זה יותר נפוץ  משחושבים היו לשני אחיינים שלי.... כדאי לבדוק למרות שזה רק אפשרות...

 ההסבר הרפואי הוא: הוא מעבר של איבר או רקמה אחרת ממקומם הטבעי בגוף במחיצה שרירית או אחרת. זה פשוט התנגשות קלה בין שני ריריות או איברים בתוך הגוף שגורמים לחץ וזה כואב... זה לא מסוכן - פשוט צריך לחכות עד גיל חצי שנה לנתח. יש את זה להרבה תינוקות בעיקר בנים (לא יודעת למה) בכל מקרה שווה בדיקה כי אחד הסימנים לכך זה בכי כשמים את הילד על ה"בקע" .... (חשבתי על זה רק כי אמרת שהוא יודע להתהפך והוא עדין בוכה...)

יותר קשה להם לפחות בהתחלה

ברגע שהם שוכבים על הבטן, ומרימים ראש- הם מחזקים את חגורת הכתפיים

אולי לא נחמד לו להתאמץ כל כך..

הפיתרון הוא לשאת אותם במנשא.

כשהם עליך במנשא, הם צריכים להפעיל את שרירי הכתפיים והצוואר עם כל תנועה ותזוזה שלך, כדי לאזן את עצמם (אפילו בתנוחת ערסול).

נשיאה במנשא יכולה לבוא במקום שכיבה על הבטן, וזה ממש הרבה-הרבה יותר נחמד ונעים להם. הרבה יותר טבעי לתיוק להיות תלוי על אימו, מאשר מונח על הארץ

בלי להמעיט מערכו של המנשא (ואני מכורה למנשא...),

תינוקות בוכים על הבטן כי זה קשה, אבל ככל שהם יותר על הבטן, הם והגוף שלהם מתרגלים ופחות בוכים.

אז נכון שהרבה יותר כיף להרגיע ילד במנשא, אבל לא בטוח שלטווח הארוך זה טוב...

העניין הוא לא רק חגורת הכתפיים, על ידי הבכי וההתגברות שלהם, התינוקות לומדים גם לחוות תסכול ולהתמודד איתו - וזה לא פחות חשוב!!! יש לזה משמעות גדולה בכל תהליך הנפרדות שלהם. 

ככל שנגן עליהם ונפתור להם את הבעיה בעצמנו - הם לא ילמדו לעשות את זה.....

גם אני לא סובלת לשמוע את התינוק שלי בוכה ומתלונן, אבל למדתי כבר שאם לא עכשיו - אז עוד כמה שנים זה יבוא בפיזוטרפיה, ריפוי בעיסוק וכו'.....

ועוד משהו - עניין המנשא הוא לא חד משמעי. אני קיבלתי עכשיו הנחיה לא להשתמש במנשא בכלל בגלל בעיה בצואר של התינוק.

ולהתמודד איתו"!

זה בטוח שלא טוב לטווח ארוך.  

כל גיל עם מה שמתאים לו. גרוע מאד אם חושבים שבגיל כזה העיקרון הוא, "ככל שנגן עליהם ונפתור להם את הבעיה בעצמנו - הם לא ילמדו לעשות את זה".

אם כי יש דברים שאכן הם כבר "מתמודדים" כביכול, לבד. באופן טבעי.

לעצפ הענין - כדאי לבדוק אם אין כאבי בטן. אפשר לטפוח ברכות על הגב ולדבר איתו.

זה לא עניין של עקרון וברור שלא מדובר על עמידה מהצד וצפייה בתינוק כיצד הוא מתוסכל.

ממש לא!!!

אבל יש חשיבות לתהליך - 

תינוק בוכה כי משהו מציק לו והוא מקבל מענה להצקה הזו - כך הוא לומד לחבר בין הצורך למענה, בינו לבין נותן המענה.

התכוונתי שכאשר לא רוצים שתינוק יבכה ולכן ישר מרימים אותו או חוסכים ממנו שכיבה על הבטן - אנחנו לא ממש עוזרים לו וכאשר הוא באמת יצטרך להתמודד - הוא לא ידע איך....

נכון שבגיל מבוגר יותר זה בולט יותר,אבל זה מתחיל כבר עכשיו. כמו הרבה למידות רגשיות ופיזיות שמתחילות כבר בגיל הזה.

ונכון, כל גיל מה שמתאים לו ולכן צריך לעשות את זה עם כל החום והאהבה והקולות האוהבים שמתאימים לתינוק קטן - ועדין לתת לו קצת להתמודד עם חוסר הנוחות והכאב.

זה את האהבה והחום, את הביטחון. ומזה את הנינוחות ושמחת החיים, והאמון והפתיחות, והאמונה היסודית שהעולם הוא טוב.

תינוק בוכה (ועם הניסיון לומדים להבחין בין "מבכיין" משעמום וימצא מהר תעסוקה חליפית, לבין בוכה כי צריך עזרה או הרגשת קירבה, שחשוב הלא פחות מאוכל), והוא מחבר, אכן, בין הצורך שלו להוריו המיטיבים איתו.

נכון שלא תמיד צריך "ישר להרים", הכל לפי הענין. אבל בגיל הזה - העיקר הגמור זה הרחמים. עוד לא השלב של החשש שמא אח"כ לא ידע להתמודד. אדרבה, החום והאהבה וההיענות, יתנו לו את הצורך הבסיסי ולא יצטרך אח"כ כל הזמן "לרדוף" אחריו.

לא להיות "מדענים" מידי. להקשיב לקול הפנימי והטבעי של האבא והאמא.

ענ"ד.

השלב ההתפתחותי של ילד בן 4 חודשים הוא חיזוק חגורת הכתפיים והוא שלב מאוד מאוד חשוב.

אם הוא מתלונן רק בשכיבה על הבטן אז אין עניין להיבהל מזה.

כיוון שכשהוא מונח על הבטן הוא מתאמץ ומרים את הראש וכך מחזק את שרירי חגורת הכתפיים, ממילא זו לא תנוחה מאוד נעימה והוא בוכה.

אך כדי להתחזק ולהתפתח בס"ד יש צורך להתאמץ.

לכן או שמרימים במנשא או שמשכיבים על הבטן.

אם ילד מרבה לבכות- משעשעים אותו, נשכבים מולו או מביאים משחקים.

השכיבה בגיל הזה על הבטן חשובה ואף קריטית.

את החום והאהבה הוא יקבל בודאות, אך התירגול הקצר והיומיומי הזה חיוני לו להתפתחות.

אלא על העיקרון של המחשבה שצריך בגיל הזה "לחנך להתמודד". "לחוות תסכול ולהתמודד איתו". חלילה, לדעתי.

זה לא סותר "תרגול" כמו שכתבת.

ועיקר "השלב ההתפתחותי" מכל הבחינות בגילאים הללו, זה הקירבה והיחס.

לכן, כשיש הכרח בדבר מעין זה שאמרת, עושים אותו בשיא העידוד, הקירבה והחום. וכפי שכתבת.

אתה הולך רחוק מדי....

לא אמרתי שזה עקרון 

ולא התכוונתי למנוע מתינוק אוכל או לא להחליף לו טיטול כדי שילמד להתמודד.

השרשור הזה הוא בהקשר של תינוק המתקשה להיות על הבטן ולזה התייחסתי.

ברור שצריך לעשות את זה לאט, בהתחלה כמה דקות וכל פעם קצת יותר, ברור שצריך הרבה חום וחיזוקים.

אני עדין סבורה שיחד עם זאת (ולא במקום!!), חשוב לא לוותר בגלל בכי התינוק והדבר עצמו חשוב לתינוק לא פחות. 

"לחוות תסכולים" בגיל 4 חודשים. בשום אופן. זה הרסני. יוצר "עצבות" מסויימת מגיל צעיר.

זה שצריך לשכב קצת על הבטן, כמו אי הנעימות שלו לפעמים בהחלפה, אלו דברים שתוך כדי ההכרח, דואגים שירגיש שלגמרי איתו.

וכמובן, לא דיברתי "עלייך". הסברתי עיקרון שאני חושב שאנשים יהיו מודעים לו, בשטף ה"שיטות" הפורחות בזמננו.

קודם כל כי יש חשיבות לחיזוק הכתפיים והראש במנחים שונים ובפוזות שונות, חלק מהשרירים הם שונים

וגם יש עניין של חשיפה למרקם קשה (הרצפה)

והרבה יותר משמעותי- צריך לחזק גם את כפות הידיים ולתת להם את תחושת המנח העמוקה (מה שנקרא- תחושה פרופריוצפטיבית) 

וכדי להגיע לתנועה (זחילה ובהמשך הליכה) צריך שיהיה גירוי שאליו הילד רוצה להגיע והמאמץ להגיע אליו הוא זה שמביא אותו לתנועה (חוץ מזה שיש פה גם תנועה של הרגליים, תחושה עמוקה של הבטן, מיקוד מבט על חפץ, תיאום עין יד ועוד ועוד)

**גילוי נאות: אני מרפאה בעיסוק בתחום הגיל הרך.

בפיזיו' מסתכלים על שרירים נטו, וזה אכן מכסה את מרבית השרירים כמו שכבר אמרתי.

שימי לב שהתייחסתי למגוון רחב של יכולות שפיזיו' לרוב פחות מתמקדים בהם.

(ובתכלס, עולה טון מזלזל מההודעות שלך. אז בסופו של דבר, שכל אחד/אחת יעשו מה שהם רוצים עם הילד שלהם ומקסימום, ניפגש בגיל יותר מאוחר בטיפול אם יהיה צורך. בהצלחה)

ברוך ה' לאט לאט נרגע יותר ויותר.

כשהוא בוכה אנחנו באמת יושבים לידו וזה מרגיע אותו או שאנחנו מוסיפים לו עוד משחקים שיהיה לו יותר מעניין.

תודה רבה לכולכם על ההרגעה והעצות!!!

חורף טוב!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....