מניסיון:
בזיווג שני יותר קשה. דברי עם נשים שעברו את זה!
עדיף להפוך עולמות ובאמת לעשות הכל-הכל-הכל כדי להסתדר.
אני מבינה שקשה לך. גם אני הייתי במצב הזה,
והתגרשתי,
והגירושין שלי כאילו הם גירושין-אופטימליים;
זה היה שקט ונקי, בלי הרמות קול בלי קללות בלי איומים...
והוא שומר על הסדרי ראיה ומשלם מזונות גבוהים
ונישאתי שוב בדיוק למי שרציתי אחרי תקופה קצרה, ויש לנו ילד משותף מנישואים שניים
והילדה מנישואים ראשוניים פורחת בביה"ס ועם חברות ובבית ועם המשפחה וכו' -
ובכל זאת, אני אומרת לך,
גירושין זו טראומה. זה קרע שלעולם לא מתאחה.
זה ללכת לישון עם ייסורי מצפון כלפי הילדים, ולחיות בהשוואות,
ופתאום להסתכל בגרוש ולומר לעצמך, "בתחום הזה והזה, הוא היה כל כך טוב. איך זרקתי אותו?!"
וגעגועים למציאות שבה בעלך הוא אבי ילדייך ואתם יושבים וצוחקים יחד,
ולעולם זה לא יקרה שוב...
כשחזרתי מהלידה של הילד מנישואים שניים, כל הדרך בכיתי.
ברור שזה גם הורמונים וכו',
אבל ממש התחדד וכאב לי, שהנה, אני כבר חוויתי פעם משהו כזה,
אני כבר חזרתי פעם מבי"ח הביתה אחרי לידה עם תינוקת מקסימה בכסא בטיחות,
והייתי מאושרת ואופטימית והתענגתי על הריח שלה ועל המתיקות
והבטחתי שאעשה הכל כדי שיהיו לה חיים בריאים ומאושרים...
והנה אני שוב בסיטואציה הזאת, עם תינוק שילדתי לפני יומיים, מתוך כאב ואושר,
ואנחנו ברכב נוסעים הביתה, למשפחה המאושרת,
ושוב, אני מוקסמת מהיופי הבראשיתי, של כל התינוקות - איזה אף פצפון, איזה שפתיים מתוקות, שבא לנשק...
איזה תינוק חמוד. אני אעשה הכל למענך, שתהיה בריא ומאושר,
ופתאום - בום!
דה ז'ה וו.
החווייה הזאת כבר הייתה לי. זה כבר קרה. כבר אמרתי ת'מילים האלה פעם.
ונכשלתי.
התינוקת המתוקה ההיא, עכשיו היא ילדה. מתוקה.
ילדה מסכנה. אבודה. חיה עם קרע. לפעמים היא אצל אבא ולפעמים אצל אמא.
שם משפחתה שונה משם משפחתי.
אתמול שמעתי מהמחנכת באסיפת הורים שהיא מסתירה את זה שהיא בת לגרושים. זה סוד אצלה.
ובלילה, כשהשכבתי, ניסיתי לדבר איתה על זה, והיא אישרה: "זה באמת סוד...", אך לא הסכימה לפרט.
את מבינה??? מתחת לכל השואו הזה של המשפחה המאושרת בפרק ב', הילדה המקסימה הזאת מדחיקה.
במכתב שכתבתי לגרוש שלי ערב עזיבתי את הבית [כך נפרדנו, וכעבור שנה קיבלתי גט]
כתבתי, ש"אין לי רגשות אשם כלפי הילדה, כי אם יש אפשרות שההורים יחיו יחד אך יהיו לא מאושרים
או אפשרות שההורים יחיו בנפרד ומאושרים והילד מקבל אהבה מכל אחד מהם, אז הילד לא יינזק וזה המצב העדיף".
אבל טעיתי. כי הורה לא יכול להיות מאושר ככה.
כשאני רואה איך היא נתלית על אבא שלה במוצאי שבת ובוכה, "אל תלך...!",
כשאני רואה איך היא עושה הכל כדי לעכב אותו, "אבא, אני נכנסת לשירותים, ואל תלך עד שאני אצא", "אבא, תראה ת'בית בובות שלי", "אבא, אני רוצה להראות לך ספר מעניין", ועוד ועוד - - -
כשאני שומעת אותה בשיחה עם חברה, ואני קולטת שהיא משקרה ומציגה כאילו בעלי הוא אבא שלה -
אני לא יכולה להיות מאושרת!
אז אם אפשרות א' היא הורים לא מאושרים יחד, אפשרות ב', היא לא בהכרח הורים מאושרים חיים בנפרד...
