מאת ישראל אפרתי (איש חינוך מדהים, בעל ניסיון רב בעבודה עם נוער ומתבגרים..)
אם אתם מעוניינים להתעדכן באופן שוטף אתם יכולים לעקוב אחריו בדף הפייסבוק שלו ולעשות לו לייק-
הערה למתבגרים בעצמם, שזו רוב אוכלוסיית הפורום: 
קראתי את זה בתור ADD בעצמי.
אני חושבת ששווה גם לכם, זה לא מאוד ארוך..
וזה מעניין!
ואשמח שיהיה פה גם דיון:
האם באמת מה שהפריע לכם בתור מתבגרים זה שלא התייחסו לחוויות שלכם ואליכם עצמכם,
אלא התייחסו רק לצד התפקודי?
אשמח לשמוע!
גם בתור מורה, אחות ואמא לעתיד בע"ה..
(ואם תוכלו להציע פיתרון, זה בכלל יהיה נחמד )
"לראות את הילד"
(או "איך הורים אוהבים עוזרים לבנם להיכשל")
"אני רוצה לראות אותו סוף סוף מצליח" אומרת לי בפנים דאוגות אמא לנער בעל הפרעות קשב וריכוז. במומחיות רבה היא מפרטת את אסטרטגיות הלמידה הנחוצות להצלחת בנה. ניכר שהיא השקיעה זמן ומאמץ בלימוד הנושא. אני מגניב מבט לנער היושב בפינת השולחן. הוא שומע את התוכניות הנרקמות לשם הצלחתו. משום מה התקווה לא ניכרת בעיניו. ראשו מורכן ומבטו מסגיר חוסר עניין בשיחה כולה. נראה כאילו לא מדובר בו, כאילו כל הדאגה ההשקעה והממון אינם נוגעים אליו כלל. הוא יאובחן במכון מקצועי ויקר, מוריו ישתמשו באסטרטגיות הלמידה המומלצות, הוא יטופל בתרופות במינון המדויק, ובכל זאת, ככל הנראה- עדיין לא יצליח.
הצלחה. זוהי המטרה הנכספת. ההורים מוכנים להתאמץ רבות בכדי להביא את בנם להצלחה. אך מה שהבן באמת צריך הוא משהו אחר לגמרי. למעשה, נראה שמאמצי ההורים עלולים אף לפגוע בהצלחת בנם.
מגיל צעיר מאוד חווים ילדי adhd את עולם המבוגרים כמתעניין בעיקר בתפקוד ובתפוקה שלהם. כאשר הם נפגשים בסוף יום ארוך שואל אותם האבא "האם הקשבת בשיעור?", "למה אתה לא מעתיק מהלוח?" מתעניינת המורה בהפסקה, "הכנת מערכת למחר?" מזכירה אמא...
ההתעניינות בתפקוד ולא בחוויה היא הפגיעה הקשה ביותר בילד. הוא חוזר מבית הספר מלא בחוויות, סיפורים, מראות ורגשות. אך ברוב השיחות עם המבוגרים כל אלה נדחקים הצידה. העיקר הוא התפקוד הלימודי, הפרקטי והטכני. הילד מבין שהוא הוא עצמו- לא מעניין. הוא חש עלבון וחוסר ערך. הוא כלי (לא מוצלח) לביצוע משימות. לא באמת רואים אותו. תחושה זו פוגעת בנפש הילד פגיעה קשה.
מקובל לייחס את הקושי הרגשי של ילדי adhd לתסכול מהקשיים שהם חווים בלימודים. לדעתי הפגיעה האמיתית היא חווית העלבון הנובעת מהתמקדותם של המבוגרים במעשיהם ולא בהוויתם דווקא הנסיון לעזור ולפתור את התסבוכת הלימודית מעצים תחושה זו. ככל שהמבוגרים מתגייסים יותר למשימת ה"הצלחה" כך הילד מאבד אותם בזירת ה"הוויה".
הבן היושב למולי, לצידה של אמו המודאגת, חווה עתה מנה גדושה של אותו רגש קשה- מדברים עליו אך לא רואים אותו. מנסים לעזור לו אך לא מתעניינים בו. הוא אוהב מוסיקה מסויימת, יש לו כישרון בציור ומעניין אותו מאוד ללמוד קראטה. עבר עליו יום קשה בבית הספר ויש לו חוויות רבות לספר מתנועת הנוער. הצעקה שהוא היה צועק לו היה יכול- "אל תתעניינו במעשי- התעניינו בי".
אז נכון- אנו חיים בעולם מציאותי. החוויות של הבן מבני עקיבא נחמדות אך על מנת להצליח הוא צריך תעודת בגרות. העניין הוא שכאן טמון הפרדוקס- ככל שהילד יקבל מרחב להוויתו, ככל שיחוש קבלה ללא תנאי, ככל שהילד ירגיש שעולמו מעניין וחשוב עבור המבוגרים- כך יהיה עולמם חשוב גם לו. כך יסיר את התנגדותו לקבל מהם את עזרתם, כך יוכלו לעזור לו יותר לממש את מלוא יכולתו הייחודית גם בעולם המעשים.