טוב שחסכת לנו

בבקשה לא בשבת הגדול

לא כזה מתפדחים,

וישנים על הרצפה

סתם, יש סידור בנוגע לשינה. יושנים נהדר

אולי שדרותי.

הולך?

אני הייתי אומרת יותר זוחל...

אבל זורם.

אני כבר מתחיל להסתפק. לא נראה לי אבל.

הקודמים ישתתפו בה...

אני מופתע לגלות שיכולים להשתתף בה גם אחרים.

נראלי מוטי פוחד מאיתנו |חושד|

ולכן היא לא השתתפה

כי אני לא מהסוברים שהחברה צריכה להיות מעורבת,גם אם היא צנועה.

כי גם רבותיי לא חושבים כך.

כי כל חיי הקפדתי להיזהר בנושא הצניעות (עזרא/אריאל ולא בנ"ע,ערוץ 7 ולא כיפה),ולא חושב

שהגעתי לגיל 20 (טוב,זה כבר היה דיי מזמן) צריכה לשנות את זה.

כי לדעתי זה לא ראוי,לא מתאים,לעשות שבת מעורבת ללא תכלית מסויימת,

(אם זה פו"פ או התנדבות או משהו כזה)וגם זה בתנאים מסויימים ובהשגחה.

(כי אני חושב שהפורום הזה גורם קצת לאנשים שבדר"כ אני מאמין שמאד מקפידים,לאבד את הכיוון בנושא.)

האמת,שלא תכננתי להעלות שוב את דעותיי בנושא, אבל אם שאלתם למה לא, אז...

יכולה להיות שבת נהדרת וטובה בלי כל ה'מחוזות הלא נעימים' שאתה מדבר עליהם.

*תלוי איך מסתכלים על זה,

*הוא חושב שכן, אתה חושב שלא.

*אם יש כאלה מתלבטים- אדרבא, יוכלו לשאול את הרב שלהם.

*אפשר בהחלט לעשות 2 שולחנות נפרדים!!!! ---;;;))) |צחוק צחוק|

אתה מטיל פה דופי באנשים ואני צריך לנמק למה?

יש פה מציאות .העסק פה יותר  פרוץ ממה שרבינו רגילים בחיי היום יום.

מה שאני אומר זה שלדעתי אנשים נסחפים למציאות הזו בלי לשים לב,ומנסה לעורר את הנקודה.

חושב שהמציאות פה מתאימה לך,ושאתה לא סוטה מהדרך שלך-מעולה, כנראה שלא דברתי איליך.

(ואני מזכיר לך את השירשור הזה:  http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t506623#5753752 

לא חושב שאי אפשר לכתוב דברים בסגנון הזה כי זו הטלת דופי)

וכמו שכתבתי,באמת שאני לא מתכנן לשבת פה ולמחות על חוסר הצניעות שפה וכו'

אני לא המשגיח פה,רחוק מזה מאד,יותר מידי אולי.

אבל שעולה שרשור "שבת פורום-למה לא בעצם",אז אני חושב שיש פה מקום גם לדעתי.

להזכירך, אתה לא בנוג"ה (בלי לזלזל... פשוט שם רגילים יותר לדיונים כאלה).

יש פה אנשים מבוגרים ובריאים שעושים את החשבון בעצמם.

כל אחד הכריע איך שהכריע,

ובסופו של דבר אלה שהגיעו נהנו והיו מרוצים משבת ראויה מאין כמוה.

הדיון כשלעצמו מתיש, אני לא רואה עניין לפתוח אותו שוב,

והיה לנבון שכמותך להבין שלא זו היתה כוונתי.

**

ועוד דבר - אם כך מקובל אתה מרבותיך,

מדוע לך מלכתחילה להיכנס לפורום, שמגובש סביב מרקם חברתי מגובש כבר, שאינו לרוחך?

(כלומר - תינח לנ"ו... אבל צמ"ע? אז למה אתה נכנס?)

[אם תשאל אותי, מצד הלכות תוכחה גם הערה זו שלך אינה במקום ("כי אני חושב שהפורום הזה..."),

כפי שכבר הערתי בשרשור אליו קישרת.]

הפורום,כמו שאר העולם שלנו,בנוי הרבה מאד על עניין ה"עדריות".

הרבה מהנורמות פה בפורום נגרמו בשיטה הזאת,לדוג' אנשים שביום יום לא מתלוננים,

ממלאים את הפורום בתלונות על העומס שלהם (שלילי).

לדוג' אנשים שביום יום לא נוהגים להגיד תהילים בכלל מצטרפים (חיובי) וככה הלאה.

נפתח שרשור על שבת פורום.התגובות החלו לזרום בכיוון חיובי.בשלב הזה העיקרון אותו הזכרנו

גורם לאנשים שלא לכתוב את דעתם השלילית על הנושא.ככה זה עובד.

לכן ראיתי לנכון לחדש דווקא בשרשור הזה דעה שונה,לתת לאנשים לעמוד מול 2 הצדדים 

(אני בל מקרה לא הייתי מגיע לשבת כזו).במיוחד שאני חושב באמת ובתמים שהדבר פשוט שלילי.

ועובדה מתוך התגובות-שהדברים שכתבתי היו "דבר הנשמע",לפחות לגבי חלק מהאנשים.

תבדוק אותי-בשרשורים שיש בהם דיונים-רוב התגובות הולכות אחרי התגובות הראשונות,

במיוחד אם הם מנומקות כמו שצריך.

יש לציין,שלא הייתי מתחיל את הנושא אם לא היית פותח אותו לדיון.

(אם היה נפתח שרשור-"שבת פורום-מי בא" לדוג')

אם שאתה שואל "למה לא בעצם" הכוונה שאתה רוצה לקבל לגיטימציה מכולם ובעצם לארגן את השבת-

פתח שרשור כזה-אני מבטיח לא להיכנס ולהפריע.

**

ול"עוד דבר":

לוקח זמן להבין (באמת, אפילו ל"נבון שכמוני") שהצמ"ע שרואים ע"פ הפורום הוא ממש לא חזות הכל,

ויש לו עוד חלק גדול,אולי העיקרי,שמתנהל לו בשקט בהכרויות שאנשים מכירים פה אחד את השני

(אני לא מכיר פה אף אחד),בשיחות האישיות (אצלי זה דבר נדיר מאד מאד) וכו'.

המרקם החברתי שאתה מדבר עליו לפי הבנתי יותר שייך לצד הזה של הפורום,הצד שאני לא כ"כ מכיר.

מצד שני זה לא אומר שאין הצדקה לפורום הרגיל.(שרשורים כמו על המסע לפולין,על הציציות.

שמעניינים אותי וגורמים לי להנות).ואיש עוד לא אמר שצמ"ע-זה כל ה"מרקם הזה" שנוצר לו.

לסוג הצמ"ע שאני מדבר עליו-דווקא בגלל שהוא לא מרקם חברתי כזה שבו כולם מכירים את כולם,

אני כן חושב שיש מקום,ואפילו אני חושב שאוכל לקבל לזה הסכמה מרבותיי.

האמת,שאני  אכן מתלבט מידי פעם שאני נכנס לפורום אם בעצם אני נכנס למקום "לא לי",

עד עכשיו לא הגעתי למסקנה שכזאת.יכול להיות שאני צריך להגיע איליה..

א. יתכן שלא הבנת, קיוויתי שיהיה די ברור שאני לא פותח דברים לדיון,

אלא מזמין את המעוניינים להצטרף למחשבות על תכנון השבת.

ב. גם לשיטתך, לא פשוט שלגבי כולם זה "דבר הנשמע".

ג. העובדה שאתה מציין, היא לא מחוייבת לענ"ד, אם כי יש בה היגיון, אין ספק.

ד. אם אתה מפיק תועלת מהפורום, מה הבעיה שתשתמש בצורה סלקטיבית?

תזדהה עם החלק שאתה מעוניין בו או מרוויח ממנו את הציפיות שלך מפורום.

לחלק שאתה לא מרוצה ממנו - ההחלטה בידך בלבד אם להיות שייך או לא.

גם באשר הביקורת מוצדקת תוכנית -

אני מפקפק בעמידתה בקריטריונים של תוכחה כלפי ציבור.

גם לאדם שקל לקבל תוכחה - קשה קצת לראות שאתה מוכיח אותו לעין כל,

ועוד בשרשור שהוא "תקע" את הודעותיו חמש סנטימטר מעליך.

לא בדיוק תוכחה, קצת בכיוון של הוקעה לאור יום, לטעמי.

א-את האמת,לא זוכר מה בדיוק חשבתי שכתבתי את התגובה לגבי כוונתך,

לא רוצה לומר סתם.

ב-כמו שכבר כתבתי-לא באתי מתוך כוונה להוכיח. באתי  רק להציף את הדעה הנגדית ,לפתוח את הנושא.

אבל לצערי זה מה שיצא,ומכיוון שכך אני מתנצל.

באמת שאני מתנצל על שנגרמה לך ההרגשה ש"הוקעתי אותך לאור יום".

אם זה מה שיצא מאיך שכתבתי-זה אומר שכתבתי בצורה לא מספיק טובה ומעודנת.סליחה.

אלא הרגשה לגיטימית שעשוי כל אחד במקומי להרגיש,

ואין לי ספק שהיו עוד שהרגישו בדיוק אותו דבר.

ההצעה שלי בשבילך לא לעדן יותר (אתה אכן כותב הכי עדין שאפשר),

אלא פשוט לבחור עיתויים יותר מוצלחים. זה הכול.

בפעם שעברה זה היה ממש מוצלח!

להזמין משטרה?

עוגי פלצת שאלה 'למה לא בעצם?' וכולם התחילו לענות בצורה ישומית למדי בלי להתייחס לשאלה שלפחות מילולית, משתמעת.
היחיד שענה לה היה a-a-a ואומרים עליו שזה לא שייך.
לענ"ד, מילותיו שייכות ועוד איך ובלי לחשוד או להאשים חלילה אף אחד, אני חושבת שכל אחד צריך לעצור ולחשוב בכנות עם עצמו אם שבת כזאת ניראת לו מתאימה לרוח הדת ולאורך חייו.
יכול להיות שהמסקנה תהיה שוואלה זה כן, אבל לפחות לא להכחיש או להשתיק חשבונות נפש שבהחלט יש להם מקום.
(ואני שונאת ויכוחים אז מי שיגיב לי בעצבים, במקום לחכות לתגובה ממני -שבל"נ לא תגיע- שיקרא שוב ושוב  את מילותי אלו עד שיבין את כוונתי.)
שאו ברכה אשה וכו'

עוגי פלצת שאל

אנשים כאן בהחלט שואלים את השאלה הנ"ל (ואני עד), ועונים לכאן ולכאן.

לא משתיקים דבר.

ברוכה הבאה לפורום צמ"ע

(ו... אם יש מי שאכן משתיק - חבל, אם כי לא כאן, בפומבי, הוא העיתוי להזכיר לו את זה.)

עוגי ממש לא באמת התכוון לשאול למה לא. הנושא הזה מוצה כבר מזמן.

הוא פשוט רוצה שתהיה שבת, ובודק אם תהיה היענות.

מי שלא ידע על השבת הקודמת או על הדיונים הקודמים עלול לחשוב על פניו שזו שאלה  אמיתית.

לכן זה לא מובן למה מי שכן ידע

טרח שוב לכתוב שלדעתו זה

ממש לא בסדר.

וגם אני לא ארחיב בגלל שלהכנס למלחמות על מה ואיפה מתי איך -משיח מקדש וכולי

לא באמת יועיל להביא את המשיח

עוגי

אני אגיד לך למה לא

בגלל שזה מורכב לוגיסטית למצוא מקום שיש בו-

דירה לבנים

דירה לבנות

כמה דירות לנשואים

מקום מספיק גדול לאכול בו

בגלל שזה הרבה עבודה להכין אוכל לכולם

(וכן, גם אם כל אחד מביא עוגה וכל אחת מביאה פשטידה- עדיין בעלי הבית צריכים לטרוח על מנות בשר לעשרות אנשים...)

בגלל שתמיד יש המוני צדיקים שינמקו כל אחד למה לא ויטיפו למה לא צנוע להיות אנשים פשוטים וטבעיים וצנועים

(אחים! לכם יש מחיצה-תואמת -ריהוט- סלוני בשביל ארוחות שבת?)

בגלל שהמוני צדיקות עובדות עם מוח של בנות, בצורה עדרית לחלוטין-

אם היא באה- אז היא באה= ואז גם היא באה- אה וגם היא. אבלאם ההיא לא באה- אז אני לא אבוא ולאהיה בת יחידה! פאדיחות! ... ואז אף אחת לא באה...

בגלל שהוותיקים כבר מכירים

ולחדשים אין אומץ להכיר

בגלל שכל דבר בחיים צריך לחזלש

ואז לעשות חיזלוש חיזלוש

ןאז לחזלש אותו שוב

בעצם, שניים:

למה אם פגשתי מישהו או מישהי פעם אחת

זה משעמם לפגוש אותו/ה עוד פעם?

את רוב האנשים בחיי

פגשתי מאות או אלפי פעמים.

לא זוכר שהצטערתי על הפעמים שבאו אחרי הראשונה.

כמו כן,

אולי זה מבאס שלא באים עוד אנשים,

ומבאס שכל הצעה כזאת שמעלים אנשים שחושבים

ששבת פורום זה בסדר,

הופכת לויכוח מצד אלה שחושבים שזה לא בסדר,

וגם בטוחים שהם צריכים להודיע לנו את זה

כל פעם מחדש,

אבל אם היה נחמד - מן הסתם זה יהיה נחמד שוב.

על כן אני מציע:

מי שחושב ששבת פורום בכללי זה רעיון טוב,

בלי היסוסי תורה ומצוות ושאר ירקות,

מוזמן לענות על השאלה.

מי שלא חושב ככה - שיפתח שרשור לעצמו

וינמק בו,

לאורך כמה הודעות שהוא רוצה,

עד כמה שבת פורום זה לא צנוע.

כל האמור לעיל נכון גם על מפגש פורום.

אם אתם רואים הודעה כזאת

על שבת או מפגש,

ומאיזה סיבה שהיא אתם חושבים שזה לא נכון לבוא,

או שנכון לבוא רק אם יתקיימו תנאים אלו ואחרים,

או אם מישהו מסויים דוקא יצטרף -

אל תכתבו את זה כאן.

ודרך אגב צדיקה- אני אישית לא מתפדחת ואם החלטתי משהו, זו החלטה שלי.. באשר תהיה.

הלוואי

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.

הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.

ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.

ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.

ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.

ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.

שמישהו מגיב לתגובה שלי. 

העיגולים האלה, באלכסון או ישר...משהו כזה.

תודה!

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"נער הייתי גם זקנתי"

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

סיזיפי, אבל נותן תחושה נחמדה (לאו דווקא עצם ההתנדבות, אלא התוצאה שלה)

ונראה לי שאני יחסית עוזר לאחרים, לא יודע? במה שאני יכול?

איני מרגיש "ריק" או משהו, פשוט אדיש ושָלֵו.

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.

משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.

לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.

לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).

הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.

לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.

איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...

לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אתר יזכור כותב עליו יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

"המקום" - לחרדים עובדים.

כלומר, זה נכון לגמרי.

אבל כשזה הופך להתמכרות זה כבר לא הבנה אלא תהליך בעייתי שמסכן את שני הצדדים.

הרבה דברים יפים וטובים ואלטרואיסטים כביכול, הובילו לנזקים ולתסבוכות הכי גדולות...

אבל גם ספונטני זה לא מדוייק.

כן אני חושב שהגעתי לאיזו נקודת סבל שחייבה אותי באופן קיומי לעבור תהליך בדבר הזה, תהליך מתמשך וארוך.

חלק ממנו גם היה בטיפול מסויים

וחלק ממחשבות ותהליכים שעברתי עם עצמי

יש משהו בהכרח, שעושה אותנו גם מאוד גיבורים ואמיצים (ללא קשר לכמה אנחנו חזקים) וגם מאוד מדויקים.

זו חוויה מדהימה וחשובה מאוד!!

אם מתאכזבים קצת, זה לא לגמרי וצריך להתנער ולחשוב שגם לצד השני

יש את הקשיים שלו, או מצבי הרוח....

היחד שמבין באמת זה השם. אבל כדי להרגיש זאת, צריך כנראה

המון עבודה. ולדבר איתו תוך כדי עשיית דברים, במיוחד כשלא

מסתדרים, אבל עדיף, תמיד. ממש לקשקש איתו. הוא אף פעם

לא אומר: די, די, אני עסוק עכשיו, או: רדי ממני כבר, או:

את עושה לי כאב ראש, או: לא מבין מה את רוצה...

העניין הוא שהעולם הזה, תפקידו כנראה, לחסום את ההידברות

הזו. להשכיח את מי ששלח אותנו הנה. ולצערנו הרב, הוא עושה

זאת לא רע בכלל...

להיות במצב של עוררות רוחנית. כמה שאפשר במשך היום.

בדברים הכי קטנטנים ולא משמעותיים.....

(לו רק הייתי מיישמת את מה שאני כותבת....אבל זה נכון.

אני בטוחה. ואני לא ברסלבית).

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

ואיך כתוב בסליחות:

"שואגים בתפילה ומבקשים רישיון"

שנזכה