מבחינת סיכוי למות עריסה לא עלינו.

הסיכון יורד מאוד בגיל חצי שנה, ונעלם סופית בגיל שנה. לשיקולך.

בסביבות גיל 4 חודשים. מאחלת ששלכם ימשיך לישון היטב

כיף לך שהוא לידך? אז שיהיה לידך עד שכבר לא יהיה לך כיף, ותרגישי שזה מפריע.

זה לא מתמטיקה וזה תלוי בלב האמא שלך

אישית- אני מעבירה, בדאבון לב, כשכבר ממש אי אפשר שישארו- לידה מתקרבת, או שמיטת התינוק קטנה מידי...

קחי בחשבון שזה תורם הרבה לילד להיות לידך. עצם העובדה שהוא קם בבוקר ורואה אותכם לידו זה נותן הרבה לביטחון העצמי שלו. וגם מונע ממך התרוצצויות ליליות, כמובן...

כשנוח ונעים להעביר- אצלי זה השתנה ממש בין הילדים

לרוב גג עד גיל שנה

כי הם עדין יונקים בלילה ואין לי כוח לקום רחוק מידי....

וגם הלכתית ברגע שהתינוק בסביבות גיל שנה יש בעיה שהוא יהיה בחדר.

תכלס אצלך הוא עדין קטן, בתפילה שישן לך ככה כל הזמן אבל שווה לחכות עוד קצת לפני מעבר לחדר אחר

בהצלחה

היא קיימת רק כשהילד מדבר, וגם אז - רק בזמנים שהוא ער... זה עיקר הדין (אבל יש מחמירים).

נו, מה לעשות,

הוא רוצה לינוק ואני רוצה לישון

לא היה לנו עוד חדר, וזה היה סיוט!! רק כשעברנו דירה העברנו אותו. 

את הקטנה העברנו בגיל חודש וחצי. מעולה! קמתי אליה אולי שבוע ומאז היא ואני ישנות לילה

זכור לי שרופא אחד אמר לנו שיש ענין שהתינוק ישמע את נשימותיהם של ההורים וכך הוא ג"כ לומד. לכן את הבכור העברנו בגיל 6-7 חדשים. את הילדים האחרים העברנו בסביבות גיל 3 חדשים, מכיון שהם עברו לחדר עם האחים שלהם. גם יותר נעים להעביר את הילד לחדר עם אחרים מאשר להיות לבד.
 

הוא בן 5 חוד', קם בלילה דיי הרבה, אבל המיטה הגדולה לא נכנסת אצלנו בחדר, והעריסה- כבר פיצית לו! אמרנו שננסה להעביר חדר ומיטה ואולי זה יגרום לו לישון טוב יותר.. נראה מה יהיה בלילות הקרובים..

בכ"מ תעשו לפי מה שנוח לכם ואם יש לכם מקום ואיפה וכו'..

מהיום הראשון שמגיעים הביתה. בדוק ומנוסה.

היום אני נמצאת בתהליך עמוק של ריפוי האטימות שנולדה בי באותם לילות קשים ומרוחקים. בינתיים גם הילדים שלי סובלים מאמא עם חסך, ואני מנסה בכל מאודי, למענם, להתרפא, לשוב אל הרגישות הבסיסית שהדחקתי כשנודיתי מקרבת הוריי בגיל שהייתי כה זקוקה להם.

זה שילד רגיל לישון במיטה משלו, לא גורע במאומה מיחס חם ואוהב על כל המשתמע מכך. רק שלא צריך לגמול אותו משינה בחדר ההורים. ולא לישון עם האמא והאבא במיטה אחת, וכל מיני רעיונות משונים כאלה.

חדרים נפרדים זה לוקסוס של עשרות השנים האחרונות בלבד, כך שהשינה הנפרדת היא-היא "הרעיון המשונה"

שלא לדבר שכך נברא האדם: תינוק תלוי על אימו וצמוד אליה כל שנותיו הראשונות ביום ובמיוחד בלילה (לבטיחותו).

אפשר לומר שבחמשת אלפים השנים הראשונות כך חי האדם, ורק בכמה עשרות השנים האחרונות התרחקנו מהבריאה.

תינוקי קטן שכל מה שהוא צריך זה אמא שהשניה הוא יצא ממנה, ישן כ"כ רחוק ממנה?

לא יודעת בדיוק מה יעיל ובדוק. אולי זה עוזר לשנת לילה טובה יותר, אבל זה מעלה את הסיכויים למוות בעריסה ל"ע, וגם מעלה את הסיכויים לחסכים בנפש, לדעתי ולדעת חכמים ממני.

בעיני זה פשוט למנוע מהתינוק את הצורך הבסיסי בקרבה, מגע, חום אנושי וכד'. הדברים האלה הם לא פינוק. זה צורך אמיתי וחשוב של התינוק.

שאלו אותי 2 אמהות חרדיות שבחיים לא ראו תינוק במנשא (ככה הם אמרו לי): זה לא מרגיל אותה להיות על הידיים? ובכן- לא!! הטיעון הזה עבר מן העולם. לתינוק יש צורך להיות על הידיים. אפשר להרגיל אותו שלא לקבל את הצורך הזה כמובן, אבל ההשלכות יבואו אחר כך.

אפשר להרגיל ילד להכל, השאלה היא מה הוא באמת צריך ומה אנחנו גורמים לו נפשית כשאנחנו מונעים את זה ממנו.

סליחה על ה"התקפה". זה לא אישי, באמת. אבל לא יכולתי שלא להגיב.

אמא שאין לה זמן לעצמה הופכת להיות אמא רעה וזה הדבר האחרון שתינוק צריך.

את לא יכולה לזלזל בזה! אמא לא יכולה להיות כל הזמן עם התינוק שלה, היא צריכהזמן לעצמה וזמן לבעלה אם היא רוצה להיות בריאה נפשית ופיזית.

"אמא שאין לה זמן לעצמה הופכת להיות אמא רעה" - עד כדי כך? כל אמא? זה כ"כ פשוט לך?

לו היית כותבת בענווה שמהיכרותך עם עצמך ועם יכולותייך את יודעת שצמידות לתינוק הייתה הופכת אותך לאמא רעה, זה היה מתקבל בהבנה ובהזדהות, אך מה הוצאת הלעז הזאת על אימהות אחרות?

אני הכרתי אימהות שנשאו את התינוק עליהן במנשא רוב שעות היום והיו אימהות נפלאות ואכפתיות, בלי שמץ של תחושת קורבן. הן אפילו לא פירשו את המצב הזה כ"אין לי זמן לעצמי" - היה להן כל הזמן שבעולם, עם ילד צמוד. כמו שבהריון יש לך זמן לעצמך אפילו שאת נושאת את העובר לכל מקום.

אני לא במדרגה כזאת, וזה בסדר, אבל חלילה מלזלזל באימהות כאלה או לקבוע שהן "הופכות לאימהות רעות".

אמא שחסכו ממנה מגע ואהבה, ביום או בלילה, קשה לה יותר למצוא בתוכה כוחות להעניק לתינוק שלה, בזמנה.

גם אני אומרת את זה בתור תינוקת שחסכו ממנה. לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך בורות, וחסך שעובר מדור לדור.

אני מקווה שאני מצליחה לשבור את מעגל הקסמים, ולתת מעט יותר מאשר אני קיבלתי, כך שלילדים שלי יהיה יותר להעניק לילדיהם שלהם, ולנכדי יותר להעניק לניניי, עד שכולנו נגיע למקום טוב יותר ואוהב יותר, בע"ה.

אבל אם מסתכלים על חברות "פרימיטיביות" שונות, שבמובנים מסוימים הן קרובות יותר לטבעיות, רואים שהתינוקות במנשאים. זהו, פתרו את הבעיה של ילד על הידיים. הוא פשוט לא על הידיים אלא על הגב.והידיים חופשיות. והילד מבסוט.

עגלה זאת המצאה די חדשה, כמדומני. לא נראה שלאמותינו וסבתותינו ברחבי אירופה וצפון אפריקה היו עגלות...

לא שלנו אין עגלה, אבל המנשא שעות בשימוש, וזה בדיוק מה שנותן לי את הזמן לעצמי ולבעלי ולילדות האחרות. תינוק בוכה בעגלה ונדנודים אינסופיים לוקחים הרבה יותר כוחות לדעתי.

גם לילות שבהם תינוקת בוכה- אני לפעמים משתגעת מזה ולפעמים נזכרת ב3:00 בלילה שיש מנשא... קמה, הגברת הצורחת נכנסת למנשא, נרגעת ותוך 10 דקות אנחנו שתינו במיטה ישנות בשלווה. (אחרי שהוצאתי אותה, כמובן, מהמנשא..)

צריך למצוא אותו.

לדעתי אחרי כמה חודשים (3-6 תלוי בילד) אפשר להעביר אותו לחדר נפרד, ולרוב זה באמת משפר את איכות השינה של כל הצדדים, אבא, אמא ותינוק. 

בילד ראשון באמת יש יותר קושי, אבל ילד שני לרוב עובר לחדר עם אח גדול יותר, אז הוא בסה"כ עובר מלהיות עם ההורים ללהיות עם אח, הוא לא לבד. מאד חשוב לזכור את ההבדל הזה...

התהליך של הפרידה של תינוק מאימו הוא תהליך ארוך והדרגלתי, שנמשך 9 חודשים ועוד 18 שנים.

בהתחלה התינוק תלוי באמא כמעט בהכל: ברחם היא נושאת אותו ממקום למקום, מווסתת את חום גופו, מספקת לו את כל התזונה דרך הטבור, וגם את החמצן.

כשהוא נולד, הוא מתחיל להשיג חמצן בעצמו בנשימה, ואפילו לעכל, אבל רק חלב אם, ולא סטייק. גם בגיל שנה לא הייתי מציעה לו סטייק, אלא דברים יותר קלים לעיכול ועדינים.

הוא נולד עדיין לא יכולת ללכת בעקבות אימו, בניגוד לסייח, נניח. את הצעד הראשון יעשה בגיל שנה, וגם אחר כך יצטרך לעזרה בניידות עוד שנה-שנתיים נוספות, במידה מסויימת.

וכן הלאה וכן הלאה, הפריד היא מאוד הדרגתית, לפי הצורך, ביום וגם בלילה.

ההרגלים הם מולדים - מהרחם. הפרידה מההרגלים לוקחת חודשים ושנים.

דיברו פה על זה שזה מקטין מוות בעריסה, ועל זה שלא צריך לקום כל הזמן להניק ונוח שהוא לידך וכו'

את הבן שלי העברנו בגיל שמונה חודשים רק כי היה חורף (אנחנו גרים במקום קר...) ולא רצינו לבזבז חשמל בשני חדרים,

ומאז שהעברנו אותו הזוגיות שלנו השתפרה פלאים. זה מצחיק להגיד אתזה, מה הוא מבין, בסך הכל בן כמה חודשים, אבל זה משפיע. ההרגשה אחרת שזה אתם ורק אתם, וגם שאפשר לדבר עד איזו שעה שרוצים ולא נלחצים כל הזמן ללחוש ושהוא יתעורר וכו'. תנסי אפילו ללילה אחד ותראי איך ההרגשה.

בעיני השלום בית הוא מעל הכל.

בהצלחה!

ב"ה יש הרבה משפחות שלא זקוקות לכך

בנוסף, קראתי פעם שדווקא הורים שישנו עם הקטנים, נהנו מחיי אישות עשירים יותר (לצערי לא הצלחתי למצוא שוב את זה...).

השאיפה של כל הורה היא להעניק לילדו כמה שיותר, בגבולות מה שהוא יכל לתת. זה נכון לגבי כסף, זה נכון לגבי ערכים, וזה נכון גם לגבי זמן ומשאבי נפש, ביום ובלילה מה שנכון לזוג הורים אחד, ממש לא בהכרח נכון לכל ההורים שבעולם.

ואגב - עבורינו זה השתנה מילד לילד! ב"ה עם כל ילד הצלחנו להעמיק גם את הזוגיות, וגם את ההורות. מאחלת לכל ההורים ולכל הילדים

אשריכם ואשרי ילדיכם שמצאתם את שביל הזהב שלכם!

כדי לשים אותו בנפרד שלא יתרגל!

שנמחקה. הקטע האחרון של ההודעה היה השוואה לאדם שמשקיע את כל מרצו בעבודה וזה לא גורם לו להרגיש "משועבד". אוף, אני לא משחזרת כל כך טוב. היא כתבה מאוד יפה. חבל שנמחק. היה פה באג מעצבן, ונראה לי שכמה הודעות ירדו לטמיון.

שפתחתי, זה נורא ביאס אותי כשהיא נעלמה... אבל היא חזרה..

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....