ב"ה, אנחנו נשואים 5 שנים ויש לנו שלושה ילדים, כשהקטן בן חודשיים וחצי, ב"ה. עד עכשיו, 6 שנים, למדתי באוניברסיטה (וזה עוד לא בדיוק נגמר) וגם עבדתי תוך כדי. זה לא היה פשוט, אני מרגישה מאוד מותשת וכמו שכתבתי זה עדיין לא נגמר - אני בשלבי סיום של כתיבת עבודת התזה אבל הדבר הזה פשוט לא נגמר!! הבעיה שלי היא הבלאגן בבית. זה מאוד מתסכל אותי. תמיד יש לי את הדילמה - לשטוף כלים או לעבוד על המחשב (על התזה)? - לקפל כביסה או לעבוד על המחשב? וכו'... בדרך כלל אני מעדיפה את העבודה כי אני ממש רוצה לסיים איתה כבר!! אבל החלטתי שאת יום שישי אני מקדישה לבישולים ולסידור הבית. בקיצור - מה שיוצא זה שחוץ מהשעה הראשונה שאחרי כניסת שבת, הבית תמיד מבולגן (יש ילדים בבית.....). זה מתסכל אותי נורא. עכשיו בזמן החופש הבעיה רק גוברת!! ונמאס לי כבר להתנצל על הבלאגן לפני כל השכנות שבאות. לפני כמה ימים אחותי הגדולה הייתה אצלי עם אחיינית של בעלה (בת 11 בערך) ועשינו בריכה לילדים. היום אחותי הייתה אצלי (ושוב היה בלאגן), והיא סיפרה לי שהאחיינית אמרה לה אחר כך: "יו, איך הבית שלה מבולגן..". הדבר הזה העציב אותי מאוד. אחותי אמרה לי שזה עניין של אופי ושהיא לא הייתה יכולה להשאיר את הבית ככה. הסברתי לה שבערב אני לא יושבת רגל על רגל על הספה, אלא איך שהילדים הולכים לישון אני פשוט מתיישבת מול המחשב ועובדת על העבודה שלי (וזה מתיש אפילו יותר מעבודה פיזית). אמרתי לה שהיא לא תבין אותי (היא לא למדה לתואר וכד') ובזה נגמר הסיפור. חיצונית. אבל פנימית - נשברתי. אני פשוט מ-ת-ו-ס-כ-ל-ת.
יש לציין שלמרות שכתבתי בכותרת שאף אחד לא מבין אותי, דווקא יש אחד שמבין אותי - בעלי (הוא אפילו מעוניין שאמשיך הלאה - לדוקטורט). אולי הוא מבין אותי כי הוא רואה שזה באמת קשה לי. אני כל הזמן בוכה לו שאני לא מספיקה כלום - לא עם הלימודים, לא בהכנת מערכי שיעור לעבודה החדשה שלי בשנה הבאה (אהיה מורה סוף סוף בעזרת ה' אחרי הלימודים המפרכים) ולא עם הבית! למרות שנראה שהוא מבין אותי אני בטוחה שעניין "הזנחת הבית" מפריע לו.
סליחה על האריכות, אבל בשורה התחתונה אני מרגישה ממש מתוסכלת מהעניין שהבית שלי מבולגן באופן תמידי, זה מפריע לי מאוד מאוד, ועוד יותר מתוסכלת מזה שאנשים רואים את הבלאגן ולא בדיוק מבינים אותי. קל לדון לכף חובה. זה שובר אותי.
