אבל לא הרבה זמן לפני. אולי יום יומיים קודם.

אבל אפשר להפוך את זה לחוויה חיובית-לספר שיהיה לו כיף ומה הם ייעשו יחד ולהסביר מתי תחזרו ומה הוא יעשב עד אז וכו'

מה עושים בכל בוקר/צהריים /ערב.וכך יראה גם מתי אתם צפויים לחזור.

תהנו!

אנחנו רוצים גם לצאת ליומיים (פחות, צהריים עד צהריים)

ויש לנו תינוקת בת 9 חודשים

נשאיר אצל ההורים שלי, היא לא רואה אותם כל יום אבל כשנפגשים היא זורמת לגמרי.

זה ממש רע כלפיה?

הייתם עושים את זה?

בת תשעה חודשים? היא לא מש תבין. אולי תבכה קצת כשתלכו, ואחרי כמה דקות תירגע ותזרום.

חשוב לדעת גם לתת לעצמכם זמן זוגי שקט בלי הילדים. ומה  טוב אם יש הורים או דודה וכדומה שעוזרים בזה.

מומלץ בחום.

הכל יהיה בסדר!!!!

סעו ותיהנו,

אם יחלחלו רגשות אשם תדעו שזה יצר הרע שמנסה אתכם, אל תאמינו לו, תשתיקו אותו

ותמשיכו ליהנות  

9 חודשים זה שיא הגיל של חרדת נטישה, לא הייתי מכניסה ראש בריא למיטה חולה. לתינוקות שונים יש רמת רגישות שונה, וקשה לצפות מראש אם זה יפגע בה ועד כמה, לא הייתי לוקחת את הסיכון.

חרדת נטישה??

אני אמא ל5, ובדיוק יש לי כזאת קטנה, רק לפני זמן מה היתה לי בדיקה והיא נשארה עם אמא שלי,

והיתה כ"כ נינוחה ושמחה כשחזרתי (אחרי יום)

יש להם פחד מזרים בגיל הזה, לא שמעתי על חרדת נטישה.

לילדים אין פרופורציה של זמן, לכן אם נהנים ונצאים עם מישהו שאתם סומכים עליו, אין שום שום בעיה,

להיפך, הורים נינוחים שנהנים מחייהם, הרבה יותר משמעותיים לילדים.

וד"א בעלי שיחי' ואני פעם שמרנו על משפחה, 3 ילדים, שהוריהם נסעו לחודש לחו"ל. הכי גדול היה בכיתה א

נכון שזה מקרה קיצון,

אבל הילדים ממש נהנו איתנו, הכנו להם לוח פעילות כזה, כל יום משהו אחר, והיינו מאוד קשובים אליהם,

וכשההורים שלהם חזרו, כמה ימים אח"כ הילדים כבר היו כ"כ שקועים בחיים מחדש, שלא ממש התייחסו אלינו וזכרו אותנו...

כי הם מוצאים תמיכה אצל ההורים

וכשהם לא נמצאים, כל אחד אחר נחשב זר ומפחיד אותם..

וצרכיה זה בעיקר אמא זמינה.

בואי נגיד שאם היית אומרת לי שהזוגיות שלכם מתפוררת ועל סף תהום, חלילה, ושה-24 שעות האלה בלעדי התינוקת זה מה שיציל את המשפחה, הייתי אומרת: יאללה, שווה לתינוקת לסבול יום בלעדיך בשביל להרוויח את המשפחה שלה שלמה.

אבל אם זה לא צורך חיוני דחוף מאוד לזוגיות שלכם - הייתי מנסה לקחת נשימה ארוכה, בשביל התינוקת.

תינוקת זה מתנה, זה אושר, וזה גם דורש ויתורים בגלל זה רק אנשים בוגרים מקבלים תינוקות

"צריכה אמא זמינה.."

"חרדת נטישה..."

אני השארתי את הבת שלי בגילאים האלה, לפני , ואחרי,

אצל סבתא וסבא אוהבים ואהובים עליה מאוד,

הרבה פעמים ללילה , וגם לשניים. (בעיקר אילוצים של לימודים, אבל פעמיים גם "חופש" קצר)

ולא ראיתי שום חרדת נטישה, או מחסור בזמינות בטיפול.

מבחינתה ממש לא משנה מי משחקת איתה, שרה לה, רוחצת אותה או מחליפה לה...

ואיכות הטיפול היא אותו טיפול.

כשחזרתי היא שמחה, וכשלא הייתי שאלה את אמא שלי "איפה אמא"

קיבלה תשובה (אמא בלימודים), והמשיכה לשחק בכיף. (מאז שהיא יודעת לדבר)

וגם בגיל שעדיין לא ידעה לדבר לא הראתה שום סימני מצוקה או חרדת נטישה.

היא תינוקת בת שנה וחצי, מלאת שמחה וערניות, מפותחת לגילה מאוד,

אוהבת אותי מאוד, ויודעת שאני אוהבת אותה אהבה ענקית,

היא כל הזמן מחבקת אותי ואומרת לי מילים כמו "אמא, טובה שערות" ומלטפת אותי

או "אמא, אמא! אוהבת!" או "אמא אמא! שמח שמח!" ... (נמסה ממנה...) 

אני מספרת את זה כדי להסביר ששום חרדת נטישה או בעיה לא התפתחה לה

מהשהות הרבה אצל סבא וסבתא.

אני מכירה אמהות שצמודות לילד ולא השאירו אותו אף פעם ונסעו,

והם עשו דברים שאני לא הייתי מעיזה לעשות...

לא לרחוץ 3 ימים תינוק או לתת מי ברז ולא להרתיח בקבוקים כשהילד בן כמה חודשים ספורים,

או לנגב אחרי מקלחת תינוק פיצי עם מגבת משומשת,

או לתת לילד לצרוח במיטה עד שהוא נרדם אפוס-כוחות בלי שאף אחד ניגש אליו שעה כי

לא בא להורים לגשת אליו (אולי גם הם צריכים קצת נופש לריענון...), כי הוא "נודניק" בגלל איזשהו

צורך אמיתי או משהו שכואב לו, וגם אם סתם בא לו

להיות נודניק ולרצות "צומי", זכותו!בשביל זה הוא תינוק , למרות שכמעט תמיד תינוקות לא סתם בוכים.

 אני בחיים לא הייתי חושבת להתנהג ככה.

אז גם לאימהות שלא משאירות את הילד יש הרבה פעמים את החסרונות שלהן,

והילד שלהן יכול, לפתח בעיות מדברים אחרים.

מסקנה,

חרדת נטישה, עד שאני לא אראה מחקר רציני ולא מוטה שיש משהו בעניין הזה,

כשזה נופש ללילה או שניים ולא לחצי שנה, אני אמשיך לומר שזה שטויות במיץ.

לפעמים הנופש זה מה שיעזור לילד לא לפתח בעיות שנובעות מאמא מותשת

ומרוקנת מצברים.

יוקטנה יקרה, את מיוחדת, לא כולן ניחנו ביכולות האימהיות הנשגבות שלך,

יש אימהות ארציות יותר, שזקוקות למרווח נשימה ממירוץ החיים,

וסביר להניח שכשהן יחזרו מלילה אחד או שניים בחופשה הן יפגשו בסלון של סבתא

תינוקת בת תשעה חודשים שמשחקת ולא מזיז לה שאמא שלה חזרה.

ומצוין שזה ככה. זה אומר שהיה לה טוב אצל סבתא.

וכשהן יחזרו מהנופש, עם כוחות מחודשים, יהיה לכולם, גם לילדים, לא רק לה,

הרבה יותר טוב.

שואלת יקרה (עם התינוקת בת 9 החודשים)

תסעו, תבלו, תהנו

ותחזרו עם מרץ ושמחה להמשיך במירוץ...

את חרדת הנטישה הזו לא פגשתי מעולם,

ואני כן חיה בסביבה של אנשים ארציים ואמהות "לא זמינות " (נאמר בציניות)

שנוסעים מדי פעם לנופש בן לילה או שניים ללא הילדים.

התינוקת שלך צריכה מישהי/מישהו זמין/נה, מוכר/ת ואוהב/ת שתטפל/יטפל בה,

וזה לא כזה קריטי אם זו תהיה אמא שלה מולידתה, סבתא אוהבת , דודה אוהבת, סבא אוהב, או דוד אוהב

       בהצלחה!

 אני בהחלט חושבת שזה משנה היכן ואיךמשאירים את התינוק.

סבא וסבתא אוהבים ומסורים שהתינוק מכיר מקרוב, באמת לא נראה לי שיש בעיה.

וגם אנחנו השארנו תינוקות בגיל כזה, והילדים שלי ב"ה תמיד היו חברותיים מעל הממוצע,  וחוץ מאחד, גם לא פחדו מזרים!

סבתא שלנו  (אמא שלי היקרה שתחיה) היתה חלק נכבד בחייהם כיתינוקות, הם הכירו אותה מאד מקרוב ושמחו להשאר אצלה.

לא חוינו שום בעיה כשחזרנו אלא להפך, ההתרעננות הזאת היתה בשבילי ממש חיונית. ואין ספק שהייתי אמא פי אלף יותר טובה לאחר הנופש הנפשי בעיקר.

אמנם המצב שונה כשאין הכרות קרובה ויומיומית עם הסבתא (או הסבא...) כך קרה כשנולדה לנו הקטנה, היא כמעט לא פגשה את סבתא בגלל הנסיבות, ובאמת הרגשתי שלא בנוח להשאיר אותה אצל סבתא כשנסענו ליומיים כשהיתה בת שנה.

אגב, כמו שכתבו כאן למעלה, כשהיא היתה בת 3 כמעט, נסענו והשארנו אותה ליומיים עם דודה רוקה שבאה אלינו הביתה... כשחזרנו היא אמרה לנו בפסקנות, תסעו עוד פעם! ומדי פעם היא שואלת, מתי אתם נוסעים? או , למה אתם לא נוסעים...?

(אנחנו לא כאלה גרועים... אם אתם שואלים...)

כשאני בוחרת לעשות משהו שאיננו לטובת הילדים

או מועדת ונכשלת

אני לא מנחמת את עצמי:

ש"זה שטויות במיץ", ולא אומרת לי ש"לא מזיז להם" ושזה "הרבה יותר טוב להם".

אני אומרת:

"וואלה אין לי כח עכשיו" וגם "ככה בא לי" או "לעזאזל שוב לא הצלחתי להתגבר" ופשוט "נכשלתי".

אנחנו רק אימהות, בני אדם. יש לנו צרכים, מגבלות, ואנחנו טועות. התינוקות שלנו בנויים לזה - השם יודע שהוא נתן אותם "רק" לאימהות למשמרת. 

אבל בין זה ובין לשקר לעצמנו ולספר לעצמנו סיפורים רק בשביל לנחם את עצמנו שנרגיש טוב ולא רע עם מה שעשינו - זה לא.

אנחנו אימהות ולא תינוקות, ויכולות להתמודד.

מי שמספרת לעצמה סיפורים, לעולם לא תנסה ללמוד ולהשתפר. אף פעם לא נהפוך ל"נשגבות", אבל כולנו יכולות ללמוד ולהשתפר ולהתפתח ולגדול בכל רגע - ממש כמו התינוקות שלנו.

למה לצאת לנופש זה לא לטובת הילדים?

למה לצאת לנופש זה כישלון? 

למה זו טעות?

למה זה פיספוס?

לצאת לנופש זה לדעתי בעיקר, כדי לחזור עם כוחות מחודשים, לטובת הילדים.

לצאת לנופש זה לא כישלון, זה כישלון ללכת נניח לשעה לקנות לך שמלה בעיר/קניון?

זה באותה מידה "לא לטובת הילד" כמו נופש...

קרי, לא משנה לילד... לא פחות טוב מהמצב הרגיל (וזה אך ורק בהנחה שהוא נשאר בידיים מוכרות, טובות,

עם איכות טיפול זהה)

אני לא רואה בזה ניחום עצמי שנובע מכישלון או סיפור סיפורים לעצמי.

היא מכירה את אמא ואבא שלי , אוהבת אותם וקשורה אליהם, מהיום שהיא נולדה.

תחשבי מה שאת רוצה...

אבל אני לא רואה בזה כישלון.

אין צורך לנפח דברים ולהפוך לרע בכח גם את מה שלא רע.

מה יש פה, בנושא הזה , ללמוד להשתפר? הרי להשאיר תינוק בידיים מוכרות ואוהבות,

זה לא משהו שצריך לחדול ממנו כדי להשתפר.

לא, אני לא מספרת לעצמי סיפורים. ממש לא, וזכותך לא להשתכנע.

ואני מתכוונת להשארת תינוק אך ורק בידיים מוכרות, אוהבות, עם איכות טיפול זהה.

אצל ההורים שלי 3 אנשים מסתובבים סביבה , הנכדה הבכורה, פלא הבריאה שלהם,

כדי למלא את רצונה של "מלכת העולם של סבתא" כלשונה של סבתא.

מה בדיוק כישלון פה, להשאיר אותה אצל סבא סבתא  ודודה שאוהבים אותה אהבה ענקית, קשורים אליה מהיום שנולדה

ומטפלים בה לא פחות טוב?

התינוק זקוק לאמא שלו, ונפרד ממנה בהדרגה, החל מההריון ועד לגיל 18 (פחחח גם אז הוא יצטרך כסף כביסה ובישולים... וגם חיבוק ועצה טובה פה ושם!).

בהריון הוא לא יכול לשרוד פיזית בלעדיה: היא מספקת לו חמצן, מזון, ומווסתת את חום הגוף שלו.

עם לידתו התינוק מתחיל לפתח עצמאות ולהיות מסוגל לשרוד מעט בלעדיה: הוא יכול לנשום לבד! עדיין, הוא תלוי בה למזון (הנקה), וגם למגע שלה ולהתנועע איתה כשהוא תלוי עליה: ניסוי הראה בתרשים פעילות המח, שהפעילות המוחית של התינוק פוחתת בהדרגה, ככל שחולף הזמן מהמגע והתנועה של התינוק עם אימו (במקביל הוא החל לבכות ובכיו הפך נואש יותרויותר). פירוש הדבר למעשה: הפסקת התפתחות המח.

יש גם תמונות שמראות מח של ילד 3 שעבר הזנחה קשה, לעומת מח של ילד בן 3 שגדל במשפחה נורמטיבית (בקישור בהמשך).

עם השנים הילד מסוגל לעצמאות יותר ויותר: הוא לומד ללכת, לאכול אוכל "אמיתי", לדבר, לטפל בצרכיו, וכן הלאה והלאה.

התינוק יודע היטב עד כמה הוא זקוק לאימו, ועל כן הצורך שלו איננו אך ורק פיזי, אלא נפשי. ניסויים מראים שהתינוק מפריש יותר ויותר קורטיזול ככל שהוא מורחק מאימו לזמן רק יותר (גם תוך כדי שינה בלילה). הקורטיזול הינו הורמון שגופנו מפריש בשעת לחץ ומצוקה. הפרשת הקורטיזול נמשכה, גם כאשר התינוקות הפסיקו לבכות (נלקחה מדידה מהרוק בזמנים קבועים).

התינוק לא מבין, ולא יבין עוד זמן רב, שגם אנשים אחרים יכולים לדאוג להישרדותו. הוא לא יודע על תחליפי חלב, הוא לא מבין שסבתו מעוניינת בשלומו לא פחות מאימו, והוא מניח שבשעת סכנה הוא יעמוד לבדו (והוא לא ממש מבדיל בין אי נוחות בחיתול וסכנת חיים). גם אין דרך להסביר לו את זה, כך שמבחינתו הוא בסכנת חיים, כל זמן שאימו לא לידו, וככל שהזמן חולף, מבחינתו הסיכוי לחזרתה הולך ופוחת, ולא להיפך.

קישור לתמונה של הבדלים בהתפתחות המח עקב הזנחה (ולא, אני לא אומרת שנסיעה בלי התינוק היא הזנחה - אני רק אומרת שבבירור יש השפעה, ומי שלא מבינה את זה בלב, תבין דרך העיניים ו"מחקר מדעי"):

http://www.mako.co.il/home-family-toddlers/education/Article-d8f8bfd04d0ba31006.htm

והמאמר על הפרשת קורטיזול וחרדת נטישה (עיתון "הארץ" בדרך כלל בעד שחרור האישה, נגד "טרור הנקה" וכדומה, כך שאני התרשמתי מהפרסום...): http://www.haaretz.co.il/news/health/1.1812567

• (לכל מי שאומרת שהתינוק לא התייחס לחזרתה לאחר העדרות)
• "...תינוקות אחרים גילו רתיעה מהזר וכעס על הפרידה מהאם. הם נותרו אדישים גם כשהאם שבה, ואף התעלמו ממנה בצורה הפגנתית. בדיקות פיזיולוגיות מעלות שאף על פי כן, הם מצויים במתח רב במהלך "מצב הזר", ועל כן לא ניתן להגיד שהם היו רגועים בזמן הניסוי, ולכן לא חיפשו את קרבתה של האם. בתינוקות כאלו ישנה תת-פעילות של המערכת, והם סווגו כבעלי התקשרות נמנעת המאפיינת ילדים שנואשו מלקבל חום מהאם...."
•  
• פעילות תקינה של מערכת ההתקשרות - כאשר הדמות המטפלת היא אמפתית וחמה מרגיש הילד כי הוא בעל ערך, ועל כן הוא מספיק בטוח לחקור את העולם. ברגעים מאיימים יפעיל הילד את המערכת, ויחפש קרבה לדמות המטפלת עד שזו תרגיע אותו.
• פעילות יתר של המערכת - כאשר הדמות המטפלת פועלת בצורה אמביוולנטית, כך שלפעמים היא נמצאת שם בשביל הילד ולפעמים לא, נוצר בילד חשש שמא הוא לא חשוב מספיק בשביל לקבל הגנה. כשיופיע גירוי מאיים הילד יפעיל את המערכת ביתר שאת: הוא יחפש את הקרבה וההגנה, ויתקשה להתנתק מן הדמות המגנה גם כשהגירוי יחלוף.
• תת פעילות של המערכת - כאשר הדמות המטפלת היא קרה ומתעלמת, ואינה מספקת הגנה לילד כלל, מתחיל הילד להאמין כי האחר הינו "רע" ואין טעם לבוא אליו ברגעי משבר. בתחילה, כשמגיע מצב מאיים מנסה הילד להתקרב אל הדמות המטפלת. כשזו דוחה אותו נוצר בו לחץ גדול יותר משהיה כשהופיע האיום. כך לומד הילד להפסיק לסמוך על הדמות בכל הנוגע לחיפוש הגנה, ובעצם ממעט להפעיל את מערכת ההתקשרות.
• פעילות בלתי סדירה של המערכת - במקרים קיצוניים של הזנחה והתעללות ניתן למצוא פעילות לקויה של המערכת שמביאה אפילו לבעיות מוטוריות בילד. ילד שנמצא במצב כזה יראה חוסר החלטיות בכל הנוגע לרצון להתקרב להוריו.
•  
• הערך המלא בוויקפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA

זר, בשביל התינוקות הללו. סבתא היא אדם מוכר קרוב ואוהב,, שהתינוק מכיר וקשור בה!!!

לפעמים בגיל הזה סבתא טובה לתינוק לא פחות מאביו ואולי יותר... תלוי כמה האבא יודע ומסוגל להסתדר עם צרכים של תינוק.

אגב,  לפי התאוריה הזאת, כל תינוק שנשאר במעון כל יום, סובל מחרדת נטישה/בילבול במושגים/הרגשה שהוא רע, ועוד מרעין בישין...

מועדים יותר לסיכון מבחינת סוג ההתקשרות.

אני עצמי יכולה לספר שילדה שלי, שהושארה יום בשבוע אצל מטפלת, החל מגיל חודשיים, הראתה סימנים של בעית התקשרות בגילאים הרלוונטיים.

כמובן שעדיף סבתא על אדם זר, ואני אף לא רומזת שנסיעה לנופש גורמת לנזק קבוע ובלתי הפיך, חלילה.

אני רק אומרת שאין מקום לומר שהתינוק לא ישים לב, לא ירגיש, ושאר קשקושים.

תאוריה שמבוססת על על התאוריה הדרווינסטית, שכמובן אני כאדם מאמין אינה מכירה ואינה מאמינה בה.

יש גם מתנגדים לתאוריה, וגם להם יש מחקרים וראיות.

ובכל מקרה, נכתב שם, כי רוב הילדים הפגינו התקשרות בטוחה, זאת למרות שלא נכתב פרטים אודות חייהם. ואני מאמינה כי רובם, בהתאם לרוב האוכלוסיה המערבית, כן נשאר בטיפול של 'זר' לעיתים. וזה רק מוכיח ש'נטישה' כביכול של תינוק משפיעה רק על חלק קטן מן התינוקים, אם בכלל.

אני רוצה להדגיש את הנתון הזה: רוב התינוקות הפגינו הקשרות בטוחה!  וזה מוכיח שרוב התינוקות מרגישים מוגנים בחייהם למרות אי אלו חריגות מהתקן כביכול. (את זה אני רוצה להדגיש לטובת כל האמהות שמשאירות תינוקות במעונות, מאילוצים שונים, למען הגילוי הנאות אני לא אחת מהן....)

ושוב, המחקרים לא נוסו על השארת התינוק עם דמות אהובה ומוכרת כמו סבתא, כך שאם רוצים להיות ישרים אינטלקטואלית, צריך מחקר מיוחד לחקור סיטואציה כזאת. משום שיש בה פרמטר שונה לגמרי, ממה שתואר במחקרים שנעשו.

עוד דבר, אני בהחלט לט טוענת שהתינוק לא שם לב שהוא נשאר עם סבתא/דודה/אבא האוהבים.  אני טוענת  שהוא מרגיש נאהב ובטוח גם במחיצתם, חוץ מאשר במחיצת אמו, שכאמא אני מעדיפה כמובן להאמין, יש לה עדיפות מיוחדת על כל השאר.

לשרשור אכתוב כמה מילים על בולבי.

למי שמה שיוקטנה כתבהה כאן מעניין אותה, אני ממליצה מאוד-מאוד בחום לקרוא חוברת (קורס של האוני' הפתוחה) בשם "שלבים ראשונים של ההתפתחות" מאת חוה אפלמן. איזה אדם הוא היה - בולבי! בתקופתו הוא די הוחרם על ידי פסיכואנליטיקאים אחרים, אבל היום הגישה שלו לגמרי אומצה, בעיקר כי הדברים שהוא אמר הם לא סתם "תאוריות באוויר" אלא אפשר ממש לבדוק ולמדוד אותם בכלים מדעיים. בזכותו, למשל, השתנו נהלים בבתי"ח באירופה לפני כמה עשרות שנים, כך שהורים יכולים להישאר לצד ילדיהם המאושפזים (היחידה שלו פרסמה סרט תיעודי על בת שנתיים שמאושפזת בבי"ח לבד, והראתה איזו בעיות התנהגות נוצרות כך בילדה שמלכתחילה הייתה בריאה בנפשה). אחרי מלחמת העולם השנייה הוא התבקש ע"י ארגון הבריאות העולמי לכתוב סקרה על מצבם של ילדים שנותרו חסרי בית, ובה הוא הראה שהגורם העיקרי לבעיות התנהגות הוא לא המצב הכלכלי או הרפואי, אלא החסך הנפשי.

עוצרת את עצמי כאן לפני שאעתיק את כל החוברת. היא מרתקת ומאלפת וגם זורמת וקריאה מאוד. ממליצה בחום, וסליחה שקצת גלשתי מהנושא.

אני אוסיף עוד כמה מילים שיותר קשורות לענייננו: הוא בדק מאוד לעומק את הנושא של "דמות היקשרות עיקרית" לעומת "דמות היקשרות משנית", והחשיבות של כל אחת מהן להתפתחות הבריאה של התינוק (יכולות כמובן להיות הרבה דמויות היקשרות משניות, וכולן נהדרות ואוהבות וחשובות לתינוק, אבל דמות היקשרות עיקרית חייבת להיות רק אחת - ואף אחד אחר לא מתחרה בחשיבות שלה). הפירוט והתצפיות על הנושא הזה רלוונטיים לדיון כאן יותר ממה שכתבתי למעלה.

לגבייך בציניות. אני הרגשתי בזה הד למה שאני מרגישה. את אכן אמא הירואית בעיני.  ולמדתי ממך המון!

(אבל אכן רובינו אינן מסוגלות למה שאת מחוללת.... להשאר עם שישה ילדים כל יום כל היום בבית? זה סוג של היראויות בעיני! באמת!!!)

אלא אם היא יונקת ואז לא בטוח שכדאי עדיין

תודה רבה לכל מי שענה\תה!

כתבתם כאן הבדיוק את מה שעובר לי בראש,

מצד אחד היא תסתדר, כי היא חברותית ומתוקה וסבתא מאוד מאוד אוהבת אותה,

אולי אפילו יותר מאמא

ומצד שני, היא כבר מכירה פרצופים, אוהבתאת אמא ואוהבת להתפנק אליה..

האמת שפעם כבר עשינו את זה,

כשהיא היית בת 3 חודשים, היה מצוין.

היינו מאוד צריכים את זה ולא נראה לי שהיא שמה לב שנעלמנו לכמה שעות.

אבל עכשיו היא גדולה..

נראה לי שכן נעשה את זה ולא נתרחק יותר מידי כדי שאם יהיו בעיות חלילה..

בכלופן ממש תודה לכולכם!

מאוד שמחתי שעניתם

יגוון לו את החיים במתיקות, אתם תהנו ואל תתנו למחשבות שליליות להטריד אתכם.

הכל יהיה בסדר גמור!

כדאי לספר לו על כך, בצורת עדכון והכנה, אך לא לעשות מנה עניין גדול שהוא ירגיש שזה 'פרוייקט', אלא כיף ופינוק עם הדודה.

העובדה שהתינוק קטן ולא מגיב מקלה על ההורים שלא צריכים להתמודד עם התגובות המילוליות שלו, אך מקשה מאד על התינוק שזה עתה רוכש את אמונו בעולם. שמעתי פעם מפסיכולוגית טובה שמגיל שנתיים אפשר להשאיר את התינוק בכייף, כמובןעם הכנה לפרידה מראש.

וגם לכם

צריך לספר לו כמובן 

אבל מתוך לב שמח ואמונה שזה מה שטוב לו

להשאיר לו אוכל שהוא ישמח לקבל,

לצלצל לומר לילה טוב, ודי

הילדים שלי מתים על נופשים שלנו

זה הכי טבעי להם בעולם כי ככה הם גדלו

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.