והבונוס שלהם בחיים זה הראייה שלהם את העולם. שזה משהו שאפשר גם לפתח.
אנשים רגילים משתמשים בחוש הראייה שלהם רק כדי לשרוד, לא מתעניינים ביופי, לא רואים את היופי, של הצבעים, של היחסים בין אור וצל, כהה ובהיר, קומפוזיציה של דברים וכו'. זה סוג של בזבוז חוש.
הרעיון והייתרון, ובעצם המשימה של הצייר, היא לא לצייר את הדברים היפים ומלאי ההוד והדר ממילא, ובכך בעצם להקטין את יופיים,
-אלא- הקשיבו טוב, לצייר את הדברים המכוערים, יפה.
לדוגמא, אז יכול להיות ערימה של זבל בפינת רחוב נידך ואיזה בטלן הומלס מחטט בה. זה יפה? זה אסטטי? בגדול לא. אבל אם אתה רוכש את הראיה של הצייר, אתה יכול לראות יופי לא בנושא הציור, אלא במופשט של מה שאנחנו רואים, כמו שנאמר, יופי של הצבעים, של היחסים בין אור וצל, כהה ובהיר, קומפוזיציה של דברים וכו'. ובכך בעצם, להאדיר את הדבר המכוער, והפשוט לכאורה, ולא להיפך.
וכיידוע, ציור מוצלח, כמו בלחן או שירה, הוא ציור שבו הצייר מצליח להעביר למתבונן את מה שהוא ראה, מה שעניין אותו, מה שתפס אותו וגרם לו להחליט לצייר את אותו ציור.
נ נח נחמ נחמן מאומן
