חברים וחברות יקרים!
אני שמחה בשעה טובה ומוצלחת לבשר על אירוסי 
קודם כל אני רוצה להודות לכל האנשים והאנשות המדהימים שהיו כאן לאורך כל הדרך המאד לא פשוטה, אך יחד עם זאת מרוממת ומקדמת!! אתם פשוט מדהימים!
בעיקר אלו שמכירים אותי, אבל גם אלו שלא- שפשוט היו פה, דיברו על נושאים חשובים, הציפו דילמות מודחקות, והיוו עבורי דוגמא לכך שאני לא היחידה בתהליך הלא פשוט הזה.
אף פעם לא אהבתי את האלו שמיד אחרי שהם התארסו-"נושעו" כביכול- באו והטיפו מוסר.
אז אני לא, אבל אני רק רוצה לשתף אתכם בתהליך אותו אני עברתי מאז שנכנסתי ל"עניינים" ועד היום, והוא לא נגמר......
זה היה לפני כמעט שנתיים.
מתחילה לחשוב על זה רציני, לשמוע הצעות שעד לאותו זמן סירבתי, לומר לחברות, לספר מה פחות או יותר אני מחפשת, שזה משהו שמאד התחדד עם הזמן,
מקבלת הצעה, שואלת מבררת, מתייעצת עם ההורים [אצלי הם היו מעורבים ממש כמעט בהכל, מההתחלה.]
מאשרת, מחכה לטלפון של הבחור. מתח. הרבה מתח. מדברים, מוזר לגמרי, קובעים יום ומקום ושעה, נפגשים, כבר מההתחלה הרגשה שזה לא ממש הכיוון, אני מחפשת מישהו יותר זורם, פחות "כבד" [במונחים שלי כמובן, כן?]
אבל מחליטה לתת עוד צ'אנס, טלפון ממנו- שההמתנה אליו כמובן שוב מלווה במתח והמוני פרפרים בבטן- הוא מעוניין להמשיך, קבענו עוד פגישה, ההרגשה הראשונית שלי בפגישה הבאה מתחדדת. בטלפון הבא ממנו אמרתי לו בצורה עדינה [כמו שאח"כ תמיד השתדלתי לעשות...] שלא חושבת שמתאים, שיהיה לו בהצלחה ובשורות טובות.
(הוא היחיד שהתחתן מבין כל אלה שיצאתי איתם, לפי מה שידוע לי. ואמא שלי דווקא זאת שהכירה לו את אשתו...=)
זהו, קפצתי למים.
ועוד הצעה מהרב באולפנה, נפגשים שלש פעמים, באמצע יש לי יומולדת, מוזר ולא ברור מה עושים או לא, אבל עוברים את זה.
ולא זה עדיין לא הכיוון, לא ממש יודעת לשים את האצבע, אבל יודעת שזה לא זה.
הזמן מחדד מה הפריע, עוזר להבא למקד את עצמי ואת ההצעות.
ואז נפגשת עם מישהו דווקא מפה, שאחרי פעם אחת שנינו ידענו שזה לא זה.
ובהמשך עוד המון הצעות; מחברה, ומישהו שמכיר אותי יחסית טוב, ומישהו שיצאתי איתו- מציע את החבר הטוב שלו, ואמא של חברה טובה, והדודה שחושבת שהצליחה לקלוע, וחברה עם בעלה שחשבתי שהיא ממש הבינה מה הכיוון, ועוד הצעה מפגוש לשעבר, ועוד אחת מהמישהו שמכיר יחסית טוב, וחברה טובה 
ובעלה, ואח גדול יחד עם חבר שלו שמכיר, ואמא- שדווקא מאד מכוונת על הכיוון אבל כנראה שלא מספיק מכירה את הבחור, ועוד מישהו ששמע עלי, לא ברור מהיכן בדיוק, ועוד אחד של אמא- יותר קשור יחסית מהקודם, ומרב בישיבה שמכיר את אמא, ואיזה שדכן שפעם פניתי אליו, ועוד פעם הרב מהישיבה......
ולא, אף אחד לא היה זה. עובדה, לא המשיך אף קשר עם מישהו מעבר ל-5 פגישות.
וזה מתיש, וזה לוקח כל כך הרבה כוחות, והצעות עולות ויורדות, ואני מודעת להרבה אבל אפילו לא לכולן, ואני בסך הכל בין 18 וחצי ל20 בגיל, ואני צעירה, ומה הלחץ, ובנחת.
ואמונה, המון אמונה, שאפילו ההצעה שעלתה וירדה- הייתי צריכה לשמוע עליה, כי הביאה אותי לחשיבה על העילה לפסילה, או בכלל, על זה שהייתה הצעה ונפלה,
וכל הדרך אנשים טובים שם כדי לשמוע, שם כדי לייעץ, שם כדי לתמוך, כי עם כל האופטימיות והאמונה העצומה שיש בי; השבח לאל, היו לא מעט רגעים קשים ולא היה קל. בהחלט לא.
ואז החלטתי לקחת הפסקה, בהתחלה פשוט יצא ככה, תקופת החגים.
וכשהגיעה הצעה אמרתי שלא, אני צריכה חגים רגועים, זמן לחשוב, להיבנות, לשוב לעצמי, להיות אני.
על מנת להכיל עוד מישהו איתי.
ואז הרגשה מדהימה של הודיה על כל התהליך הזה, וכמה שהוא הצמיח, קידם, הגדיל אותי כאדם.
ורצון אמיתי שזה יגיע אך ורק בזמן המדוייק ביותר, המון תפילות לכל אורך הדרך- של הודיה, של תחינה, של אמונה.
ואז ההחלטה הייתה- שהבא בתור זה בעלי. ודי, אעשה את כל הבדיקות, הבירורים והחשיבה, על מנת שזה יהיה הוא.
ובעיקר- אסמוך על השי"ת שזהו, הגיע תורי למצוא את האיש שלי, והוא כבר יכווין אותי איך זה יהיה.
הגיעה הצעה, לא שאלו עוד את הבחור כי רצו לדעת אם אני חוזרת לשמוע, התלבטתי מאד.
בסוף החלטתי שנחתי די ואשמע.
בכללי, מה שסיפרו לי הייתה נשמעת די טובה ואמרתי שאני מוכנה שישאלו אותו ואח"כ לשמוע יותר. אבל ההצעה נפלה כי הוא החליט שהוא עוד לא מעוניין בכלל לשמוע הצעות.
והגיעה עוד הצעה, שהתלבטתי עליה מאד, והחלטתי שלא, אני לא הולכת על זה, כי זה לא מספיק קרוב. לא היו לי כחות לקשר של פגישה אחת ובזה זה יסתיים.
כי האמנתי והיה לי ברור שהבא בתור [שאגב, יהיה מס' עגול של בחורים איתם נפגשתי.] זה האחד שלי, שמחכה לי. אז למה ללכת על משהו שלא נשמע מספיק קרוב?
ואז הגיעה ההצעה הבאה-
מישהו שאני דווקא מכירה מעט, יצא לי לפגוש אותו מידי פעם, מכיר באופן כללי את המשפחה שלי.
אף פעם לפני זה לא יצא לי לחשוב עליו כאופציה להיכרות מהכיוון הזה, אבל מסתבר שאבא שלי ואחי חשבו אחרת, ואמא שלי גם הוציאה את זה לפועל.
לקח לזה זמן להגיע אלי, אבל בסוף זה קרה, ושאלו אותי עליו, הזכירו לי פרטים כללים עליו, ושאלו אותי מה דעתי.
זאת בשבילי הייתה הפתעה כי כאמור לא חשבתי על הכיוון, אבל החלטתי לשקול את זה ברצינות, הבטחתי להחזיר תשובה בהמשך.
בסופו של דבר נתתי תשובה חיובית, עם הרגשה מאד טובה- שאמנם ייקח את כל הזמן שצריך, אבל אני יודעת בפנים שזה זה. עוד לפני שממש נפגשנו.
דיברנו את השיחה הכי קצרה שהייתה לי אי פעם- שכוללת מילות נימוסין, שאלה מתי ואיפה נח, ומילת פרידה. ובזה זה הסתיים.
לקח שבוע עד הפגישה עצמה, ושבועיים עד שהרגשתי שמשהו זז בכלל, ועוד שבוע עד שבכלל הרגשתי מספיק בנוח לומר דברים מסויימים, די בסיסיים.
אבל אני- בידיעה שאנחנו צריכים את כל הזמן, ושזה יבוא מעצמו בזמן הטוב ביותר- נתתי את כל הצ'אנסים האפשריים, לא וויתרתי בידיעה שאם זה היה מישהו אחר- מזמן כבר הייתי מסיימת את הקשר.
לא ברור לי מהיכן הייתה הוודאות הזאת, הידיעה המוחלטת שזה זה, ושזה פשוט צריך זמן, אבל עובדה.
עבר חודש, נפגשים רק פעם או פעמיים בשבוע, ובכ"ז מתקדם לו לאיטו, לאט-לאט נפתח ונהיה יותר נוח ונעים, ועבר עוד חודש, ומדברים רציני יותר.
ועוד שבועיים- ואנחנו מאורסים!!
לא יאומן, אבל זה הגיע,
וכל כך הרבה דברים שאמרתי שיהיו או לא יהיו בבעלי הפכו לחשובים פחות או יותר,
ואני מאושרת ושמחה, ויודעת שכמו שכמעט תמיד לאורך כל התהליך, כשהעלו בפני ספקות, כשניסו להבין איך אני כל כך מאמינה, כל כך משתדלת להיות חזקה-
אמרתי: "להקב"ה יש מספיק דרכים יצירתיות להביא לי את בעלי, אז אני לא דואגת"
וזה פשוט ככה.
האמונה היא מה שהחזיק אותי חזקה לאורך כל הדרך, היא שהביאה אותי למה ומי שאני היום, ולכך שאצליח לתת לכך את כל מה שנדרש, סבלנות, זמן, רצון ותקווה.
זהו, כתבתי הרבה, המון! ושיתפתי.
כל זאת לא על מנת שמי שעוד בתהליך המדהים הזה יגיד "יופי, לה קל לדבר" אז לא.
התהליך הזה לכל האורך לימד אותי, חיזק והתיש אותי, אבל היה לי תמיד חשוב לשמור על האמונה. אמונה חזקה בהש"ית, בטוב שהוא מכין לנו ובצדקת הדרך, שהיא מהותית עבורי.
שוב תודה מעומק הלב לכל המדהימים שכאן, היודעים ולא יודעים כמה עזרו, תמכו, ליוו והיוו משענת.
בהערכה ואהבה גדולה,
ננשמה!
