לשאלה הפרוצדורלית:

אם אני לא טועה ילד שיהיה בן שלוש בחנוכה נכנס בתחילת השנה, בדיוק כמו ילד שבן שלוש בתחילת השנה (בלי תשלום מיוחד או משהו). ילד שבחנוכה עוד לא יהיה בן שלוש - לא יכול להיכנס באותה שנה לגן עירייה בכלל, בשום שלב בשנה. כנראה שלמצב כזה (נגיד יום הולדת שלוש יומיים אחרי חנוכה) קוראים "הפסיד שנה", אבל אולי מנקודת המבט שלך הילד הזה דווקא הרוויח (-: אם אני טועה, יש פה מספיק חכמים וידענים שיתקנו אותי.

לשאלה העקרונית:

את מתארת מצב מאוד אופייני, של ילד שבשל כרגע למגע חברתי בעיקר כשאמא באזור, ושל אמא שאין לה תנאים לספק את המציאות האידיאלית הזאת, וצריכה לבחור בין שתי אפשרויות לא אידיאליות: חברה בלי אמא (=גן), או אמא בלי חברה (=בבית). אני יכולה להגיד שבעיניי החלופה השנייה עדיפה בשלב כזה (ועד כמה שאפשר בכל זאת להכניס מגע חברתי, ואפילו של ילדים גדולים, ואפילו שבשלב הראשון לא נוצר קשר, כי גם שלב הצפייה מהצד הוא שלב חשוב בהתפתחות החברתית). אבל זו דעתי האישית, ואת מכירה את הילד שלך יותר טוב. ואם נמשיך עם דעתי האישית, אז לשאלה "עד איזה שלב", התשובה פשוטה בעיניי: עד השלב שבו את רואה שהמגע החברתי כבר לא מאיים עליו, גם כשאת לא באזור. אצל כל ילד זה קורה בגיל אחר.

המון הצלחה!

הבנתי שבמשרד החינוך השנה מתחילה בו' טבת. ולא בחנוכה..

[או שאולי זה לפי תחילת השנה הלועזית ופשוט ככה זה היה השנה?]

הבן שלי נולד בה' טבת ה31/12 ככה שאמרו לי שהוא האחרון בשנתון...

ולכן הילד שלך "בפנים".

לא בטוחה בכלל שזה הפסד להישאר בבית. מנסיוני- את הגדולה הכנסתי רק לגן 4 (כלומר דילגתי על גן 3) והיא כמעט הכי קטנה בשנתון. אמנם היתה לה מסגרת של סבב אמהות מושקע, כך שהייתה חברה, אבל זה לא היה גן.

עכשיו כשהיא בגן אני מודה לה' שנתן לי בינה להכניס אותה רק השנה. טוב לה אבל הגנים היום גדולים בדר"כ- 30 פלוס ילדים בגן וזה פשוט "מהמם" את הילדים. הלו"ז מאוד אינטנסיבי וגם היום ארוך- מבחינתי היה עדיף שתסיים ב13:00 ולא ב14:00. כך שאל דאגה- עוד שנה בבית עם אמא בטוח לא תזיק לו, גם אם הוא ישתעמם מדי פעם. לגן בכל מקרה הוא יגיע, ולעומת זאת שנה עם אמא בעיני שווה זהב. (אני עם ילדה בת שנתיים וחצי בבית, וכיף לנו בדרך כלל)

לדעתי הלא- מלומדת, הצורך החברתי בגיל הזה קיים אבל אפשר לספק אותו גם בשעה וחצי או שעתיים ביום עם עוד ילד או שניים. לא חיבים יום שלם בגן בשביל זה.

אני אשקול את הדברים בע"ה..

תודה רבה, שבוע טוב!

 התאריך הקובע הוא א' טבת. ילד שנולד לפני א' טבת- נחשב בשנתון. כלומר: אם הוא יהיה עד א טבת בן 3, הוא יכנס לגן 3 בתחילת שנה"ל (אפילו שהוא עוד לא בן 3 בפועל). ילדים שנולדו אחרי ר"ח טבת וההורים שלהם רוצים שיכנסו לגן, צריכים לעבור איזו שהיא הערכה פסיכולוגית. פרוצדורה לא פשוטה ובעיני מיותרת ממש. לדעתי ההורים צריכים לשמוח ש"הקב"ה החליט בשבילם" לאיזה מחזור הילד שלהם שייך.

ברוב מוחלט של המקרים לילד עדיף להיות גדול בגן מאשר קטן. הוא מקבל המון בטחון עצמי מלהיות הגדול (ולא משנה אם הוא מגיע מהבית או ממעון).

החוק הישן קבע ששנת לימודים הוא מה- 1.1 של השנה עד ה- 31.12 של אותה שנה.

זבולון המר ז"ל, כשהיה שר החינוך, קבע ששנת לימודים תהיה על בסיס השנה העברית, מא' בטבת עד כ"ט או ל' של כסלו (תלוי אם כסלו מלא או חסר באותה שנה).

היתה מהומה רבתית.  הרבה הורים לא התענינו בתאריך העברי....

בפועל, תלוי היכן מתגוררים.  יש רשויות מקומיות שפועלות לפי הלוח העברי, יש לפי הלוח העברי.

בירושלים, למשל, אם הילד נולד עד 31.12 או עד ל' בכסלו, הוא יכול להכלל בשנתון.

הבהרה!!!!

מחילה מראש לאמהות ששולחות ילד ל"מסגרת" עקב אילוץ - לימודים, עבודה וכו'.

דבריי הבאים מכוונים אל אמהות שיש להן אפשרות לבחור בין מסגרת ממוסדת לבין להשאר בבית עם הילד.

לשאלה היותר חשובה, ככל שילד נשאר עם אמא יותר זמן, הילד יהיה בריא יותר בנפשו, בטוח יותר בעצמו, ויידע למצוא את מקומו בעולם הגדול מתוך שלווה ורוגע (בהנחה שמדובר במשפחה נורמטיבית...).

יש לי ילדים שלא היו בגן אף פעם, אלא התחילו מסלול לימודים מסודר רק בכתה א'.  יש שהתחילו רק בגן חובה. חלקם בגן 4. הצעירים יותר דווקא קרשו גן, הם היו רגילים יותר להמולה.  הגדולים הסתדרו בבית נהדר.  

אחד מצאצאיי חשב שהוא משועמם בבית ומעדיף גן.  הוא היה בגיל של גן 4.  הספיקו לו שעתיים כדי להבין שעדיף בבית, גם אם יהיה משועמם מדי פעם, מאשר בגן!  הוא בחן את כל הצעצועים שיש בגן, והגיע למסקנה שבבית יש מגוון מספק.  הוא גם הזדעזע קשות כשהגננת אסרה (אמנם עם חיוך וברוח טובה, אבל עדיין אסרה לחלוטין) למלא גיגית קטנה במים כדי להשיט אוניית לגו.  אם לצטט את הנער, "למה יש בגן אוניה אם אסור להשיט אותה במים?!?"

אמא יכולה להרשות דברים רבים שהגננת לא מרשה.  עדיף "גן אמא" !  

לגבי הצד החברתי - 

ילד שבטוח בעצמו ובעולם, תמיד יהיה חברותי.  דווקא הילד שהתחיל לימוד ממוסד רק בכתה א' הוא הילד הכי חברותי שיש לי בבית!  אם כבר היתה בעיה, הבעיה היתה שמכיוון שהתיחסתי לילדים שלי כאל בני אדם ולא כאל עדר ילדים קטנים, הם היו בוגרים.  לפעמים היה קשה להם לרדת לרמה של ילדים בגילם אלא העדיפו ילדים גדולים מהם בשנה, שנתיים, שלוש, שמבחינה התפחחותית-נפשית התאימו לרמתם.

אישית, תמיד העדפתי ילד עם נשמה בוגרת על פני ילד תינוק.

גם אמא צריכה להתאוורר.  אפשר לבדוק את שעת היציאה לגן המשחקים של המשפחתון הקרוב לבית, ולצאת אל אותו גן שעשועים כמוהם, באותו זמן.  ילדך יכול להתנסות בחברה כשאת לצידו.  הוא יכול לשחק לידם, לצפות בהם וגם לשחק איתם, אם ירצה.  בדרך כלל, בגיל צעיר, הילד זקוק לאימו הרבה יותר מאשר לילדים בני גילו.

קראתי שוב את מה שכתבת.  דווקא אם הילדים גדולים ממנו, זה טוב לכאורה.  הוא יכול לצפות במשחקם וללמוד מהם.  כשיהיה מוכן, הוא ינסה לשחק איתם, או שלא, אין מחוייבות מצידו.  אין גננת שעומדת לו ולך על הראש עם דרישה שיהיה חברותי.  וכמו שאמרו לפני, מספיק ילד אחד (שניים לפעמים זה יותר מדי) כדי לחוות "חברה".  

אפשר פעמיים בשבוע לתאם שעת משחק עם אמא וילד אחרים.  אחר הצהריים או ארוחת ערב משותפת עם זמן משחק לפני כן.  אפשר גם להכין ארוחת ערב עם הילדים!  וכו' וכו' וכו'

בהצלחה!

אגב, תקשיבי לילד, הוא יגיד לך מה הוא צריך.

מי יותר ומי פחות.

והם היו במסגרות מהתחלה.

לי נראה שעדיף אמא עד גן חובה.

מצד שני יש כאן מומחיות...

קודם כל אני גם אמא שנמצאת בבית ומשאירה את ילדי בבית אין כמו אמא בגיל הרך אבל אני בגיל2 שמתי את ילדי במשפחתון 3 ימים בשבוע עד 1 וזה בהחלט סיפק את עניין החברתי ובמצומצם 3 ילדים לא כולל שלי  עכשיו ביתי בת 3 והתחילה גן היה קשה לה  בהתחלה  בקטע החברתי כי הרוב הגיעו ביחד מהמעון אבל הננת מדהימה ועזרה לנו מאוד ועכשיו יות ר קל לה חוץ מהפרידה של הבוקר שהיא בוכה אך חוזרת עם חיוך מאוזן לאוזן  ילדים מסתגלים יותר מהר מאיתנו

לדעתי אם אמא שמסוגלת להיות בבית אם ילדיך  ולהנות מזה  זה זכות  אך אין יותר טוב . אך זה ממש תלוי באופי של כל אחת אין כאן טוב ופחות טוב

גם אם הילדים מאוד צפופים הייתה לו לפחות שנה להיות לבד.

ילד שני מגיע לעולם שכבר יש בו עוד אחד, ואז הוא פחות ביישן ויותר חברותי מראש...

כל ילדיי נולדו בתחילת כסלו ותמיד אני באותה הדילמה,

לאיזה שנתון להכניס...

מה עדיף, להכניס לשנה הקודמת שהם שייכים אליה, עד א טבת כמו שאמרו כאן, ואז הם הקטנים ביותר

או להכניס לשנתון של שנה הבאה ואז הם הגדולים והבוגרים.

אלו נראים לי גדולים מידי

אלו נראים לי תינוקות מידי

ותמיד אני לא בטוחה שהחלטתי נכון...

אני יודעת שזה תלוי באופי הילד וב"ה הם מסתדרים מעולה בשנתון שבו הם הכי קטנים

אבל בכל אופן חולף בי ההרהור אולי להשאיר אותם בגן חובה עוד שנה

כדי שירוויחו עוד שנה ב"סוטול" לפני כיתה א

ויגיעו עם "פור" על כולם.

מה דעתכם?

אמא שלי, יועצת, מספרת שהיא נפגשת עם הרבה ילדים גדולים, כיתות ז'-ח' ככה, והם מאוד מאוד מודעים לזה שהשאירו אותם שנה נוספת בגן, והם לא עלו עם בני גילם לכיתה א'. זה משפיע על הדימוי העצמי שלהם שנים אחרי.

אני לא אומרת שהשיקול הזה צריך להיות היחיד המכריע, אבל כדאי לקחת בחשבון גם את הפן הזה של הדברים כששוקלים כל מקרה לגופו.

ולא רק שנשארתי שנה בגן חובה, אלא גם אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להישאר בגן כל הזמן ולא לעלות לכיתה א'... אז היא אמרה: "את בטוחה?? זה יהיה מאוד מוזר שכולם בגן ילדים ופתאום את תהיי גדולה כל כך..."
אני: "לא נכון! גם חלי הגננת גדולה והיא בגן!"

ותכלס.. דעתי לא כ"כ השתנתה מאז... מה יש לרוץ לבית הספר? כל כך הרבה שנים יהיו להם ללמוד... שיהנו בגן כל עוד אפשר

שהשארנו עוד שנה - בטרום חובה (בכוונה לא בחובה, כי לדעתי קשה יותר לילד לקבל שחבריו עולים לכיתה א' והוא לא)

היום הוא בכיתה א', בשל, בוגר, שמח והרבה יותר בטוח בעצמו מאשר אם היה עולה שנה קודם.

בי"ס יש לפחות 12 שנה, העדפנו לתת לו להישאר עוד קצת ילד.

אני בוחנת את הבשלות של הילדים שלנו לגן לפי היכולת שלהם להיפרד ממני.

הבכור שלנו אהב חברה, ובגיל 2 ו-9 חודשים הלך למשפחתון של 12 ילדים.

השני בגיל שנתיים וחצי יצא למשפחתון ובסביבות חנוכה החזרנו אותו הביתה - היה לו קשה. בגיל 3 וחצי הלך לגן ורק בגיל 4 וחצי הסתגל והשתחרר מאמא. אם היו לי כוחות להשאיר אותו בבית בשנה הראשונה של הגן - הייתי עושה זאת.

הקטן איתי בבית, אני מניחה שיישאר עד גיל 3 וחצי או 4 וחצי - תלוי בכוחות ובאופי שלו.

בהצלחה!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....