לי לקרוא.

-מה את חושבת ככה: כי את לא הקהל יעד שלה! היא מיועדת לנערים ונערות מתבגרים, ובעיקר לגילאים של חטיבת הביניים! 

לכן את ל נהנית ממנה...

שמעתי שהמון אנשים טועים ככה: גם ב"מתבגרים" חברה בגילי אמרה לי שזאת סדרה נוראית, בעוד שחברה בכיתה ז' סיפרה לי עד כמה שהיא נהנית מסידרה. קרה גם אותו דבר עם איזה קמיקס שהיה לי בבית שחברות בגילי חשבו שהוא מוזר, ואות חברה בכיתה ז' פשוט הייתה באה אלי הביתה ומתחננת שנקרא אותו...

קראתי את הסדרה הזאת כשהייתי בגיל של חטיבת ביניים, ואפילו לפני. וכבר אז טענתי שהיא לא משו...

מה גאוני בסדרה הזאת? היא כלכך רדודה שזה כבר נהיה מגעיל בספרים המאוחרים יותר.
את "להיות אני" ו"להיות שונה" עוד קראתי בלי יותר מדי טענות - כאילו, זה היה סתם עוד ספר קליל כמו עוד כמה שיצא לי לקרוא באותה תקופה.
אבל בספרים הבאים זה פשוט הדרדר והדרדר.

זה תלוי ברמת עומק שאת אוהבת לקרוא....

גם כשאני קוראת את הסדרה הזאת יש לי תחושה שהיא רדודה, אבל זה תלוי למי...

יש אנשים שקצת יותר קשה להם להגיע לעומק ובשבילם זאת חתיכת סידרה.

יש אנשים כמוך, שכבר יכולים יותר להגיע לעומק ולכן הם לא מבינים מה כ"כ "מהמם" בסידרה הזאת.

(ד"א- את תולעת ספרים? כזאתי שבזמן שכל חבריה עדיין קראו "קופיקו" היא כבר הייתה עמוק בתוך ספר באורך של "קיץ אחד ביחד"?)

אבל זאת בהחלט סידרה גאונית- בגלל היכולת המדהימה של הסופרת.אני אסביר:

אני מודה שהכתיבה שלה לא הכי ספרותית אלה רק עלילתית, אבל הקטע שהיא מסוגלת לכתוב ספרים לילדים בכיתה ג', ז', מבוגרים- והכל ברמה שתתאים לקהל היעד בדיוק, והספרים ההאלו כ"כ מעניינים: אין לי מושג איך היא עושה את זה...

יש ספרים שהם בחזקת "זבל" (ע"ע "סודות נעורים" ועוד כמה ספרים שאני לא אנקוב בשמם מחשש שהווניקיות כאן יעשו לי לינץ )

יש ספרים לילדים קטנים.

יש ספרים חביבים וקלילים לילדים בכיתה ב-ג (ע"ע "קופיקו" ועמיתיו)

יש ספרים עם עלילה, אבל לא עלילה מסובכת מידי, והם כתובים בסנון מחושב, אבל לא מחושב מידי- זאת כיוון שהם

מיועדים לילדים שעושים צעדים ראשוניים בקריאה הרצינית- ילדים בכיתה ג-ד-ה (ע"ע "מנהרת הזמן", "ג'ינג'י" ,וכד')

(ילדים בכיתה ה-ו או שהם יקראו ספרים מהשלב מתחתיהם או מהשלב מעליהם)

יש ספרים יותר מתקדמים- עלילה ודמויות יותר מורכבות, סגנון כתיבה יותר מורכב: לילדים בגילאי ז-ח-ט (וכאן נכנס "להתבגר" וגם ליאת רוטנר)

ואז יש את הספרים של המבוגרים שאותם כבר מתחילים לקרוא מכיתה י'.

אני בגיל שמישי\ו פה אמר\ה  שהיא לגילאי ז\ח\ט ואני בגיל הזה, ואני פשוט אחרי ספר-מקסימום 2 הבנתי שהסדרה הזאת דוחה,מגעילה ולא נקיה לחלוטין!

פשוט הזדעזתי כשקראתי את הספרים!

(וגם העלילה לא-מי-יודע-מה..)

קיצור- מי שרוצה לשמור במובן הפשוט על הנפש שלו ועל הראש והשכל שלו מדברים לא הכי נקיים וצנועים- שלא יקרא את הסדרה הזאת!!

מי שרוצה- יש עוד מליון ספרים יפים לגיל הזה והם נקיים! (אמנם לא קראתי את כולם אבל קראתי כמה ספרים יפים ונקיים עם

עלילה יפה, מעניינת ומרתקת לא פחות מהסדרה הזו!!)

קיצור- סורי על ההארכה, אבל זה נגע לי איפושהוא...

שנזכה לקרוא רק ספרים ראויים....אמן

קוראים לספר "להיות בריא" וזה ספר ממש ממש לא צנוע!

קהל היעד של הספרים הוא לא רק כיתה ו'- ז'- ח', אלא שהוא גם למי שקורא ספרים לא כל כך נקיים. מי שלא חווה את מה שקורה שם לא יתחבר. בתור אחת שלא חיה ככה, אבל קצת קרוב- אני מבינה מה היא כותבת, והיא פשוט כותבת מה שעובר לילדים בראש!!

נכון שהסדרה לא הכי נקייה, אבל תלוי מה אתם רגילים לקרוא...

וזה שיעמם אותי . נוורא . וגם הקטע שהסיפור חוזר על עצמו בכל הספרים , רק מנקודת מבט אחרת - מייגע .

זה ממש מוסיף! כל השיחות, כל המקרים שמועות הכל הכל חוזר על עצמו, עם תוספות ורגשות שונים!! זה מה שדווקא הכי אהבתי!

והספיק לי לראות שהיא כותבת ספרים בצורה סיטונאית, כדי לשנוא אותה. 

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.