תשקיעו, תמצאו זמן לצאת החוצה לטייל במקום ירוק

אפילו סתם לטייל בחוץ ביחד.

כשנמצאים ביחד בחוץ אז יש את החוויה הכיפית של הביחד מצד אחד

מצד שני לא עולה על הפרק הקרבה הפיזית. 

בבית תנסו אולי משחקי קופסא, ככה זה ימקד אתכם במשהו אחר מלבד אחד בשני

אבל עדיין זה להיות ביחד. 

כמובן שזה יעבור, בהמשך זה הרבה יותר קל. 

תודה על תגובה העניינית נחשוב לצאת יחד למקומות פתוחים..אם כי כרגע סוער בחוצ..

אני גם התחתנתי לא מזמן וממש מבינה אותך!

משהו קטן שאולי יעזור,

כשאת ישנה או זקוקה מאד לחיבוק...

חבקי דובי או כרית! 

נשמע תינוקי..אבל תנסי...

ומצטרפת ליהונתן בר, תעשו דברים כייפים יחד

תתפלאי לגלות שהימים האלה יכולים להיות חווייתיים מאד, מעצימים וזכורים לטוב! לשניכם!

אם תרצי עוד, בשמחה באישי!

קודם כל תדעי שזה דבר שמתרגלים להתמודד איתו

לא לנצח יהיה קשה כל כך

תחזקו אחת את השני

שאתם מקיימים מצוה

תגידי לו דיבורים של חיזוק- יש לנו כוח! אנחנו עושים מסירות נפש בשביל מצוה חשובה! הקב,ה מחשיב את המאמץ והקושי של אנשים בקיום מצוות!

תנסי למקד מה בדיוק מחרפן אותך

(יכול להיות כמה אפשרויות)

וקחי בחשבון- לבעלך לא רק קשה עם עצמו- קשה לו גם כשקשה לך (כי הוא אוהב אותך... ) -אז עבודה שלך עם עצמך תביא טוב לשניכם

ראשית ,מודה לך על התגובה ..

מה שקשה לי איתו זה, שהוא לידי וישן לצידי ואני לא יכולה לגעת בו..היו סיטואציות שפשוט רציתי לחבק אותו ..אבל אסור!!אני יודעת שכל העניין הוא בס"ה לטובת שנינו אבל זה קצת עצוב לי ולו שככה זה המצב כרגע..
אני יחסית (וזה מפתיע אותי) ,פחות להוטה  לגעת אבל הוא ...נכנס לבית ועצוב לו ..הוא פשוט עצוב!!ואני לא יכולה לראות אותו ככה ..אני חסרת אונים.

יותר איכותי זה קצת מקיל על ההרגשה

בטח שיש לך מה לעשות!

לשמח את בעלך- אשריך שאתה מקיים מצוה! השם רואה ומחשיב את ההתגברות וההשקעה שלך! אתה יכול למצוא דרכים אחרות להביע לי אהבה- בצורה שמבטאת אתאהבת ה שלך!

תעודדי אותו לשוחח עם רב\ חבר\ על זה

לא תמיד הקירבה ותחושת הטוב שבאה אח"כ עולה על קודמותיה..

זה נכון אולי בצד הרוחני, אבל כאנשים שבסופו של דבר חיים בין הבלי העולם הזה -

זה לא תמיד מורגש, ולכן אני לא חושבת שצורת החשיבה שהעליתם מקלה על הקושי..

מאחרים, בד"כ גם היה קשה יותר לפני החתונה כרגע לא מצאתי לזה פיתרון חוץ מלהתפלל ולקוות ולסמן איקסים על הימים... 

זה מאד קשה, בייחוד בהתחלה עד שמתרגלים...

הימים האלו מאפשרים למצוא דרכים אחרות לקירבה ול"ביחד" - 

לוקח קצת זמן למצוא את זה ולהגיע לזה, אבל כשמוצאים, זה כל כך מיוחד ואמיתי!

זה קשר כן ואמיתי שיש בינכם - שלא תלוי רק בקירבה גופנית.

בעיני זה מעלה את הקשר בכמה וכמה דרגות!

זה יכול להיות יציאה לאן שהוא (ודוקא בימים סוערים מאד כיף לשבת על צלחת מרק באיזו מסעדה ולראות את הגשם בחוץ...),

יכולה להיות שיחה, לימוד, סרט, ארוחת ערב יחד ועוד....

בהצלחה!

בצורה מאוד משמעותית, ואני חושבת שההכנה הזאת היא פשוט חובה לפני חתונה!

נכון, אמנם הריחוק קשה בימי הנידה, אבל זוהי הזדמנות לחוות את הקשר גם ממקום אחר.

ממקום של מילים טובות, חיוכים, יציאות יחד, השקעה בהפתעות קטנות ומשמחות (ארוחת ערב שווה, פתקים בשקית האוכל שהיא לוקחת איתה ללימודים וכו') . אנחנו למדנו להשקיע מאוד בימים האלה, כדי להפוך אותם למשמעותיים.

נכון שאת הדברים הרומנטיים באמת כדאי לשמור לאחרי הטבילה, אבל אפשר לעשות עוד המון דברים נחמדים יחד גם בלי לגעת.

דבר נוסף - הרבה פעמים בזמן הנידה צפים כל מיני דיונים ושאלות, שבימים שבהם אתם מותרים לא דיברתם עליהם. לפעמים הימים האלה רגישים מאוד, עד כדי כך שכל הוויכוחים (ולפעמים הריבים) מצטברים במיוחד אליהם. זה בגלל שסף הרגישות (וההורמונים) עולה, אבל גם בגלל שכשנוגעים - אפשר לדחוק את כל זה הצידה ולא להסתכל על זה יותר מידי ופשוט להתחבק, אבל כשכל מה שיש לך הן המילים - פתאום מתעורר הצורך לדבר על הדברים.

בקיצור - אני חושבת שבגלל שעברנו הדרכה כל כך טובה לגבי זה, בעלי ואני לא מרגישים רע בימי הנידה, ויותר מזה - מצליחים להנות מהם ולהגיע אל יום הטבילה לא עם הלשון בחוץ ועם תחושה ש"סופסוף אפשר לנשום!", אלא בתחושה שלמה, שמחה, ובידיעה שעלינו בעוד מדרגה בזוגיות, דווקא מתוך הקושי הזה.

בהצלחה!

אשריכם שאתם במעלה רוחנית כזו גבוהה ומגיעים לשיאים דווקא בימים אלה..לי מאד קשה

אנחנו לא שונים מאף אחד אחר.

זה לא שלא קשה לנו, פשוט למדנו לתעל את הקושי למקום שמחזק את הזוגיות.

זה עניין של מודעות והשקעה. כל אחד יכול. נסי ותראי.

זה לא אומר שלא יהיו קשיים, אבל כמו כל דבר בחיים - זה פשוט עניין של תרגול.

שיהיה לי רצון כלשהוא להשקיע בהם..

אני מרוקנת מרצונות ושאיפות, ורק מסמנת איקסים ומנסה להעסיק את עצמי, בכל דבר אחר - חוץ מהקשר הזוגי..

י

בהתחלה באמת היה כמו  המצב המתואר

שבועיים של ריחוק, שבועיים של קירוב,

אבל אז נולדו לנו ב"ה שני תינוקות בעלי  התחיל גם ללמוד תואר בנוסף לעבודה

וכך שמתי לב  ששבועיים אין לנו דקה (!) במשך כל השבוע לדבר.

זה הפריע לי... התגעגעתי... האם חייב רק מגע בשביל להרגיש חשובה או אהובה?!

ואז הוחלט שזמן עונה (שאצלנו זה ימים מסויימים בשבוע)

הופכת בימי נידה  לשעת איכות רק שלנו (ממש כמו פגישה לרופא)

זה יכול להיות :

* ארווחת  ערב מושקעת

 * הליכה משותפת בחוץ

 * יציאה לבד למקום מיוחד

 * שיחה מושתפת על כוס קפה

 * ראיית סרט טוב ביחד.

אהיה כנה שלא מצליחים תמיד להתמיד

אבל לפחות יש מודעות, ואם מפספסים לפחות יודעים להגיד אחד לשני:

"אתמול נשפכתי, אבל זוכר/ת אותך ואת/ה חשוב בעיני, אולי היום נצליח"

ההבדל הוא שמים וארץ בין לפני  הרעיון לאחרי!!!

א. אני לא מיואשת מהעניין

ואני לא מרגישה כל צורך להצדיק את התחושות שלי בימים האלו..

את האור אנחנו כעובדי ה' מחפשים תמיד..

עניתי ל"ע.מ" שתיארה מציאות חלומית בעיני הרבה אנשים שנשואים גם 50 שנה..

יש לתת לגיטימיות לאלו שמרגישים אחרת, לכן הערתי את שלי..

ההטפה שלך לא נעמה לי, ואני לא כותבת בפורום כדי לקבל חינוך.

יש לי הורים ומבוגרים סביבי שעושים זאת טוב ממך.

כאן מבקשים עצה חברית, ולא מאמר מתנשא על מה אני "צריכה לעשות"...

אשרייך שקיבלת הדרכת כלות מדהימה, גם שלי היתה נהדרת

זה לא סותר, שהרבה דברים בעבודת ה' - נשמעים א' ומרגישים ת'.

אנשים כאן כותבים את כאבם וקשייהם- במיוחד בנושא של ימי נידה

וכל פעם מחדש, מקבלים את התשובה המאוד מופשטת ולא ממוקדת בכלל!!, שאת הבאת. 

או את הרעיון לקבוע זמן משותף כשאסורים.

(שהוא דווקא רעיון מעשי מקסים, רק כשמדובר בזוג צעיר, ללא ילדים, שנמצא בצהריים ובערב יחד בבית, לומד ביחד, אוכל ביחד, יוצא ביחד - הקושי הוא אחר! והקשר ממילא גם בימים המותרים לא מסתכם רק במגע, כך שהימים האסורים מורגשים כמיותרים. חוץ מלא לגעת - אין בהם אור מיוחד, כי ללמוד ולצאת ולהיפגש בדיבור עושים ממילא, הם לא נחשבים כהשקעה מיוחדת... וכן, אני יודעת שאלו צרות של עשירים..)

בעיני - זה לא מספיק!

ואני גם קוראת המון ספרים בנושא, ועוד ממשיכה לחפש

יש כאן תעלומה, שאף אחד לא יודע לענות לי עליה!!

מה הופך את ימי הנידה למיוחדים בפני עצמם?!

[ז"א - התשובה שהם משדרגים את הימים המותרים - לא מתקבלת, כי הם משרתים פה זמן אחר ולא את עצמם]

מה הופך את ימי הנידה למיוחדים?

הקירבה הלא גופנית!

היכולת להראות אהבה, כשגם במילות חיבה צריך קצת לקמץ בימים אלו.

הידיעה שהולכים לישון במיטות נפרדות, ומשוחחים בשקט, ולא מתקדמים מהמקום הזה לשום מקום - הופכת את המקום הזה של "רק לדבר" למקום עמוק, למקום שאפשר להכיר יותר את הפנים, איש של רעהו ואיש של עצמו.

כשמותרים, הלימוד ביחד, הדיבור וכו' - הרבה פעמים מוביל לקרבה גופנית, ואז כל הפעילויות האלו הם כאילו פרוזדור, ואין להן ערך בפני עצמן.

בעקבות בעיה רפואית מסוימת, קיבלתי כדורים  שמנעו את המחזור, והיינו מותרים שלושה חודשים ברצף!

זה לא כמו  כשהייתי בהריון, כי בהריון יש גם את הציפיה מצד אחד, ואת הקשיים הבחילות, העייפות וכו' מצד שני.

היה לי מוזר לגלות, שאני מתגעגעת, ממש כך לימים האסורים.

לא האמנתי שהימים האלו, שכל כך לא נעימים, וכל כך חיכיתי תמיד שיסתיימו - הופכים להיות מושא לגעגוע.

שיתפתי את בעלי, והתברר שגם הוא מרגיש כך!

אחרי כחודש וחצי של מעין חגיגה של תמיד מותר! הרגשנו שחסר לנו העומק והקשר האחר - שכשאסורים..

חוץ מהמיטות הנפרדות..

ישנו דיבור לשם דיבור, שלא עובר למגע פיזי.

והיינו גם כן מותרים בשלב כלשהוא שלושה חודשים ברצף.. (אולי זו היתה אותה בעיה רפואית..)

ברגע שנאסרנו אח"כ זה היה קושי עצום, עבור שנינו..

ימי האיסור הם בעיקר ימים שמאפשרים לו לסגת ל"מערה" שלו, ולקבל קצת שקט מהביחד..

בשבילי הם תחושה של בדידות איומה.

והדבר היחיד שאני מצליחה למצוא בהם לחיוב, הם שאני עושה דברים שלא הייתי עושה אם לא הייתי לבד..

נגעת בשורש הבעיה!

"ימים שמאפשרים לו לסגת למערה".

את רואה אותו כאילו בורח לך.

אבל תחשבי במונחים של אנחנו ולא אני,

אולי בעלך כן זקוק להרפיה הזו, גם אם הוא מאד רוצה שכבר תגיעו לימים שביחד.

זה לא סותר! לרצות את הביחד, ולרצות את הלבד. כי לכל דבר יש את ההיבטים שלו.

וכדאי לך לבדוק עם עצמך,

למה את מרגישה בדידות,

הוא הרי נמצא!

האם את רואה את הקשר ביניכם כמשמעותי רק כשהוא סביב הקירבה הפיזית, וכשהיא חסרה - נראה שהכל שוקע?

זה בדיוק הזמן לבנות קירבה אמיתית, מסוג אחר.

ועוד משפט,

ואני ממש מתנצלת מראש אם הוא קצת ירגיז,

הפורום הזה נקרא נשואים טריים, אבל תמיד אנחנו מרגישים עדיין טריים, ומתחילים.

אז כך, אני כבר לא ממש טריה,

אבל אני חושבת שמה שאת מרגישיה מאד מאפיין את השנה הראשונה של הנישואים.

פתאום, ממקום של צניעות, של העדר מוחלט של קרבה - מגיעים לקשר קרוב.

זה כמו לגלות עולם חדש.

זה עולם קסום, אבל זה יוצר בפנים גם איזה שהוא בלבול.

ולכן כל כך קשה עם המעברים בין המותר לאסור.

אבל בהמשך, נבנים רבדים עמוקים יותר של קשר.

אין את הניצוצות של ההתחלה, את ההתרגשות הראשונית, את חווית הבראשית.

אבל יש משהו עמוק יותר.

אז אני מתנצלת אם נשמעתי בטון אולי קצת מתנשא, משהו בסגנון של "כשתגדלי תביני"

אבל כשאנחנו מתנסים, גדלים, אולי לא מבינים יותר, אבל מבינים אחרת.

בהצלחה, והמון אושר בחיי הזוגיות.

א. ממש לא הרגזת, כתבת יפה בעיני.. ובכלל לא ממקום מתנשא..

ב. הלווואי שבאמת זה רק עניין של שנה ראשונה.

ג. כשהגבר במערה, הוא לא בדיוק נמצא..

   אבל אני מסכימה שהלבד שלי נובע גם ממקום אחר..וזה כבר לא לכאן..

תודה רבה

לך, (ולבעלי כשזה יהיה רלונטי.)

אין לי זמן לפרט אבל התקופה הזאת אמורה להיות כמו תקופת אירוסין. ודאי שיש קושי בתקופה הזאת. גם בתקופת האירוסין יש לא מעט קשיים. ועדיין תקופת האירוסין זו תקופה מיוחדת בקשר. 

אבל למשל כשהינו מאורסים אף אחד לא התחפר במעורתו.

ולראיה, המטרה/התוצאה של הימים האלה היא "שתהא חביבה עליו ביום טהרתה כביום כניסתה לחופה"

אנו אמורים להיות כמו זוג שרק נישא, עם כל המיוחדות, כל חודש מחדש.

אלה באמת נשמעות תחושות של שנת נישואין ראשונה.

אז אולי אני כבר לא בשנת הנישואין הראשונה, אלא נשואה כבר שנה וחצי, אבל אני זוכרת את אותן תחושות בדיוק.

אלירז יקירה - חשוב לי ממש להדגיש שגם אנחנו חווינו את הקושי שאת מתארת. גם אנחנו התגעגענו נורא ורק חיכינו שהימים האלה רק יעברו, וגם כיום, כשממש מתקרב יום הטבילה - לפעמים אנחנו ממש על קוצים.

חשוב לי מאוד שלא תחשבי שהמציאות שתיארתי באה לנו בקלות. נתנו לנו כלים לפני החתונה להתמודד עם זה, וב"ה הם עזרו, אבל ברור שהיו קשיים בדרך ושהיינו צריכים הרבה עבודה עד שהצלחנו לממש את הכלים האלה במציאות.

אז באמת, אני מקווה שאת לא מרגישה שאני אומרת את זה בהתנשאות או ב"אתם צריכים לעבוד על עצמכם", אלא בהשתתפות כנה.

שיהיה הרבה אושר!

אלירז,

מה דשת כותבת מאד אפיין את ההרגשה שלי בשנה הראשונה של הנישואים.

שאז באמת יש מלא זמן לדיבורים ומצד שני הקשר הגופני כ"כ משמעותי והימים האלה פשוט מחרפנים את הדעת. לי היה מאד קשה אז (בעלי תמיד ניסה לשמח אבל אני פשוט הייתי כמהה לחיבוק...)

אם זה מעודד עם הזמן זה נהיה יותר קל, וגם מאחר שיש פחות זמן איכותל אז יותר מרגישים את איכות הימים האלה.

וכנ"ל גם אחרי לידות . אחרי הלידה הראשונה חשבתי שאני מתחרפנת מזמן האיסור ועם הזמן אפילו מצאתי בזה יופי שיש לי את הבועה שלי עם התינוק. בקיצור- בעז"ה יהיה יותר קל בעתיד.

זה לא שאם רואים את המציאות ככה זה לא קשה בכלל, אבל זה ברור שזה מקל, וגם מעלה ומוסיף לקשר!

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

(לא הייתי שם, רק ראיתי פרסומים)

אנחנו כנראה יותר מידי עירוניים בשביל זה, אין ברכה פרטית, וגם לא נראה שיש אופציות מה לעשות באזור מסביב.

אבל תודה, אשמח לעוד תגובות. 

הנה הקישור: נוף החאן, צימר בכפר אוריה | Weekend

היינו אומנם עם שלושת הילדים ולא רק זוג, אבל גם לזוג זה שווה בהחלט לדעתי.

אני זוכרת שהמחיר היה נמוך יחסית למקומות אחרים ויכול להיות שדווקא כן יתקרב לתקציב (לא יודעת לגבי אוגוסט).

הבעלים של הצימר מקסימים.

יש שם בריכה שווה שפרטית בשעות מסוימות שאתם שם (בעל הצימר מסביר הכל כאשר מגיעים. בגדול כאשר זוג או משפחה רוצים להיות בבריכה ויש במתחם עוד זוגות אחרים אז או מחלקים מראש שעות ואז יש לכם שעות רק שלכם.

או נכנסים בלי לקבוע כאשר פנוי ואז סוגרים את הדלת של הבריכה עם הווילון וכך זה סימן לאחרים שתפוס ולא נכנסים )

יש גם ג'קוזי גדול בנוסף. גם בחלק מהצימרים בפנים וגם ליד הבריכה עם מפתח ודלת וכנ"ל כאשר זה מתחלק לזמנים שהם רק שלכם).

זה באיזור צרעה ואשתאול, נוף מדהים, הרבה מסלולים. יש גם סניף איקאה קרוב אם שייך

ומרכז של חנויות אוכל וכו' באיזור (לא בכפר אוריה עצמו אבל קרוב).

לא יודעת לגבי תחב"צ.

אנחנו נהנינו מאוד וממליצה

תהנו המון

איזה כיף ❤️

700 ללילה

נראה מאד יפה

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לכן עכשיו הלוביסטים של הליסינג נלחמים בתוכנית של מירי רכב (לא שגיאת כתיב) להפחית את כמות הטסטים למכוניות יחסית חדשות מפעם בשנה לפעם בשנתיים. בסוף ה"לחם והחלב" שלהם זה  אנשים ששונאי תחזוקה של מכונית.

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.