בס"ד

לא לדחוף כל שניה אבל לילד יש צורך ברפלוקס שנקרא מציצה, המוצץ עוזר לו.

הגדולה שלי לקחה מוצץ מההתחלה, הקטן לא הסכים בכלל והתעקשתי איתו על זה, זה פשוט מצויין לו ולנו.

והרבה פעמים אם לא מתחילים עם מוצץ כבר בבית חולים- הילד לא מוכן לקבל אותו אח"כ..

ואז את נתקעת בתור המוצץ שלו [או בהנקה, או האצבע שלך...]

אני מאוד ממליצה על מוצץ. ואם את מעדיפה- יש כאלו שטוענים שהם בריאים יותר [ישרים כאלו.. ולא רכים.. לנו היה של אוונט, אם כי הוא לא כזה אהב אותו כי הוא ברח לו מהפה כל הזמן, אבל בטח יש לעוד חברות..]

בעקרון באמת אני יודעת שלא מומלץ בהתחלה מוצץ

אבל מעשית אין לי מושג איך הייתי שורדת בלי...

אצלינו אני משמשת לה בתור "מוצץ"  ויש גם מספיק זמן ושימוש למוצץ אמיתי...

מעדיפה את הכי פשוטים שעשויים מגומי חום (ולא מסיליקון).

כשתינוק יונק הוא צריך הרבה פעמים בהתחלה למצוץ על "ריק" עד שהחלב מתחיל להגיע.  זאת הסיבה שתינוק מוצץ את המוצץ הוא מקווה שאם הוא יתאמץ מספיק הוא יקבל חלב.  רק בגיל ממש גדול הם מבדילים בין מוצץ לאוכל.

כשלילד אין מוצץ לדעתי אפשר יותר להיות מודעים לצרכים שלא. ולהיענות להם. 

הבכי של תינוק היא דרך ביטוי.  למה לחסום את זה?

ואני גם מסכימה איתך שזה מכוער ואי אפשר לראות את הפנים החמודות של התינוק כך.

עקרת בית?

לאמא עובדת יהיה קשה בלי מוצץ,

לעומת עקרת בית, ששם, לגישתי- עדיף בלי מוצץ.

האם זה קל יותר? לא..

לטעמי מוצץ הוא סוג של בולם רגשי שקיים במטרה להקל עלינו, אך לא בהכרח טוב לתינוק

גם בכי הוא כלי שהקב"ה הטביע בו, ואין צורך לבלום את אשר הוא רוצה להביע.

גם אם באוזנינו אלו לא דברים נעימים לשמוע..

נכון שילד זקוק למציצה, אך היא לא חייבת להיות דווקא דרך מוצץ.

ואם את עקרת בית, תוכלי להענות גם לצורך הזה..

לא בגללי, הוא פשוט לא מוכן.. (והוא דווקא קיבל בביה"ח)

זה הכי מציק- בלילה. כשהוא מתעורר וצריך להניק אותו כדי שירדם במקום לתקוע לו מוצץ, וכשהוא נרדם ומתעורר ברגע שאני מנתקת אותו, ולפעמים צריך לחבר-לנתק כמה פעמים עד שאני מצליחה להחזיר למיטה בלי שיתעורר..

ביום זה פחות נורא- אני נותנת לו לינוק והוא נרגע. אבל אצל המטפלת או אם הוא נשאר עם מישהו אחר זה יותר מציק. עכשיו כשהוא מקבל מוצקים- אז זה יותר קל, כי נותנים לו מים חמים ולרוב זה מרגיע אותו כמו הנקה..

אז קחי בחשבון שזה עלול לקרות.

היתה עם מוצץ עד גיל 3, השניה לא הסכימה לקחת.

לא נלחמתי עם אףאחת מהן.

עם הגדולה- הפחתתי את השימוש עם הזמן(בהתחלה רק בשינה, אח"כ רק בלילה..) עד שהיא זרקה אותו בעצמה לפח והלכה לישון לבד.

השניה מוצצת חתיכת בד כלשהי כדי להירדם- סדין/ שמיכה/ חיתול בד/ שרוול...

היא נרדמת מצוין לבד ולא נצמדת אלי.

כל ילד הוא עולם בפני עצמו.

שמעתי יתרונות וחסרונות למוצץ- מונע מוות בעריסה, תנועה מרגיעה, משנה את מבנה הלסת מגיל מסויים..

אני מעדיפה לזרום עם הילדים שלי ולעשות מה שטוב להם.

כשהגדולה היתה מדברת עם מוצץ בפה פשוט הייתי אומרת לה שאני לא מבינה אותה, למרות שהבנתי,

אז היא למדה להוציא אותו כשהיא רוצה להגיד משו.

א) המלצת משרד הבריאות:

מוצץ בשינה מגיל חודש עד גיל שנה. להקפיד על בדיקה תכופה ועל היגיינה.

ההמלצה הזאת מאזנת בין כמה שיקולים: מצד אחד הגנה ממוות בעריסה, מצד שני חשש לפגיעה בהנקה, וכן אחוזים גבוהים יותר של סוגים מסוימים של דלקות אוזניים אצל ילדי מוצץ, וכן ברמה נדירה הרבה יותר - בעיות של זיהומים בלוע, ומקרי חנק ל"ע.

ב) לטעמי האישי:

לא אוהבת מוצץ. לא אסתטי בעיניי. בעיקר לא אוהבת מוצץ אצל ילדים גדולים - את החיפוש האינטנסיבי אחרי המוצץ היחיד האהוב שחייב בכל ערב ללכת לאיבוד, את הדיבור הממוסך דרך המוצץ... היחידה אצלי שגדלה בלי מוצץ דיברה כל כך הרבה יותר יפה מכולם...

ג) לעניין הטיעון הרווח שממוצץ אפשר לגמול ומאצבע לא - מניסיוני זה לא עובד ככה. ילד שמכור למציצה מוצא לו תחליף כשגומלים אותו. אז מה ההבדל אם האצבע מגיעה בגיל חצי שנה או בגיל שלוש?

ד) בפועל כנראה שכן ניתן מוצץ הפעם, כי לבעלי זה חשוב. אני מקווה להצליח לגמול בגיל יחסית מוקדם. למרות שרגשית אני לא אוהבת את זה באף גיל, שכלית אני מבינה שבגיל חצי שנה יש לזה בסך הכול כמה יתרונות, לעומת גיל שנתיים שאז בפירוש החסרונות גוברים לטעמי.

ל2 בנותי נתתי מוצץ מגיל 0 כדי להרגיל אותן.

ב"ה לא היו שום בעיות בהנקה (ינקו הנקה מלאה עד גיל שנה)

שתיהן דיברו מוקדם וברור, והגדולה בגיל 4 נגמלה בקלות- זרקה את המוצץ לפח ובזה זה נגמר.

המוצץ מרגיע, עוזר להרדם, ובכלל הלילות יותר שקטים כשיש מוצץ, יש לי אחינים בלי מוצץ ולפעמים ממש קשה להרגיע אותם.

ועוד משהו- המוצץ גם מומלץ כהגנה ממוות בעריסה.

השארתן לי חומר למחשבה.

את 4 ילדי ניסינו להשתיק עם מוצץ כשהיו קטנים, וכולם ירקו אותו ברגע ששחררנו את המוצץ בפה..

כשגדלו וראו את המוצץ, הכניסו לפה כצעצוע (או נשכן)

הסתדרנו איתם טוב מאד (השתדלנו לפחות) כשבכו- בדקנו מה מציק חלהם (רעבים/עייפים/טיטול מלא/שיניים בוקעות)

אגב, עכשיו אני עובדת קצת  במעון, והמנהלת ממש ביקשה להשתדל שהילדים הבוגרים יהיו כמה שיותר בלי מוצץ, כדי שיוכלו לדבר ברור..  ואני ממש רואה הבדלים בין ילדים שכל הזמן עם מוצץ, ואי אפשר להבין אותם, לבין אלו שבלי מוצץ או שרוב הזמן בלי מוצץ..

הבן הבכור שלנו הוא ילד מקסים, מדבר יפה ומחייך לכולם בלי מוצץ שמסתיר את החיוך שלו (בן שנתיים) - אבל היה לנו פשוט קשהההההה איתו!!! הוא כל כך היה צריך משהו שירגיע אותו וזה היה קשה לכולנו. גם לו. ולמה הוא לא לקח מוצץ? כי כמוך, גם אנחנו קיבלנו המלצה לא לתת בהתחלה כדי שזה לא יפגע בהנקה. ולא נתנו. עד שעבר איזה חודש... אבל אז היה מאוחר מדי, והוא כבר לא רצה את המוצץ. היה קשה קשה קשה.
עם הילדה אחריו כבר נתתי בגיל 0!!! זה היה מבחינתי אחד הדברים החשובים! ובינתיים אני ממש שמחה על זה ב"ה... אני לא רוצה לחשוב כמה קשה היה לי בלי זה, ועוד עם שני ילדים (ואני איתם בבית..). אני לא חושבת שזה צורך שיש לה והוא נענה בזיוף של מוצץ. אני רואה את השלווה שלה כשאני שמה לה את המוצץ וכולי מתמוגגת... היא שוכבת לה באוניברסיטה.. מושיטה בשלווה ידיים לכל מני דברים וממש רגועה עם המוצץ.. זה פשוט נחת!!! ולא, ב"ה, זה לא פגע בהנקה בכלל.

לא מציעה לך לעשות את זה ואח"כ להתחרט. זה פשוט מרגיע אותם, למה למנוע את זה מהם?!

בכל אופן - שיהיה בשעה טובה =)

אני יודעת שאצל הרוב זה לא כך, אבל לפני החלטה קחו בחשבון שיש כאלה שאצלן זה כן. זה שיקול.

בס"ד 

תינוק בן יומו נגיד גג גיל חודש..איך אתן יודעות מתי הוא שבע?אפשר לדעת בכלל<?

אבל יש סימנים = טיטולים מלאים ועליה במשקל---

פעמים רבות, אכן, קשה לדעת, אם הוא לא רגוע זה יכול להיות רעב אבל גם עוד דברים.

אם אחרי הנקה הוא לא רגוע, שווה לבדוק את הדברים האחרים: טיטול, גרפס. (גרפסים זה יכול להיות עניין ארוך).

בעיקרון, תנסי להגיע למצב שבו את מניחה אותו והוא רגוע, אני אישית אוהבת סלקל בחודשים הראשונים כי הערסול נעים יותר ממיטת תינוק. ילד שבע שלא צריך להוציא אוויר יהיה רגוע בסלקל ואפילו יירדם שם.

תוכלי לזהות שהילד עדיין רעב אם הוא מנסה למצוץ כל מה שמתקרב אליו, והדברים האחרים לא מרגיעים.

באופן כללי הנסיון עושה הרבה. אצל הילדים הראשונים בהחלט כל בכי קטן הייתי מנסה להרגיע על ידי עוד הנקה, ואז שוב גרפס ושוב לפלוט וזה לא היה נגמר בחיים. כמובן זה לא חייב להיות ככה. אחרי כמות מסויימת של אוכל הוא אמור להרגע ולהרדם.

גידול קל!

לא רציתי לתת מוצץ.

התינוקת לא רוצה מוצץ.

היא מצאה אצבע והתבייתה על אגודל ימין.

היא לא תלויה בי ומרגיעה את עצמה לבד. אין חיפושים אחרי מוצץ אבוד.

מוצץ בקושי שימש כנשכן בזמן בקיעת השיניים.

גם אני מצצתי מוצץ ואחרי זה ציפה של כרית ואצבע. הכל בטל מהעולם. מדברת יפה (בלי סוף...) ולא הייתי צריכה יישור שיניים.

זהו.

אהבתי שציינו פה את ההקשבה לצרכי התינוק והבנת רצונו.

יפה!!

יש קושי גם בזה שהילד שולט על אמצעי ההרגעה שלו.

ומאצבע קשה מאד להתפטר. (מנוסה על עצמי)

נקשרו אלי במקום אל חפץ.

גם לא מצצו את הבוהן.

מה שכן, הם היו אצלי, ולא יצאתי לעבודה.

בהצלחה!

אני נותנת מוצץ (המוצץ העגול שהכי פשוט, כך שאין בעיה עם הנקה או שיניים.) עד גיל חצי שנה.

כך הילד לא נקשר למוצץ וגם אני רגועה.(אחרי הנקה).

נתתי כך לשתי הגדולים והיו מרוצים. (בגיל חצי שנה יום יומיים הם בוכים ומתרגלים בלי מוצץ)

לאחרונה שלי לא היה צריך מוצץ כלל מצצה עד התפתחות השיניים, את הבוהן .

אם זה מרגיע אותם ועוזר לי למה לא?

למה לסבול עם צרחות כשאפשר בלי?

חוץ מזה אני לא חושבת שיש קשר לדיבור

הילדים שלי עם מוצץ מהלידה ומכורים באופן כרוני

והם מתחילים לדבר לפני גיל שנתיים.

החסרון היחיד שקשה מאד לגמול אותם מהמוצץ.

דבר נוסף- הרבה ילדים מתמכרים לאצבע 

שלדעתי זה הרבה יותר גרוע והרבה יותר קשה לגמול

פשוט יש לו אצבעות....

כך שבהחלט היה עדיף מוצץ.....

אמא שלי אמרה שלא היינו מוכנות לקחת

והייתה תקופה קצרה ששמתי את האצבע שלי בפה

אבל אחות שלי שמה את האצבע שלה בפה במשך תקופה די ארוכה- עד הילדות, כך שזה פגע לה בשיניים והיא הייתה צריכה יישור שיניים- אבל גם הרבה ילדים אחרים צריכם יישור שיניים

אבל זה לא בגלל התנגדות אישית שלי לעניין אלא כי כולם היו סרבנים ולא ראיתי סיבה להתעקש איתם על זה. טיפת חלב דוקא ממליצים כן לתת מוצץ, כי זה מוריד את הסיכון למוות בעריסה.

ההשלכות של ילד ללא מוצץ זה בד"כ שהילד רוצה לינוק יותר (כי הוא משתמש בך בתור המוצץ שלו ). את צריכה לראות אם זה מתאים לך או לא...

שני הילדים שלי גודלים ללא מוצץ בלי צרחות וזה בסדר גמור

משרד הבריאות מצא שמוצץ מפחית את הסיכויים למוות בעריסה ל"ע

אשמח לשמוע מהמבינות:

למה? לא מצאתי סיבה הגיונית, או בכלל- סיבה שהיא...

מוות בעריסה נגרם כאשר לסתו התחתונה של התינוק שברחם הייתה מכונסת  מתכנסת עוד  ולוחצת על המוח הקטן, מציצה ומיניקה מחזקות את השרירים האלו ומאפשרות ללסת לצאת, זה מה שאני מכירה.

קשר ולא סיבה- 

הם עושים ניסויים ומוצאים שתינוקות עם מוצץ נראו פחות מקרים של מוות בעריסה מתינוקות בלי מוצץ . 

הם לא יודעים להסביר למה.

המקסימום שהם יכולים לעזות זה לשער- 

למשל- "מוצץ מציל ממות בעריסה כי התינוק שמוצץ חייב לנשום ואז הוא לא נחנק"

או "מוות בעריסה קורה למשל משכיבה על הבטן ודחיפת הראש לתוך המזרון ותינוק עם מוץ משאיר בעצם פתחים לנשימה (בצידי המוצץ) וכך לא נחנק" 

ועוד כאלה.. 

בקיצור הם ראו בניסוים שלהם שיש פחות אחוזים אצל מי שמוצץ מוצץ - אני הייתי הולכת על האחוזים הבטוחים!

בהרצאה של פרופ' אידלמן בנושא הוא ציין בין השאר שרוב מוחלט של התינוקות מפילים את המוצץ מהפה תוך כשעה, ואילו האסון של SIDS לרוב קורה שעתיים-שלוש אחרי ההשכבה - ובכל זאת מוצאים הבדלים מובהקים סטטיסטית בין תינוקות שהושכבו לישון עם מוצץ לבין תינוקות שהושכבו לישון בלעדיו. כלומר נראה שההגנה של המוצץ היא לא בזמן אמת, אלא יש מנגנון מורכב יותר.

(ואגב, הוא ממליץ בכל פה לדחות מתן מוצץ לגיל חודש, ומגבה דבריו במחקרים מרשימים.)

סתם מעניין אותי לדעת

איך בדורות קודמים הסתדרו בלי מוצץ,

והמונח מוות בעריסה גם לא היה קיים..

הייתה תמותת תינוקות הרבה יותר גבוהה מהדור שלנו

למה את חושבת שלא היה מוות בעריסה? אולי לא קראו לזה כך אבל ברור שהיה

המקרה המתועד הראשון של מוות בעריסה הוא בתקופת שלמה המלך
משפט שלמה המפורסם

ואני נותנת לה מוצץ לפעמים..בהתחלה כשהשתחררנו מהבי"ח היא ממש לא רצתה.. אבל עכשיו המוצץ עוזר לי ברגעים מציקים של בכי שהוא לא מרעב כבד  למשל- כשאנחנו רוצים להיכנס למנשא..

אבל יש לציין שעם המוצץ היא לא מוכנה להירדם בלילה..רק תוך כדי הנקה. בכל אופן- היא גם התפנקה לי על סוג המוצץ!! היא רצתה גומי פשוט (שאני לא אוהבת!!) ובסוף מצאתי פתרון- נתתי לה מוצץ אורטודנטי עם פטמת גומי ועכשיו זה הסוג היחידי שהיא מסכימה!

סה"כ אני בעד מוצץ ומקווה שניגמל מוקדם ככל האפשר.

זה ממש מציל אנ ממש אוהבת אותו עד ש..."אמא אני לא מוצא את המוצץ" בשעה 4 לפנות בוקר ואז אני מתחילה להתחרפן "יאלה שיזרקו את המוצץ כבר" בטוח יש פה עוד נשים שמרגישות כמוני. ודרך אגב הילדה בת חמש ככה נגמלה מהמוצץ היא הייתה נורא עייפה ורצתה מוצץ אבל היא לא זכרה איפה היא שמה אותו, והתחילה לבכות .בעלי תפס חרופה לקח את המוצץ ואמר לה בשיא הרוגע שהוא הצליח לגייס באותו רגע(אם אתן מבינות על מה אני מדברת) "זהו אין יותר מוצץ ומאז יש לנו שקט מכיוון ילדה אחת הילד השני בן 4 עדיין עם מוצץ מהרגע שהוא חוזר מהגן עד הרגע שהוא הולך לגן, והקטנה עושה את כל הבלאגן היא צריכה  אותו מוצץ אותה צורה ואותו צבע. בהחלט כאב ראש אבל עדיין אני לא יוותר על המוצץ . זה מריע אותם מאוד במיוחד בתקופת הגזים...

צריך לזכור שכשתינוק בוכה יש לו צורך, במיוחד כשהוא קטן מאוד, וכדאי קודם לבדוק חיתול/רעב/אי נעימות/וכו'

במהלך היום הוא כמעט בלי מוצץ, אבל יש מקרים שאין מה לעשות- למשל כשמתלבשים או כשהולכים לישון (תחליף להרדמות בהנקה). זה לא שהמוצץ סותם לו את הפה במקרים האלה, אלא שהמציצה מזינה את רפלקס המציצה שמאוד מרגיעה אותו.

אם זה מרגיע את התינוק במצבים קשים כמו הלבשה וכו' אז מה הבעיה?

ושוב אני מדגישה שלדעתי לא צריך לדחוף את המוצץ כהשתקה במקום לבדוק מה מפריע לו.

הבן שלי לא מחפש מוצץ כל היום ומשתמש בו בסה"כ כחצי שעה ביום.

היו ימים שנעלמו לנו כל המוצצים והסתדרנו מצויין ב"ה (פשוט נמנעתי ממצבים שמערימים קושי והרדמתי על הידיים)

לדעתי זאת דרך המלך. מקוה שיגמל מוקדם.

(הוא בן 8 חוד')

אצלי רובם תפסו את המוצץ רק בגיל חודש ,אני אישית שמחה שהם עם מוצץ בגיל הזה כי גם ככה קשה להרגיע ולהרדים אותם.ובגיל שנה אני זורקת אותם,כי אז זה עדיין גיל שמתרגלים מהר לשינויים,הם קצת קוטרים יום יומיים ושוכחים מזה,אני מעדיפה את זה מאשר שזה יתקבע להם לגיל יותר מאוחר מידי.

מוצץ אפשר לזרוק,אצבע לא...

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.

גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).

הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...

בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.

מקווה שזה מעודד

רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה  וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.

אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.

או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?

ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.

אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'

אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי

שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...

תודה על ההתעניינות 
 

ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...
 

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה