הלכות ראש השנה

(ש"ע המקוצר סימן ק"י)

[א] כל השנה אומרים בתפילה האל הקדוש. מלך אוהב צדקה ומשפט.

חוץ מראש השנה עד יום הכפורים ועד בַּכְּלל, שצריכין לומר המלך הקדוש, המלך המשפט, לפי שבימים אלו הקדוש ברוך הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם.

וכן מוסיפים זכרֵנו ומי כמוך וכו'. ואם טעה ואמר האל הקדוש, או שהוא מסופק אולי אמר האל הקדוש במקום המלך הקדוש, אם נזכר תוך כדי דיבור (דהיינו אמירת שלום עליך רבי), ועדיין לא התחיל ברכה אחרת, אומר המלך הקדוש ואינו חוזר לראש, וכן הדין בהמלך המשפט.

אבל אם לא נזכר עד לאחר כדי דבור, אזי בהמלך הקדוש צריך לחזור לראש התפילה אפילו מספק, מפני ששלש ברכות הראשונות נחשבות כאחת. (ואפילו שליח ציבור בחזרת התפילה צריך לחזור לראש, ואומרים הקדושה שנית).

אבל בהמלך המשפט נחלקו הפוסקים. יש אומרים שאפילו יחיד אינו חוזר אפילו לאותה ברכה, כיון שהזכיר תיבת מלך בברכה זאת. ויש אומרים שצריך לחזור. דהיינו שאם נזכר קודם שעקר רגליו, חוזר לברכת השיבה ואומר משם ואילך על הסדר. ואם עקר רגליו, חוזר לראש התפילה. כל השנה אם טעה ואמר המלך הקדוש, המלך המשפט, אינו חוזר:

שנזכה בע"ה שאת הרגל הזה נעשה בבית המקדש!!!

[ב] אם שכח זכרֵנו, או מי כמוך, זכור רחמיך (לפי נוסח הבלדי. ובשאמי, וכְתוֹב וכו'), ובספר חיים, ולא נזכר עד שאמר ברוך אתה ה', כיון שאמר את השם גומר את הברכה ומתפלל כסדר ואינו חוזר. וכן אם שכח ובכן יתקדש וכו' וחתם המלך הקדוש, ואפילו לא אמר עדיין רק ברוך אתה ה', חותם המלך הקדוש ואומר אתה בחרתנו וכו'. ואם ברור לו בר"ה וכיפורים שאמר ובכן יתקדש וכו', רק מסופק אם חתם המלך הקדוש, אינו חוזר, שבודאי סיים כהוגן. וכן הדין למנהג הבלדי שאומרים ובכן יתקדש, גם בכל הימים שבין ר"ה לכפורים. ובחזרת ש"צ, מנהגינו שאין הציבור אומרים בקול זכרינו ומי כמוך וכו' רק הוא לבדו:

(הלכות אלו הם לתמנים-למיטב ידיעתי...)

בסיעתא דשמיא! 

שני פנקסים

"מה רצונך?", שאל בעל-הבית את החסיד שנכנס לבית-המזיגה שלו והתיישב אל השולחן. מה לו לחסיד כמותו במקום זה, אפוף עשן מקטרות וספוג ריח חריף של יי"ש משיכרותם של איכרים - ועוד בליל ערב יום-הכיפורים?

"רצוני ללון כאן הלילה", השיב החסיד.

"הלא תוכל למצוא לך מקום נוח יותר ונעים יותר?", לא הבין המוזג. אך החסיד לא ויתר. דווקא כאן הוא מבקש לעשות את הלילה. אין לו צורך בחדר מיוחד; אפילו אין הוא זקוק למיטה. הוא פשוט מבקש לשבת בחדר עד אור הבוקר ולהמשיך בדרכו.

היתה לו לחסיד סיבה טובה להישאר שם. הוא היה מחסידיו של הצדיק רבי אלימלך מליז'נסק. זה מכבר ניצתה בו תשוקה לראות את רבו באשמורת הבוקר של ערב יום- הכיפורים, בשעה שהוא עורך את מנהג ה'כפרות'.

ביום האתמול הגיע אל הצדיק, וביקשו להניח לו להביט ב'כפרות' שלו.

"מה יש כאן לראות?", שאל הרבי.

"אני רוצה לראות איך עורך הרבי את ה'כפרות'", השיב החסיד.

"ואיך אתה עורך את הכפרות?", שאלו הרבי.

החסיד נבוך. "אני?!", גימגם, "אני נוטל תרנגול לבן, קם באשמורת הבוקר, וקורא את סדר ה'כפרות' מתוך הסידור: זה חליפתי, זה תמורתי זה כפרתי".

"כך גם אני עושה", נענה הרבי. "אולם אם רצונך לראות סדר כפרות מיוחד, שתוכל ללמוד ממנו, סע לכפר פלוני והיכנס לביתו של היהודי בעל בית-המזיגה. אצלו תראה 'כפרות' מסוג אחר"...

החסיד לא התמהמה. חיש מהר רתם את סוסיו ובשעת ערב מאוחרת הגיע ליעדו. הוא ציפה לפגוש יהודי צדיק, בעל נפש נעלה - והתאכזב. בעל-הבית היה יהודי כפרי פשוט בתכלית.

ובכל זאת, הרבי אמר. החליט להישאר ולראות. יושב הוא בפינת החדר, מצטנף בפינתו, משים עצמו כישן, אך עיניו עוקבות אחר הנעשה.

שעת חצות. המוזג היהודי מתחיל לשלח את לקוחותיו. את חלקם הצליח לסלק בעדינות, אך את אלה השתויים לשכרה ואינם מבחינים בין ימינם לשמאלם, נאלץ לגרור החוצה בכוח, תוך גערות רמות. והחסיד יושב ומביט, ואינו מבין מה הוא עושה כאן.

הבית התרוקן מיושביו. החלונות הפתוחים הפיגו את הריחות העזים והשיבו רוח לילה קרירה. האווירה בחדר השתנתה.

המוזג היגע התיישב אל השולחן, כשההוא ממלמל: "ערב יום-הכיפורים היום. צריך לעשות 'כפרות'. יהודים אנחנו".

"הביאי נא את פינקסי אשר על הארון", קרא לעבר אשתו. זו מיהרה להגיש לו פינקס קטן ובו רשימות צפופות בכתב-יד.

הכפרי נוטל את הפינקס לידו, מעלעל בו ומתחיל לקרוא. שורה אחר שורה. והנה, החסיד שומע את כל חטאיו של המוזג אשר חטא במשך השנה כולה. בפינקס נרשמו כל עבירותיו, יום- יום, רישום מדוקדק.

בעל הבית קורא והדמעות ניגרות מעיניו, שוטפות את פניו וקולו נשנק. הוא ממשיך ומונה את חטאיו, בזה אחר זה. כך עד העמוד האחרון של הפינקס. בכי קורע לב התפרץ מליבו. הוא נאנח מרה וקרא בקור שבור:

"רבונו-של-עולם! ראה נא, כל זאת עוללתי בשנה החולפת. הן תזכור כיצד חזרתי בתשובה בשנה שעברה. הבטחתי כי לא אוסיף לחטוא. והנה, רואה אתה, לא קיימתי. חטאתי והוספתי לחטוא. ועתה מה יהיה עלי?".

הוא ממרר בבכי ואינו יכול להירגע. ניכר עליו שצערו אמיתי וכן הוא. החסיד יושב לו מכורבל בפינתו ומאזין לכל מילה. רטט של התרגשות עובר בו למראה היהודי שמתייסר מחטאיו.

כשהתאושש קימעא ביקש מאישתו שתגיש לו פינקס נוסף. גם בו עילעל משהו, והחל לקרוא בו בקול רם. בחלל החדר נשמעו כל צרותיו וייסוריו של הכפרי במשך השנה כולה. כל אחת נכתבה על ידו בפינקס ביום שאירעה. אחת מבנותיו נפטרה בשנה החולפת. פעם התנפלה עליו חבורת גויים וכיבדה אותו במכות-רצח. כך ממשיך היהודי וקורא בזו אחר זו את כל תלאותיו שמצאוהו השנה. והרשימה מתארכת.

"אוי, רבונו-של-עולם!", פונה הוא שוב אל הקדוש-ברוך-הוא בתחינתו. "הלא ביקשתי ממך בשנה שעברה שתיתן לי שנה טובה. התפללתי שתעניק לי שנת-ברכה וחיים טובים. בכל ליבי בטחתי בך. האמנתי שאכן כך יהיה".

"ומה היה?", הוא ממשיך. "ראה נא כמה צרות הבאת עלי במשך השנה. רבות כל-כך סבלתי והתייסרתי".

"אלא מה, ריבונו-של-עולם, היום, ערב יום-הכיפורים. ביום זה חייבים להתרצות ולמחול זה לזה. על-כן, הבה ונתפייס, הבה נשתווה בינינו. אני לא חייב לך על חטאי שחטאתי, ואתה - לא חייב לי על הצרות. שנינו פותחים מהיום דף חדש"...

החסיד, מפינתו, מתחיל רק עכשיו להבין על מה ולמה נשלח לכאן. הנה הוא רואה כיצד נוטל המוזג היהודי, שעיניו נפוחות מבכי, את שני פינקסיו, כורכם זה בזה, ומסובבם מעל לראשו כשפיו אומר את מילות הכפרות: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי"...

לדעתי לרוב משהו בין פגישה שניה לחמישית

אז רק כשהקשר כבר חזק למדי. (זה אינדיבידואלי באיזו פגישה זה קורה)

אם יש השפעה על חיי היומיום - אז כשהקשר כבר יחסית יציב אבל עוד אין קרבה חזקה (מניחה שזה בערך בפגישה שלישית-רביעית).

לתת את כל המידע.

לק"י

אולי להוציא מידע רפואי בנושא ולתת לו.

להציע לו להתייעץ עם בנאדם מקצועי בתחום.

ובהצלחה!

התמודדות לא קלה.

בעיניי,

קשר זוגי מבוסס על כנות. קשר שיש בו הסתרה מכוונת של מידע - רק עצם ההסתרה היה מרחיק אותי מהקשר.

אם זה לא משהו שאת מתכננת לספר מראש -

הייתי מספרת אחרי שיחת "יחסינו לאן". 

תיאור שלבי הקשר:

א. הצעה. ב. בירורים. ג. שיחת טלפון. ד. דייט ראשון. ה. שיחת טלפון. ו. דייט שני. ז. שיחת טלפון. ח. דייט שלישי. וכו'

אחרי דייט שלישי (או אולי רביעי\חמישי), אם הקשר החזיק עד אז - בד"כ מנהלים שיחה שבו אנחנו מחליטים את אנחנו רוצים להמשיך בקשר או לא. כלומר, בתחילת הדרך, בפגישות הראשונות, רוב הקשרים לא ממשיכים - רוב הקשרים נגמרים תוך פחות מכמה פגישות.

לכן בשלב הזה, אחרי שכבר יש היכרות ראשונית, ואת מעוניינת להמשיך בקשר - הייתי משתפת - וכמובן בוחרת את המילים. אולי אפילו מביאה איזשהו סיכום רפואי שמפרט מה זה בדיוק אומר. כלומר, אחרי כמה דייטים ראשונים, כשאת מחליטה להמשיך בקשר, ואת שומעת מהצד השני שגם הוא מעוניין - אז כחלק מהשיחה הזאת, את אומרת לו שיש לך משהו שהיית רוצה לשתף, שאת לא רוצה להסתיר את המידע הזה אבל זה לא נראה לך משהו כזה עקרוני, ולפרט. (האם המצב שלך עלול להחמיר?)

[אם לא מפריע לך לשתף ואת בכל מקרה אנונימית כאן, את יכולה לכתוב במה מדובר, ואולי יש כאן עוד מישהו שמתמודד עם זה?]

ועוד הערה: כולנו בני אדם. סביא להניח שכולנו נושאים איתנו איזשהו עניין רפואי, בין שאנחנו יודעים מכך ובין אם לא, ברמות סיכון שונות. אם את יוצאת עם מישהו, שלא יודע להכיל את העניין הזה - אז אולי זה לא מי שאת רוצה להקים איתו בית..

גם אנשים עם בעיות\מחלות וכו' מתחתנים, וגם אנשים שדי בריאים לא תמיד מתחתנים מהר ומוקדם...

זה לא משהו חדש.

להרבה מוסדות יש (כבר שנים) שדכן רשמי, או אולי פחות רשמי.

אולי אני לא מבינה למה אתה מתכוון, אבל למה שזה יהיה שלילי?

אני לא מדבר על עצם זה שיש שדכן או שדכנית. ובוודאי שכוונתם לש"ש. מסקרן אותי לשמוע מה דעתכם על השיטה עצמה.

היכן בחור\בחורה דוסים ילכו לחפש שידוך?

הגיוני ליצור כתובת, שבו יש "אוכלוסיית יעד" רלוונטית.

הגיוני שעם אדם עם השקפת עולם דומה לשלך יותר קל ליצור שפה משותפת.

(יש לי סטטיסטיקה יפה בעניין, אבל דיברתי עליה לאחרונה הרבה בחיים האמיתיים, אם זה מעניין אפשר לפנות בפרטי).

בהכללה, ובמיוחד צעירים,

דוסים פחות יהיו באירועי פו"פ. פחות באפליקציות ובאתרים. פחות אצל שדכנים "רשמיים". מההתרשמות שלי, רובם מסתמכים על החברים והסביבה המוכרת, ורק בשלב שני פונים לאפיקים אחרים. כלומר - לא מתייחסים לשאלה איך הבחורה המיועדת בכלל תכיר אותם, אלא בונים על זה שהיא אחות\בת דודה\שכנה של החברותא. או הר"מ. ומי שפחות טוב בהתברגות החברתית שלו, יקבל פחות הצעות, ובטח אם הוא כבר לא במסגרת ישיבתית.

בעיני, זה ממש טוב אם זאת תהיה נורמה יותר חזקה, שאין מוסד תורני ללא מי שאחראי מטעמו שכל אחד יכול להרגיש נוח בכך לפנות אליו.

צריך לחזק את העניין הזה.

כמו בהרבה פעמים בחיים צריך  שיהיה את האיש המתאים במקום המתאים

אלא לשיטה עצמה. על פי מה השדכנים משדכים. מסקרן אותי לשמוע מגוון מחשבות על כך

כאילו איזו שיטת שידוכים יש פה?

אם הדיבור הוא ביחס לסטיגמות של ישיבות ומדרשות - אז אפשרי בהחלט להשתמש, כמו שאפשר להשתמש בכלל הכללה, תוך כדי כמובן לקחת אותה בערבון מוגבל ולא השתעבד אליה.

כן הייתי ממליץ לאנשים מסויימים לחפש תלמידים או בוגרים של מקומות מסויימים שהם יותר בז'אנר שלהם, אבל ברור שזה לא סותר שכדאי לבחון כל הצעה לגופה.

אני לא מכיר "שדכנים" ואני לא יודע פי מה אותם שדכנים שאני לא מכיר משדכים..

כן יכול לומר שיש שני סוגים של דרכים לשדך - 

להיות פסיכולוג - להבין לעומק מה בנאדם מחפש, מה מעסיק אותו, מה החוזקות והחולשות שלו ולפי זה להתאים בין אנשים שיכולים להתאים. שימלאו אחד לשני צורך נפשי.

להיות סוציולוג/אנתרופולוג - לזהות כל מיני סממנים תרבותיים וחברתיים שבדרך כלל אומרים משהו על הבנאדם, כגון איפה הוא למד השכלה תורנית ואיפה הוא רואה את עצמו ביחס למגזר ועל פי זה לזהות את המשותף בין אנשים. צריך מידה קטנטנה של ציניות ביחס לזה. מי שתמים לגמרי לא יכול להבין את השיטה. השיטה הזאת לא מושלמת בכלל בכלל, אך היתרון העיקרי שבה שהיא מאפשרת לשדך גם לא ע"י היכרות מעמיקה. ומה לעשות, לא כולם מקבלים הצעות מחברים.

א. זה לא תופעה.

ב. זה מעולה שמשדכים בין ריכוזי בנים לריכוזי בנות.

ג. טוב ששידוכים נעשים בצורה מסודרת.

ב. כיצד נעשים השידוכים? מה הם שיקולי הדעת? מדוע זה מעולה לדעתך?

ג. האם זה שונה מפניה רגילה לשדכנים? או שאין הבדל?

קו מסויים וגם באים לשם בחורים בסגנון מסויים 

שלי הוא יותר צורך מידע מחו"ל.

על כל פנים, זה נראה כמו רצון לקשרים אמתיים, אולי באמת המגמה זה הכסף.

יש מי שייגש.

יש מי שלא ייגש.

יש מישהו שייגש רק כשהיא לבד.

יש מישהו שייגש כשהיא עם חברות ויבקש לדבר איתם בנפרד.

בקיצור, הכל פתוח, לא ניתן לדעת..

ייגש?

איך הוא ייגש?

למען ה'

בחור דתי אחד

אני לא הייתי מעז

ובעצם...

1. החלפת מבטים הדדית לא תורמת אם אין התקדמות להיכרות.

2. יש הרבה ביישנות, צריך מתווכים בתוך האירועים האלה שיסייעו.

3. לא להציק למי שלא בעניין שלך בהנחה וכבר פנית. אמרה לא.. הסבה מבט לצד השני ... תבין שהיא לא מעוניינת בך. נקודה.

4. עדיף שלא להגיע בחבורות כי אז נדבקים אל המוכר ופחות משתלבים..

זהו בנתיים

יש מי שמצליח להתגבר על זה?

איך?

ונשמע שזה באמת לא פלטפורמה שמתאימה לכולם.

או לגשת או לא

זה מביא לי עצבים 

מבחינתי זה לא רלוונטי

למה שאני אצא עם מישהו שאפילו לפנות אלי לא מסוגל? 

אם הוא מתבייש שישלח צד ג זה גם בסדר

אבל אם כלום אין עניין סתם לבהות 

זה סתם מתסכל

בנות הן קצת מפחידות מהצד.

ואני בת.

אני כמתמודד עם הפרעת מצבי רוח לא אהבתי את הראיון כי כביכול הוא מציג שנישואיו עם אשתו המתמודדת פירקה אותו ואת משפחתו.

זה לא המצב שלי וחשוב היה אולי לציין את זה בראיון שיש מתמודדים, גם עם הפרעות מצבי רוח שכן מקימים משפחות ומביאים ילדים וחיים לצד המחלה.

במיוחד שהבאת את זה דווקא בפורום לנ"ו, המודעות היא דבר מאוד חשוב כשלעצמו וחשוב לדבר על זה אבל חשוב גם שלא לגרום נזק ולהפוך את כלל אוכלוסיית המתמודדים בהפרעות מצבי רוח לפסולי חיתון.

לק"י

(לא ראיתי את הכתבה, אבל קראתי כתבה איתו. כואב מאוד, אבל לא ברור לי למה החלטת להביא את זה פה....

אני מקווה שכולם יודעים שלהנשא למישהו עם התמודדות רצינית זה עניין שמצריך בירור. אבל לקחת את זה ישר למחשבות של חיים קשים זה גם לא נכון. בטח כשמדובר על סיפור של לפני הרבה שנים, והיום יש יותר מודעות ויותר דרכים לטפל).

אני חושבת שדווקא הוא הביא את זה להתבוננות על היאחזות בקושי למרות הכל 

אבל בעיני זה מרתיע יותר ממועיל.

ממה זה אמור להרתיע?

מאנשים שמתמודדים עם הפרעה נפשית כלשהי?

היה ברור לי שמסופר על מישהי שבקצה של הסקאלה של התמודדות נפשית. לא חשבתי לרגע על הכללה ביחס לכל המתמודדים. אני גם לא רואה שכתבתי ביחס מכליל כלשהו.

לק"י

ונראה לי שפספסתי את מה שכתבת או שלא קראתי לעומק.

הוא נאחז בקשר בצורה טוטאלית וזה מזכיר לי את העוצמות של קשר זוגי ועד כמה הוא חזק ומשמעותי.

זה פותח לי את הראש ביחס לזה...

בתור רווק לפעמים יוצא לחשוב על קשר כעניין פונקציונלי, כאמצעי למשהו אחר.

עצם הרעיון שקשר הוא עניין תכליתי שעומד בפני עצמו הוא לא עניין מובן מאליו בשביל רווק.

ואפשר להוציא מזה עוד דברים ביחס לפלא הזה שנקרא קשר זוגי.

נשמע הגיוני מה שאתה אומר.

הבאתי את זה בפורום לנ"ו כי הדגש שלי לא היה ביחס אליה, אלא ביחס אליו.

הוא מתאר האחזות בקשר בצורה טוטאלי וזה הזכיר תחושות שקיימים בי ואני מזהה בזולת, במינונים שונים לגמרי כמובן.

מפליא אותי עד כמה קשר זוגי יכול להיות חזק ועד כמה בנאדם אוחז בו. זה לא נתפס.

בנוגע לפירוק המשפחה, נראה שלפני שהיא "פירקה" את המשפחה היא "התפרקה" בעצמה

למה צריך לציין את זה? זה לא ברור שנכות מאה אחוז ונכות 10 אחוז זה לא בר השוואה?

כלפי הרב בני וורצמן עצמו אין לי טענה בכלל, הוא נחשף והוא מגלה אחריות על הפצת המודעות לכך.

יש לי בעיה כשמעלים את הנושא בפורום הזה, לא היה ברור לי למה, וזה עלול לפגוע באנשים דיכואניים כאן או מאני דיפרסיים או סכיזו אפקטים ומה שהוא מתאר זה דבר שמלכתחילה היית נכנסת לקשר נישואין איתו ברמת התפקוד הזו?

עזבי שזה התפרץ אצלה אחרי הנישואין, כשאת שומעת את התיאור של התפקוד הזה, היית מתחתנת עם מישהו שאומר לך שיש לו דיכאון? אולי זו מלנכוליה בלי אחוזי נכות בכלל? סתם לוקח ציפרלקס פעם ביום לא מעבר, לא ילחיץ אותך לצאת איתו אחרי התיאור.

וזה לא שכולם מבינים שהתמודדות נפש משתנה מאדם לאדם, רוב האנשים לא בעולם הזה בכלל ואני חושב שלהעלות תיאור כזה לפורום לנ"ו  זה לא בסדר, זה הופך הרבה מאוד אנשים כאן לפסולי חיתון.

עבר עריכה על ידי advfb בתאריך י"ב בשבט תשפ"ו 0:56

אני מבין שנושא רגיש אז לדבר אותו בצורה מותאמת ורגישה.

אבל מה ההגיון לא לדבר בכלל?

אדרבה, כאשר מדברים בצורה מותאמת ורגישה אנשים זה מנרמל את התופעה. כאשר נמנעים לדבר על משהו הוא נשאר טאבו.

ממש אין הכוונה להכליל את כל סוגי התמודדויות השונים.

ממש גם אין הכוונה להזהיר אנשים להכנס לזוגיות בגלל ההתמודדות או רמת תפקוד מסויימת.

בכלל, לא היתה שום אמירה פרקטית ביחס לכניסה למערכת יחסים עם מישהו שמאובחן בהבחנה כזו או אחרת.

עצם ההתמודדות של הרב בני היתה נשמעת לי מרתקת, גם בלי השלכה או אמירה כלשהי.

למה זה בפורום לנ"ו?

כי זה מדבר על קשר זוגי. מכאן שכל אחד יפתח תראש שלו לאיזה מסר לצאת עם זה.

ההנחת היסוד הכל כך ברורה אצלי, היתה ועודנה, שכל אחד יכול ללמוד משהו מהסיפור הזה כי זה סיפור מעורר השראה.

אוסיף שלדעתי היתרון הגדול בפורום הוא היכולת לדון באופן אנונימי ובתקווה מכבד אודות דברים שהיינו חוששים לשאול באופן ידוע.

לא אהבתי את הקישור לעניין בפורום לנ"ו כי בעיניי זה גורם נזק והתיאורים בקישור יהפכו אנשים עם דיכאונות לפסולי חיתון.

אתה אומר קכל אחד יפתח את הראש שחו וכו' אבח רוב האנשים אינם בעולם הזה של מחלות הנפש ולהביא תיאור של אשה לא מתפקדת ושחוסר התפקוד שלה פירק את בעלה ומשפחתה ואחרי הרבה שנים גם התגרשו בסוף זה לא סיפור הצלחה ומה שאני הייתי מסיק מהסיפור לו הייתי רווק צעיר מהסרטון הזה זה שאוי ואבוי לי אם אשא אשה עם דיכאונות.

זאת החוויה סובייקטיבית שלך ביחס לראיון ואני מקבל את זה לגמרי.

בודאי שהחוויה שלי לא עולה על החוויה שלך, אבל גם החוויה שלך לא שווה יותר מהחוויה שלי ביחס לראיון.

לא חושב שנכון להכליל את החוויה שלי או את החוויה שלך על כלל האנשים או משתמשי הפורום.

לגופם של דברים - מסתבר לי שמי שיש לו דעות קדומות על התמודדויות נפשיות יהיה לו את החששות שהזכרת עם הראיון הזה או בלעדיו.

אבל קראתי איתו ראיון במקור ראשון, ולפני כן ראיתי כתבה איתו ב"כאן מקשיבים" - ואני חושב שאי אפשר ללמוד מזה כלום. למה?

ב"מקשיבים" זה היה מאוד בולט שהוא נשאר נשוי רק בגלל שככה זה צריך להיות. כשהוא נשאל למה לא להתגרש, אז הוא פשוט ענה שמישהו צריך לטפל בה (או משהו בניסוח דומה). כלומר, ההחלטות שלו היו החלטות שמגיעות מתוך תפיסת עולם ישנה יותר. עצוב לומר את זה אבל הוא לא נאחז בקשר, אלא היה כלוא בו.

בנוסף, המצב של אישתו לשעבר היה חריג מאוד וקיצוני במיוחד.

וגם, ההפרעה התפתחה *אחרי* שנולדו כבר כמה ילדים, וזה שונה מאוד ממצב שבו יודעים על זה לפני החתונה.

סיפור עצוב מאוד. ומקרה קצה.

חלק ממה שאני אוהב מהראיון הזה זה המראיין, עודד הרוש.

בראיונות איתו הוא מזהה תהליכים חינוכיים ומנגיש אותם בפני הצופים.

העקרונות והתהליכים המוצגים פה רלוונטי לכולם. יש בו הרבה אמונה במראיין, וזה מה שהוא מנסה להשיג בשאלות שלו.

חוץ מזה, קל תמיד להגיד "לא למדתי מזה שום דבר"

כדי ללמוד משהו, צריך להתאמץ או להיות יצירתי. כדי לא ללמוד - אתה פשוט אומר אין מה ללמוד, אח"כ אתה גם יכול למצוא סימוכין לזה ש"אתה כבר ידעת" את מה שיש שם או "שהוא לא רלוונטי אלי". לטעון את זה, זה הכי פשוט בעולם.

האם הוא "נאחז" בקשר או היה "כלוא", זה ממש לא משנה באיזו מטאפורה נשתמש. וגם החשיבה שמדובר בסיבה אחת פשוטה בכך שהוא נשאר בתוך ההקשר - זה ממש שיטחי ולא נכון, כפי שהוא מתאר בראיון.

מה למדתי מהראיון הנ"ל?

נאמנות בין בני זוג

משמעות של קשר בין הורים וילדים הוא אמר שלמרות כל הדברים שעברו לחלק מהילדים היה קשה אחרי הגירושין (למרות שהם בעצם לחצו עליו להתגרש) ובנישואים השניים שלו

להסתיר התמודדות לעומת שיתוף שלה (וואו, כמה זה קורה להרבה מאיתנו בסיטואציות שונות)

לא ראיתי את הכתבות שציינת ולכן אין לי יכול להשוות, זה מה שלמדתי מהראיון הנ"ל.

כן הדברים הנ"ל הם לא דברים שמקודם "לא ידעתי". כי זאת לא ידיעה אינטלקטואלית.. אבל אחרי שאני רואה דווקא מקרה שהוא קצה שהוא ממחיש את זה במחוץ, אז אומר "וואו, נאמנות בין איש לאישה זה וואו". הטענה המקטינה את הנאמנות בין הרב בני לאשתו למשהו קטן, כך הוא תפס את זה בצורה מיושנת, היא לא נכונה וככה זה לא מוצג בראיון. בעיני זאת גם הסתכלות מאוד צינית.

באמת, באתי ללמוד כאן ערכים כללים וממש לא התיימרתי לדון פה בפגישות בין דייטים וגם לא רמזתי לזה כלל @יעל מהדרום 

בעיניים של רווק - אני לא יודע מה זה קשר זוגי. אני לא יודע. לכן כל דבר חדש שאני יותר מודע אליו, זה מרגש אותי.

אני ממש לא עסוק בלדבר רק על מה לעשות בדייטים או עם מי לצאת או לא לצאת בהקשר של זוגיות.

לא באתי להקטין ולא הייתי ציני. אלה דברים שהוא אמר בעצמו, מה אני יכול לעשות...

כמו כן, "נאחז" לעומת "כלוא" זה לא הבדל מטאפורי, זה הבדל מהותי. בחירה לעומת חוסר ברירה. אני מופתע מהדילוג שעשית כאן.
 

האם הוא אומר כאן דברים אחרים ממה שאמר במקו"ר ובמקשיבים? אולי. מה זה אומר? אין לי מושג. אולי האמירות שלו תלויות גם במצב הרגשי שלו, וכעת הוא לחלוטין במקום אחר ביחס לעבר (במקשיבים הוא היה נשוי עדיין, במקו"ר הוא כבר היה אלמן, ועכשיו הוא כבר הרבה אחרי האבל).

בפועל, אני שמתי את הראיון הזה פה, כי בצורה סובייקטיבית הוא היה משמעותי עבורי ומרגיש שלמדתי ממנו והיה באלי לשתף.

לכן, כל הטענות שאין מה ללמוד ממנו בצורה "אובייקטיבית" - פשוט פחות קשורים לעניין. 

כמו כן, המקרה עצמו של הרב בני הוא לא המוקד פה, אלא החוויה מהראיון וממה שעולה בו. 

לצורך העניין, אפילו אם המקרה של הרב בני לא היה ולא נברא אלא משל היה - זה לא משנה כל כך..

אתה רוצה לשייך לו בחירה או חוסר בחירה זה גם פחות קשור.. כי המימד פה שהרשים אותי הוא החוויה של עוצמת הקשר בינו לבין אשתו, לא עניין הבחירה בקשר. 

לכן אמרתי שהתגובה שלך היא צינית, פחות רואה שייך לעסוק במוטיבציה שלך (ובודאי שראוי לדון לכף זכות), אלא בגלל שבפועל אתה מקטין את מה שבאתי לומר.

אתה ציפית בראיון או שמכיר את הסיפור ומרגיש שלא למדת ממנו כמעט והוא לא רלוונטי לחיים שלך? מדהים. אין לי שום דבר נגד זה.

אני הרגשתי חוויות מסויימות במהלך השמיעה של הראיון ובזכות התחושות עלו לי תובנות שהתחדשו או התחדדו לי. הזכרתי אותם בתגובה הקודמת שלי אליך. 

נ.ב - אדרבה - זה שהוא כלוא בקשר זאת תחושה שאני מרגיש שהיא מאוד יכולה להיות רלוונטית עבורי (במינון ובקונטקסט אחר). לכן דווקא אולי זה שהוא היה "כלוא" בקשר זה מלמד אותי יותר.

נ.ב 2 - בעיני, עודד הרוש הוא מראיין בחסד וחווית הצפייה היא שונה ביחס לצפייה בראיונות של מראיינים אחרים. אני יכול ממש להרגיש את זה בפער בין הראיון שלו עם יוסף חיים אוחנה לבין הראיון של עמית של סגל עם יוסף חיים אוחנה. הרוש מאוד מגמתי בראיונות שלו - הוא מחפש אמון, תקווה ומשמעות. הרבה מראיינים, גם בכאן מקשיבים, לא תמיד מחפשים את זה.. לכן ציפייה בראיונות שלא מהסוג הזה פחות מעוררים תובנות משמעותיות.