הדברים ש"מתביישים" של האחת - אינן של השניה.
יש הבדל גדול בין "פאדיחה" עם המורה באולפנה, לבין דברים חמורים שיש להם השלכה לבין-איש-לאשתו (ואני מציע שלא יתחילו כעת פה "להתחרות" בסיפור עבירות ברבים..)
דברים מסוג זה, שלא סופרו לפני החתונה, ופתאום מדברים עליהם, עלולים לעורר תחושה קשה מאד לפעמים של פגיעה באמון, למה לא אמרה מראש וכד'.
לכן, צריך לשקול היטב.
ואכן, יש דברים שכדאי לא להזכיר ולא לפתוח, אם זה לא נעשה לפני הנישואין. כמו שיש דברים שאחרי הנישואין כן אפשר לדבר עליהם.
לגבי השאלה, מה זה אומר על הזוגיות - לענ"ד לפעמים זה ממש "הפוך על הפוך". מה פירוש? אשה שמרגישה קרוב לבעלה, יש לה "חשק" טבעי לספר לו הכל. כעת, אם מדובר במשהו שיגרום לו הרגשה נוראה - האם זה בשבילו או בשבילה? כמובן - בשביל עצמה. למען הרגשתה. נו, אז זה נקרא "זוגיות" או "אנוכיות"?.. נכון שהפתיחות ואי הסתרת דבר, היא יסוד מאד חשוב ("ולא יכסון דא מן דא" כתוב בכתובה), אבל יסוד הקשר הבין-אישי הוא הנכונות והרצון לתת לזולת. לא רק לתת ל"הרגשה" שלי. ואם הנתינה הכי גדולה לו - היא לא לספר על משהו שהיה פעם שמא יצער אותו (אחרי שמשום-מה זה לא נאמר לו לפני שהתחתנו), אז מסתבר שזה גופא אומר הכי הרבה על "הקשר הזוגי" כפי שאת מכנה את זה, של האשה לבעלה. שהיא כ"כ קשורה אליו, עד שהיא מוכנה לוותר על מה ש"נוח" לה בהרגשת הביחד, לצורך ה"ביחד" של הנתינה. היא לא ,"מסתירה", היא פתוחה אל בעלה ודואגת לו.
כמובן, יש גוונים בין האנשים. וגם בין הנשים. אבל נשים צריכות להיות מודעות לכך, שהשוני בין גברים לנשים בעניינים אלה - יכול להיות תהומי. מה שאצל אשה - אם בעלה היה מספר לה היה נחשב ל"שחנ"ש" ופתיחות ואמון, אצל איש יכול להיחשב לפעמים קרוב לבגידה. אז לשקול בישוב הדעת. אולי לעיתים להתייעץ עם רב שקול ומאד מנוסה.
ענ"ד.
[אגב, דוגמה בנושא קצת שונה מצאנו בהלכה - שאסור לספר לה"ר, גם בין איש לאשתו. רואים שדיבורים האסורים, זה גם שם. יתכן - אינני בא לפסוק - שהוא הדין לדיבורים המצערים]