובים..

בכ"מ תעשו לפי מה שנוח לכם ואם יש לכם מקום ואיפה וכו'..

מהיום הראשון שמגיעים הביתה. בדוק ומנוסה.

היום אני נמצאת בתהליך עמוק של ריפוי האטימות שנולדה בי באותם לילות קשים ומרוחקים. בינתיים גם הילדים שלי סובלים מאמא עם חסך, ואני מנסה בכל מאודי, למענם, להתרפא, לשוב אל הרגישות הבסיסית שהדחקתי כשנודיתי מקרבת הוריי בגיל שהייתי כה זקוקה להם.

זה שילד רגיל לישון במיטה משלו, לא גורע במאומה מיחס חם ואוהב על כל המשתמע מכך. רק שלא צריך לגמול אותו משינה בחדר ההורים. ולא לישון עם האמא והאבא במיטה אחת, וכל מיני רעיונות משונים כאלה.

חדרים נפרדים זה לוקסוס של עשרות השנים האחרונות בלבד, כך שהשינה הנפרדת היא-היא "הרעיון המשונה"

שלא לדבר שכך נברא האדם: תינוק תלוי על אימו וצמוד אליה כל שנותיו הראשונות ביום ובמיוחד בלילה (לבטיחותו).

אפשר לומר שבחמשת אלפים השנים הראשונות כך חי האדם, ורק בכמה עשרות השנים האחרונות התרחקנו מהבריאה.

תינוקי קטן שכל מה שהוא צריך זה אמא שהשניה הוא יצא ממנה, ישן כ"כ רחוק ממנה?

לא יודעת בדיוק מה יעיל ובדוק. אולי זה עוזר לשנת לילה טובה יותר, אבל זה מעלה את הסיכויים למוות בעריסה ל"ע, וגם מעלה את הסיכויים לחסכים בנפש, לדעתי ולדעת חכמים ממני.

בעיני זה פשוט למנוע מהתינוק את הצורך הבסיסי בקרבה, מגע, חום אנושי וכד'. הדברים האלה הם לא פינוק. זה צורך אמיתי וחשוב של התינוק.

שאלו אותי 2 אמהות חרדיות שבחיים לא ראו תינוק במנשא (ככה הם אמרו לי): זה לא מרגיל אותה להיות על הידיים? ובכן- לא!! הטיעון הזה עבר מן העולם. לתינוק יש צורך להיות על הידיים. אפשר להרגיל אותו שלא לקבל את הצורך הזה כמובן, אבל ההשלכות יבואו אחר כך.

אפשר להרגיל ילד להכל, השאלה היא מה הוא באמת צריך ומה אנחנו גורמים לו נפשית כשאנחנו מונעים את זה ממנו.

סליחה על ה"התקפה". זה לא אישי, באמת. אבל לא יכולתי שלא להגיב.

אמא שאין לה זמן לעצמה הופכת להיות אמא רעה וזה הדבר האחרון שתינוק צריך.

את לא יכולה לזלזל בזה! אמא לא יכולה להיות כל הזמן עם התינוק שלה, היא צריכהזמן לעצמה וזמן לבעלה אם היא רוצה להיות בריאה נפשית ופיזית.

"אמא שאין לה זמן לעצמה הופכת להיות אמא רעה" - עד כדי כך? כל אמא? זה כ"כ פשוט לך?

לו היית כותבת בענווה שמהיכרותך עם עצמך ועם יכולותייך את יודעת שצמידות לתינוק הייתה הופכת אותך לאמא רעה, זה היה מתקבל בהבנה ובהזדהות, אך מה הוצאת הלעז הזאת על אימהות אחרות?

אני הכרתי אימהות שנשאו את התינוק עליהן במנשא רוב שעות היום והיו אימהות נפלאות ואכפתיות, בלי שמץ של תחושת קורבן. הן אפילו לא פירשו את המצב הזה כ"אין לי זמן לעצמי" - היה להן כל הזמן שבעולם, עם ילד צמוד. כמו שבהריון יש לך זמן לעצמך אפילו שאת נושאת את העובר לכל מקום.

אני לא במדרגה כזאת, וזה בסדר, אבל חלילה מלזלזל באימהות כאלה או לקבוע שהן "הופכות לאימהות רעות".

אמא שחסכו ממנה מגע ואהבה, ביום או בלילה, קשה לה יותר למצוא בתוכה כוחות להעניק לתינוק שלה, בזמנה.

גם אני אומרת את זה בתור תינוקת שחסכו ממנה. לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך בורות, וחסך שעובר מדור לדור.

אני מקווה שאני מצליחה לשבור את מעגל הקסמים, ולתת מעט יותר מאשר אני קיבלתי, כך שלילדים שלי יהיה יותר להעניק לילדיהם שלהם, ולנכדי יותר להעניק לניניי, עד שכולנו נגיע למקום טוב יותר ואוהב יותר, בע"ה.

אבל אם מסתכלים על חברות "פרימיטיביות" שונות, שבמובנים מסוימים הן קרובות יותר לטבעיות, רואים שהתינוקות במנשאים. זהו, פתרו את הבעיה של ילד על הידיים. הוא פשוט לא על הידיים אלא על הגב.והידיים חופשיות. והילד מבסוט.

עגלה זאת המצאה די חדשה, כמדומני. לא נראה שלאמותינו וסבתותינו ברחבי אירופה וצפון אפריקה היו עגלות...

לא שלנו אין עגלה, אבל המנשא שעות בשימוש, וזה בדיוק מה שנותן לי את הזמן לעצמי ולבעלי ולילדות האחרות. תינוק בוכה בעגלה ונדנודים אינסופיים לוקחים הרבה יותר כוחות לדעתי.

גם לילות שבהם תינוקת בוכה- אני לפעמים משתגעת מזה ולפעמים נזכרת ב3:00 בלילה שיש מנשא... קמה, הגברת הצורחת נכנסת למנשא, נרגעת ותוך 10 דקות אנחנו שתינו במיטה ישנות בשלווה. (אחרי שהוצאתי אותה, כמובן, מהמנשא..)

צריך למצוא אותו.

לדעתי אחרי כמה חודשים (3-6 תלוי בילד) אפשר להעביר אותו לחדר נפרד, ולרוב זה באמת משפר את איכות השינה של כל הצדדים, אבא, אמא ותינוק. 

בילד ראשון באמת יש יותר קושי, אבל ילד שני לרוב עובר לחדר עם אח גדול יותר, אז הוא בסה"כ עובר מלהיות עם ההורים ללהיות עם אח, הוא לא לבד. מאד חשוב לזכור את ההבדל הזה...

התהליך של הפרידה של תינוק מאימו הוא תהליך ארוך והדרגלתי, שנמשך 9 חודשים ועוד 18 שנים.

בהתחלה התינוק תלוי באמא כמעט בהכל: ברחם היא נושאת אותו ממקום למקום, מווסתת את חום גופו, מספקת לו את כל התזונה דרך הטבור, וגם את החמצן.

כשהוא נולד, הוא מתחיל להשיג חמצן בעצמו בנשימה, ואפילו לעכל, אבל רק חלב אם, ולא סטייק. גם בגיל שנה לא הייתי מציעה לו סטייק, אלא דברים יותר קלים לעיכול ועדינים.

הוא נולד עדיין לא יכולת ללכת בעקבות אימו, בניגוד לסייח, נניח. את הצעד הראשון יעשה בגיל שנה, וגם אחר כך יצטרך לעזרה בניידות עוד שנה-שנתיים נוספות, במידה מסויימת.

וכן הלאה וכן הלאה, הפריד היא מאוד הדרגתית, לפי הצורך, ביום וגם בלילה.

ההרגלים הם מולדים - מהרחם. הפרידה מההרגלים לוקחת חודשים ושנים.

דיברו פה על זה שזה מקטין מוות בעריסה, ועל זה שלא צריך לקום כל הזמן להניק ונוח שהוא לידך וכו'

את הבן שלי העברנו בגיל שמונה חודשים רק כי היה חורף (אנחנו גרים במקום קר...) ולא רצינו לבזבז חשמל בשני חדרים,

ומאז שהעברנו אותו הזוגיות שלנו השתפרה פלאים. זה מצחיק להגיד אתזה, מה הוא מבין, בסך הכל בן כמה חודשים, אבל זה משפיע. ההרגשה אחרת שזה אתם ורק אתם, וגם שאפשר לדבר עד איזו שעה שרוצים ולא נלחצים כל הזמן ללחוש ושהוא יתעורר וכו'. תנסי אפילו ללילה אחד ותראי איך ההרגשה.

בעיני השלום בית הוא מעל הכל.

בהצלחה!

ב"ה יש הרבה משפחות שלא זקוקות לכך

בנוסף, קראתי פעם שדווקא הורים שישנו עם הקטנים, נהנו מחיי אישות עשירים יותר (לצערי לא הצלחתי למצוא שוב את זה...).

השאיפה של כל הורה היא להעניק לילדו כמה שיותר, בגבולות מה שהוא יכל לתת. זה נכון לגבי כסף, זה נכון לגבי ערכים, וזה נכון גם לגבי זמן ומשאבי נפש, ביום ובלילה מה שנכון לזוג הורים אחד, ממש לא בהכרח נכון לכל ההורים שבעולם.

ואגב - עבורינו זה השתנה מילד לילד! ב"ה עם כל ילד הצלחנו להעמיק גם את הזוגיות, וגם את ההורות. מאחלת לכל ההורים ולכל הילדים

אשריכם ואשרי ילדיכם שמצאתם את שביל הזהב שלכם!

כדי לשים אותו בנפרד שלא יתרגל!

שנמחקה. הקטע האחרון של ההודעה היה השוואה לאדם שמשקיע את כל מרצו בעבודה וזה לא גורם לו להרגיש "משועבד". אוף, אני לא משחזרת כל כך טוב. היא כתבה מאוד יפה. חבל שנמחק. היה פה באג מעצבן, ונראה לי שכמה הודעות ירדו לטמיון.

שפתחתי, זה נורא ביאס אותי כשהיא נעלמה... אבל היא חזרה..

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.