בוקר טוב.
אני אשה בת 30+. אמא לילדה בת כמעט 10. נפרדנו כשהייתה בת 3 והתגרשנו כשהיתה בת 4. נישאתי שוב כחצי שנה אחרי הגירושין. וכשבתי הייתה בת 6.5, נולד לה [חצי] אח. היא מאוד קשורה אליו ואוהבת אותו - חיכתה הרבה שנים לאח/ות...
הגירושין היו בעיקר על רקע של פער דתי: בעלי התחלן ואני התחרדתי. כשאני שומעת סיפורי גירושין של אחרים, אני מבינה שלעומתם, הגירושין שלנו היו "נקיים". בלי שנאה וכעס והטחות... גם כיום, שורר בינינו כבוד. אנחנו מדברים בצורה עניינית על דברים שקשורים לילדה, בצורה מכובדת ומכבדת. אני מאוד אוהבת את משפחתו ואפילו לפעמים מגיעה לבקר את חמותי לשעבר. הגרוש שלי מקפיד מאוד על הסדרי ראיה, ויש לו קשר נפלא עם הילדה. הוא גם לא עושה לי בעיות עם תשלום מזונות. הוא לא התחתן שוב.
כשהתחתנתי, בהתחלה היה מאוד קשה - גם לבעלי וגם לבתי. בתחילה הם ממש לא הסתדרו, וזה היה מכוער ומפחיד. בשנתיים האחרונות זה הולך ומסתדר ב"ה. כיום בעלי אוהב את בתי ודואג לה, מקשיב ומעודד.
גם לבעלי זה נשואים שניים. יש לו שני בנים [בערך בגיל של בתי], אצל גרושתו. הוא כמעט לא מקפיד על הסדרי ראיה. הוא בכאסח עם גרושתו, ולצערי זה משפיע מאוד גם על יחסו לילדיו.
אני קוראת פה כל מיני שרשורים של ילדים להורים גרושים, ותמהה, איך זה אצל הילדה שלי? כמה מזה היא מפנימה? האם היא זוכרת משהו מחיינו הקודמים? היא מספרת לפעמים דברים, ואומרת "ככה היה כשהיינו גרים בX [לפני הגירושין]", אבל אני לא יודעת, כמה יכולה קטנה כזו לזכור... האם כדאי שכשתגדל קצת, אגיד לה את תאריך גירושינו כיום שצריך לזכור? מה היא חושבת כשהיא רואה אותי מדברת על אבא שלה, או על הגירושין שלנו? איך היא מרגישה כשאני מחבקת את בעלי לידה, או -להבדיל: מתווכחת איתו ומוציאה מהפה ת'מילה "גירושין"? האם כשהיא רואה אבות של חברות שלה גרים יחד איתן בבתיהן - היא מקנאה? איך זה בביה"ס? האם כשמזכירים ת'מילה "אבא", זה גורם לה אי-נוחות? האם שואלים אותה, מדוע שם משפחתה שונה משם משפחתי? ואם כן - איך היא מרגישה עם זה? האם היא מנסה להתחמק מלומר את שם המשפחה, כדי שהשאלה הזאת לא תצוץ? האם אבא שלה שואל אותה עליי ועל חיי החדשים? איך היא מרגישה עם זה? איך נעשה לה בת-מצווה?
אני מדברת מאוד בחופשיות על כל העניין. היא - קיבלה ת'אופי של אבא שלה... היא יותר דיסקרטית. לא מופנמת, אבל גם לא משתפת יותר מידיי בחייה האישיים. כשאני שואלת אותה שאלות עמוקות אישיות, היא מעבירה נושא...
מה עליי לעשות כדי שיהיה לה הכי טוב בעולם?
אציין שהיא ילדה חכמה, נבונה, רגישה, טובה, יפה, חברותית, מוצלחת בלימודים, אהובה על משפחתה, מורותיה וחברותיה. ילדה אחראית ומסורה, צייתנית, חרוצה. אוהבת בעלי חיים. אוהבת לקרוא. אוהבת לשחק עם חברות. אני מנסה להסתכל עמוק אל תוך הנשמה שלה, ולמצוא "שריטות" [=נזקים] שנגרמו לה בעקבות הגירושין, ו...לא מוצאת. האם ייתכן שאין שום נזקים? לא נראה לי. גירושין זה טראומה רצינית לכל הנוגעים בדבר. על אחת כמה וכמה לילדים!
אני רוצה גם להגיד, שכגרושה, אני מודה, שאם היינו מחליטים לעבוד על הזוגיות, ייתכן שהיה אפשר להציל אותה. הנישואין השניים שלי מהווים התמודדות לא פשוטה. לפעמים גירושין עומדים על הפרק ואני שוקלת את זה, אבל תמיד מחליטה שלא עוד. אחרי שעברתי ת'סיוט הזה פעם אחת, וראיתי איזה דבר נורא זה להתגרש, איזה טראומה ענקית [למרות שהגירושין שלנו כביכול היו אופטימליים!], אני לא יכולה לעבור את זה שנית, גם אם קשה לי מאוד, ואפילו יותר ממה שהיה קשה לי בנישואים ראשונים. למדתי שחייבים לעבוד על המידות, לוותר. לשתוק. להירגע. להשתדל. להתפייס. לעבור הלאה. שוב ושוב. פשוט להכריח את עצמי להסתדר [כי באמת, רוב הבעיות הן לא מאוד נוראיות. אבל צריך להשקיט סערות רגשות]. אני אומרת לפעמים, שאם בנישואים ראשונים הייתי משקיעה חצי ממה שאני משקיעה בנישואים שניים, הייתי מאושרת פי חמישים... אני ממשיכה להתמודד, יום-יום. ומתפללת שהבית הזה לא ייחרב. שזה יהיה בבחינת "בניין עדי עד" בעזרת ה' יתברך.
