תשקיעו, תמצאו זמן לצאת החוצה לטייל במקום ירוק

אפילו סתם לטייל בחוץ ביחד.

כשנמצאים ביחד בחוץ אז יש את החוויה הכיפית של הביחד מצד אחד

מצד שני לא עולה על הפרק הקרבה הפיזית. 

בבית תנסו אולי משחקי קופסא, ככה זה ימקד אתכם במשהו אחר מלבד אחד בשני

אבל עדיין זה להיות ביחד. 

כמובן שזה יעבור, בהמשך זה הרבה יותר קל. 

תודה על תגובה העניינית נחשוב לצאת יחד למקומות פתוחים..אם כי כרגע סוער בחוצ..

אני גם התחתנתי לא מזמן וממש מבינה אותך!

משהו קטן שאולי יעזור,

כשאת ישנה או זקוקה מאד לחיבוק...

חבקי דובי או כרית! 

נשמע תינוקי..אבל תנסי...

ומצטרפת ליהונתן בר, תעשו דברים כייפים יחד

תתפלאי לגלות שהימים האלה יכולים להיות חווייתיים מאד, מעצימים וזכורים לטוב! לשניכם!

אם תרצי עוד, בשמחה באישי!

קודם כל תדעי שזה דבר שמתרגלים להתמודד איתו

לא לנצח יהיה קשה כל כך

תחזקו אחת את השני

שאתם מקיימים מצוה

תגידי לו דיבורים של חיזוק- יש לנו כוח! אנחנו עושים מסירות נפש בשביל מצוה חשובה! הקב,ה מחשיב את המאמץ והקושי של אנשים בקיום מצוות!

תנסי למקד מה בדיוק מחרפן אותך

(יכול להיות כמה אפשרויות)

וקחי בחשבון- לבעלך לא רק קשה עם עצמו- קשה לו גם כשקשה לך (כי הוא אוהב אותך... ) -אז עבודה שלך עם עצמך תביא טוב לשניכם

ראשית ,מודה לך על התגובה ..

מה שקשה לי איתו זה, שהוא לידי וישן לצידי ואני לא יכולה לגעת בו..היו סיטואציות שפשוט רציתי לחבק אותו ..אבל אסור!!אני יודעת שכל העניין הוא בס"ה לטובת שנינו אבל זה קצת עצוב לי ולו שככה זה המצב כרגע..
אני יחסית (וזה מפתיע אותי) ,פחות להוטה  לגעת אבל הוא ...נכנס לבית ועצוב לו ..הוא פשוט עצוב!!ואני לא יכולה לראות אותו ככה ..אני חסרת אונים.

יותר איכותי זה קצת מקיל על ההרגשה

בטח שיש לך מה לעשות!

לשמח את בעלך- אשריך שאתה מקיים מצוה! השם רואה ומחשיב את ההתגברות וההשקעה שלך! אתה יכול למצוא דרכים אחרות להביע לי אהבה- בצורה שמבטאת אתאהבת ה שלך!

תעודדי אותו לשוחח עם רב\ חבר\ על זה

לא תמיד הקירבה ותחושת הטוב שבאה אח"כ עולה על קודמותיה..

זה נכון אולי בצד הרוחני, אבל כאנשים שבסופו של דבר חיים בין הבלי העולם הזה -

זה לא תמיד מורגש, ולכן אני לא חושבת שצורת החשיבה שהעליתם מקלה על הקושי..

מאחרים, בד"כ גם היה קשה יותר לפני החתונה כרגע לא מצאתי לזה פיתרון חוץ מלהתפלל ולקוות ולסמן איקסים על הימים... 

זה מאד קשה, בייחוד בהתחלה עד שמתרגלים...

הימים האלו מאפשרים למצוא דרכים אחרות לקירבה ול"ביחד" - 

לוקח קצת זמן למצוא את זה ולהגיע לזה, אבל כשמוצאים, זה כל כך מיוחד ואמיתי!

זה קשר כן ואמיתי שיש בינכם - שלא תלוי רק בקירבה גופנית.

בעיני זה מעלה את הקשר בכמה וכמה דרגות!

זה יכול להיות יציאה לאן שהוא (ודוקא בימים סוערים מאד כיף לשבת על צלחת מרק באיזו מסעדה ולראות את הגשם בחוץ...),

יכולה להיות שיחה, לימוד, סרט, ארוחת ערב יחד ועוד....

בהצלחה!

בצורה מאוד משמעותית, ואני חושבת שההכנה הזאת היא פשוט חובה לפני חתונה!

נכון, אמנם הריחוק קשה בימי הנידה, אבל זוהי הזדמנות לחוות את הקשר גם ממקום אחר.

ממקום של מילים טובות, חיוכים, יציאות יחד, השקעה בהפתעות קטנות ומשמחות (ארוחת ערב שווה, פתקים בשקית האוכל שהיא לוקחת איתה ללימודים וכו') . אנחנו למדנו להשקיע מאוד בימים האלה, כדי להפוך אותם למשמעותיים.

נכון שאת הדברים הרומנטיים באמת כדאי לשמור לאחרי הטבילה, אבל אפשר לעשות עוד המון דברים נחמדים יחד גם בלי לגעת.

דבר נוסף - הרבה פעמים בזמן הנידה צפים כל מיני דיונים ושאלות, שבימים שבהם אתם מותרים לא דיברתם עליהם. לפעמים הימים האלה רגישים מאוד, עד כדי כך שכל הוויכוחים (ולפעמים הריבים) מצטברים במיוחד אליהם. זה בגלל שסף הרגישות (וההורמונים) עולה, אבל גם בגלל שכשנוגעים - אפשר לדחוק את כל זה הצידה ולא להסתכל על זה יותר מידי ופשוט להתחבק, אבל כשכל מה שיש לך הן המילים - פתאום מתעורר הצורך לדבר על הדברים.

בקיצור - אני חושבת שבגלל שעברנו הדרכה כל כך טובה לגבי זה, בעלי ואני לא מרגישים רע בימי הנידה, ויותר מזה - מצליחים להנות מהם ולהגיע אל יום הטבילה לא עם הלשון בחוץ ועם תחושה ש"סופסוף אפשר לנשום!", אלא בתחושה שלמה, שמחה, ובידיעה שעלינו בעוד מדרגה בזוגיות, דווקא מתוך הקושי הזה.

בהצלחה!

אשריכם שאתם במעלה רוחנית כזו גבוהה ומגיעים לשיאים דווקא בימים אלה..לי מאד קשה

אנחנו לא שונים מאף אחד אחר.

זה לא שלא קשה לנו, פשוט למדנו לתעל את הקושי למקום שמחזק את הזוגיות.

זה עניין של מודעות והשקעה. כל אחד יכול. נסי ותראי.

זה לא אומר שלא יהיו קשיים, אבל כמו כל דבר בחיים - זה פשוט עניין של תרגול.

שיהיה לי רצון כלשהוא להשקיע בהם..

אני מרוקנת מרצונות ושאיפות, ורק מסמנת איקסים ומנסה להעסיק את עצמי, בכל דבר אחר - חוץ מהקשר הזוגי..

י

בהתחלה באמת היה כמו  המצב המתואר

שבועיים של ריחוק, שבועיים של קירוב,

אבל אז נולדו לנו ב"ה שני תינוקות בעלי  התחיל גם ללמוד תואר בנוסף לעבודה

וכך שמתי לב  ששבועיים אין לנו דקה (!) במשך כל השבוע לדבר.

זה הפריע לי... התגעגעתי... האם חייב רק מגע בשביל להרגיש חשובה או אהובה?!

ואז הוחלט שזמן עונה (שאצלנו זה ימים מסויימים בשבוע)

הופכת בימי נידה  לשעת איכות רק שלנו (ממש כמו פגישה לרופא)

זה יכול להיות :

* ארווחת  ערב מושקעת

 * הליכה משותפת בחוץ

 * יציאה לבד למקום מיוחד

 * שיחה מושתפת על כוס קפה

 * ראיית סרט טוב ביחד.

אהיה כנה שלא מצליחים תמיד להתמיד

אבל לפחות יש מודעות, ואם מפספסים לפחות יודעים להגיד אחד לשני:

"אתמול נשפכתי, אבל זוכר/ת אותך ואת/ה חשוב בעיני, אולי היום נצליח"

ההבדל הוא שמים וארץ בין לפני  הרעיון לאחרי!!!

א. אני לא מיואשת מהעניין

ואני לא מרגישה כל צורך להצדיק את התחושות שלי בימים האלו..

את האור אנחנו כעובדי ה' מחפשים תמיד..

עניתי ל"ע.מ" שתיארה מציאות חלומית בעיני הרבה אנשים שנשואים גם 50 שנה..

יש לתת לגיטימיות לאלו שמרגישים אחרת, לכן הערתי את שלי..

ההטפה שלך לא נעמה לי, ואני לא כותבת בפורום כדי לקבל חינוך.

יש לי הורים ומבוגרים סביבי שעושים זאת טוב ממך.

כאן מבקשים עצה חברית, ולא מאמר מתנשא על מה אני "צריכה לעשות"...

אשרייך שקיבלת הדרכת כלות מדהימה, גם שלי היתה נהדרת

זה לא סותר, שהרבה דברים בעבודת ה' - נשמעים א' ומרגישים ת'.

אנשים כאן כותבים את כאבם וקשייהם- במיוחד בנושא של ימי נידה

וכל פעם מחדש, מקבלים את התשובה המאוד מופשטת ולא ממוקדת בכלל!!, שאת הבאת. 

או את הרעיון לקבוע זמן משותף כשאסורים.

(שהוא דווקא רעיון מעשי מקסים, רק כשמדובר בזוג צעיר, ללא ילדים, שנמצא בצהריים ובערב יחד בבית, לומד ביחד, אוכל ביחד, יוצא ביחד - הקושי הוא אחר! והקשר ממילא גם בימים המותרים לא מסתכם רק במגע, כך שהימים האסורים מורגשים כמיותרים. חוץ מלא לגעת - אין בהם אור מיוחד, כי ללמוד ולצאת ולהיפגש בדיבור עושים ממילא, הם לא נחשבים כהשקעה מיוחדת... וכן, אני יודעת שאלו צרות של עשירים..)

בעיני - זה לא מספיק!

ואני גם קוראת המון ספרים בנושא, ועוד ממשיכה לחפש

יש כאן תעלומה, שאף אחד לא יודע לענות לי עליה!!

מה הופך את ימי הנידה למיוחדים בפני עצמם?!

[ז"א - התשובה שהם משדרגים את הימים המותרים - לא מתקבלת, כי הם משרתים פה זמן אחר ולא את עצמם]

מה הופך את ימי הנידה למיוחדים?

הקירבה הלא גופנית!

היכולת להראות אהבה, כשגם במילות חיבה צריך קצת לקמץ בימים אלו.

הידיעה שהולכים לישון במיטות נפרדות, ומשוחחים בשקט, ולא מתקדמים מהמקום הזה לשום מקום - הופכת את המקום הזה של "רק לדבר" למקום עמוק, למקום שאפשר להכיר יותר את הפנים, איש של רעהו ואיש של עצמו.

כשמותרים, הלימוד ביחד, הדיבור וכו' - הרבה פעמים מוביל לקרבה גופנית, ואז כל הפעילויות האלו הם כאילו פרוזדור, ואין להן ערך בפני עצמן.

בעקבות בעיה רפואית מסוימת, קיבלתי כדורים  שמנעו את המחזור, והיינו מותרים שלושה חודשים ברצף!

זה לא כמו  כשהייתי בהריון, כי בהריון יש גם את הציפיה מצד אחד, ואת הקשיים הבחילות, העייפות וכו' מצד שני.

היה לי מוזר לגלות, שאני מתגעגעת, ממש כך לימים האסורים.

לא האמנתי שהימים האלו, שכל כך לא נעימים, וכל כך חיכיתי תמיד שיסתיימו - הופכים להיות מושא לגעגוע.

שיתפתי את בעלי, והתברר שגם הוא מרגיש כך!

אחרי כחודש וחצי של מעין חגיגה של תמיד מותר! הרגשנו שחסר לנו העומק והקשר האחר - שכשאסורים..

חוץ מהמיטות הנפרדות..

ישנו דיבור לשם דיבור, שלא עובר למגע פיזי.

והיינו גם כן מותרים בשלב כלשהוא שלושה חודשים ברצף.. (אולי זו היתה אותה בעיה רפואית..)

ברגע שנאסרנו אח"כ זה היה קושי עצום, עבור שנינו..

ימי האיסור הם בעיקר ימים שמאפשרים לו לסגת ל"מערה" שלו, ולקבל קצת שקט מהביחד..

בשבילי הם תחושה של בדידות איומה.

והדבר היחיד שאני מצליחה למצוא בהם לחיוב, הם שאני עושה דברים שלא הייתי עושה אם לא הייתי לבד..

נגעת בשורש הבעיה!

"ימים שמאפשרים לו לסגת למערה".

את רואה אותו כאילו בורח לך.

אבל תחשבי במונחים של אנחנו ולא אני,

אולי בעלך כן זקוק להרפיה הזו, גם אם הוא מאד רוצה שכבר תגיעו לימים שביחד.

זה לא סותר! לרצות את הביחד, ולרצות את הלבד. כי לכל דבר יש את ההיבטים שלו.

וכדאי לך לבדוק עם עצמך,

למה את מרגישה בדידות,

הוא הרי נמצא!

האם את רואה את הקשר ביניכם כמשמעותי רק כשהוא סביב הקירבה הפיזית, וכשהיא חסרה - נראה שהכל שוקע?

זה בדיוק הזמן לבנות קירבה אמיתית, מסוג אחר.

ועוד משפט,

ואני ממש מתנצלת מראש אם הוא קצת ירגיז,

הפורום הזה נקרא נשואים טריים, אבל תמיד אנחנו מרגישים עדיין טריים, ומתחילים.

אז כך, אני כבר לא ממש טריה,

אבל אני חושבת שמה שאת מרגישיה מאד מאפיין את השנה הראשונה של הנישואים.

פתאום, ממקום של צניעות, של העדר מוחלט של קרבה - מגיעים לקשר קרוב.

זה כמו לגלות עולם חדש.

זה עולם קסום, אבל זה יוצר בפנים גם איזה שהוא בלבול.

ולכן כל כך קשה עם המעברים בין המותר לאסור.

אבל בהמשך, נבנים רבדים עמוקים יותר של קשר.

אין את הניצוצות של ההתחלה, את ההתרגשות הראשונית, את חווית הבראשית.

אבל יש משהו עמוק יותר.

אז אני מתנצלת אם נשמעתי בטון אולי קצת מתנשא, משהו בסגנון של "כשתגדלי תביני"

אבל כשאנחנו מתנסים, גדלים, אולי לא מבינים יותר, אבל מבינים אחרת.

בהצלחה, והמון אושר בחיי הזוגיות.

א. ממש לא הרגזת, כתבת יפה בעיני.. ובכלל לא ממקום מתנשא..

ב. הלווואי שבאמת זה רק עניין של שנה ראשונה.

ג. כשהגבר במערה, הוא לא בדיוק נמצא..

   אבל אני מסכימה שהלבד שלי נובע גם ממקום אחר..וזה כבר לא לכאן..

תודה רבה

לך, (ולבעלי כשזה יהיה רלונטי.)

אין לי זמן לפרט אבל התקופה הזאת אמורה להיות כמו תקופת אירוסין. ודאי שיש קושי בתקופה הזאת. גם בתקופת האירוסין יש לא מעט קשיים. ועדיין תקופת האירוסין זו תקופה מיוחדת בקשר. 

אבל למשל כשהינו מאורסים אף אחד לא התחפר במעורתו.

ולראיה, המטרה/התוצאה של הימים האלה היא "שתהא חביבה עליו ביום טהרתה כביום כניסתה לחופה"

אנו אמורים להיות כמו זוג שרק נישא, עם כל המיוחדות, כל חודש מחדש.

אלה באמת נשמעות תחושות של שנת נישואין ראשונה.

אז אולי אני כבר לא בשנת הנישואין הראשונה, אלא נשואה כבר שנה וחצי, אבל אני זוכרת את אותן תחושות בדיוק.

אלירז יקירה - חשוב לי ממש להדגיש שגם אנחנו חווינו את הקושי שאת מתארת. גם אנחנו התגעגענו נורא ורק חיכינו שהימים האלה רק יעברו, וגם כיום, כשממש מתקרב יום הטבילה - לפעמים אנחנו ממש על קוצים.

חשוב לי מאוד שלא תחשבי שהמציאות שתיארתי באה לנו בקלות. נתנו לנו כלים לפני החתונה להתמודד עם זה, וב"ה הם עזרו, אבל ברור שהיו קשיים בדרך ושהיינו צריכים הרבה עבודה עד שהצלחנו לממש את הכלים האלה במציאות.

אז באמת, אני מקווה שאת לא מרגישה שאני אומרת את זה בהתנשאות או ב"אתם צריכים לעבוד על עצמכם", אלא בהשתתפות כנה.

שיהיה הרבה אושר!

אלירז,

מה דשת כותבת מאד אפיין את ההרגשה שלי בשנה הראשונה של הנישואים.

שאז באמת יש מלא זמן לדיבורים ומצד שני הקשר הגופני כ"כ משמעותי והימים האלה פשוט מחרפנים את הדעת. לי היה מאד קשה אז (בעלי תמיד ניסה לשמח אבל אני פשוט הייתי כמהה לחיבוק...)

אם זה מעודד עם הזמן זה נהיה יותר קל, וגם מאחר שיש פחות זמן איכותל אז יותר מרגישים את איכות הימים האלה.

וכנ"ל גם אחרי לידות . אחרי הלידה הראשונה חשבתי שאני מתחרפנת מזמן האיסור ועם הזמן אפילו מצאתי בזה יופי שיש לי את הבועה שלי עם התינוק. בקיצור- בעז"ה יהיה יותר קל בעתיד.

זה לא שאם רואים את המציאות ככה זה לא קשה בכלל, אבל זה ברור שזה מקל, וגם מעלה ומוסיף לקשר!

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

מוזר שהתחילו בול בדקה ברית...
כנראה אופי.
אנחנו באופי גם דייקנים, אבל מלכתחילה לא מתחילים בזמן אירועים למען המתעכבים, חצי שעה זה בסדר גמור.
ושהחבר יעריך את נכונותך ונסיעתך לשמוח עמו, חבל שעושה פרצופים.

תהנה מכל רגע