תתחרטי על הטעות. חולשה.

אל תתני לעצמך לשקוע בכך - אלא קחי את זה כמנוף לתכנן איך לא יקרה יותר.

תתני לילד שלך הרבה חום, זה גם פיצוי וגם הכי טוב לכתחילה. וזה יותר חשוב מ"להנהיג".

ותשתדלי בהדרגה להרגיל לאיזשהו סדר יום סביר, שיהיה לך בו גם זמן לנוח.

את לא "אכזרית". עשית טעות - תתקני. עובדה שזה מאד איכפת לך.

ולא יזיק לקחת כוס תה שמרגישים לחץ, ולהירגע רגע לפני ההמשך. בדרך כלל, לא קורה בינתיים כל רע לתינוק או לעולם...

ותינוקת, חמודה וחכמה ככל שתהיה (ושלך הכי חמודה והכי חכמה, כמו שאת יודעת היטב ), לא יכולה להוות "חברה" במובן הרגיל של המילה.

לא טוב לאדם להיות לבד. עוד יותר לא טוב לו - להיות רק עם תינוק! זה מ-ח-ר-פ-ן! בדיוק כמו שאת מרגישה!!!

העצה הכי טובה שלי להתמודדות, ולמנוע הגעה למקומות שהגעת אליהם: להיות בחברת אנשים.

תאמיני לי - אפילו לשבת בגינה הציבורית, ולהסתכל על פיליפינים מסיעים זקנים - זה יותר טוב מאשר להיות לבד עם התינוקת!!!

אבל אפשר גם:

להזמין שכנה או ללכת אליה;

להזמין אחות או לנסוע אליה;

להזמין אמא או לנסוע אליה;

להזמין חברה או לנסוע אליה;

אפילו חמות אפשר!!!!

אפשר להשתדל לעשות אחד מכל אלה, כמה פעמים בשבוע.

עוד אפשר וגם צריך: לדבר עם בעלך ולספר לו עד כמה זה נורא וקשה.

אולי הוא יציע רעיונות מעניינים, ואם לא, אז הנה כמה רעיונות מעניינים שאת יכולה להציע:

לחזור יום אחד בשבוע מוקדם מהעבודה הביתה, ולשחרר אותך לשעתיים שינה או קניות (גם מרופא שיניים אפשר להנות במצב כזה);

להרשם לחוג ערב אחד בשבוע, או שיעור כלשהו בסביבה שלכם;

שינדב את אמא שלו לאפשר לך את אחד מהנ"ל, אם הוא אדם כל כך חשוב שלא יכול לעשות את זה בעצמו.

אני יודעת שקשה לך להאמין, אבל זה לא לנצח! זה יעבור, ויהיה יותר קל אני מבטיחה

(ואת רגשות האשמה תעזבי - זה לא תורם כלום לך ובטח לה. רק חפשי פתרונות לצמצום הבעיה. אנחנו רק אמא. אמא לפעמים טועה)

אולי את צריכה לצאת לעבוד קצת?

אולי משפחתון יום עם עוד כמה אמהות, או "החלפת תינוקות"?

נשמע שאת צריכה קצת מנוחה ורוגע, חשבי איך להשיג אותם בנתונים הקיימים..

בהצלחה!

היום ממש הייתי רגועה ומחבקת ומנשקת ולא כועסת ולא מתעצבנת.

אפילו זכרתי את כוס התה...

הגעתי אליה רק בערב ודרך אגב - היא התנפצה ותכולתה לכלכה והרטיבה את המיטה שלנו...(ובגלל זה אנחנו לא בחדר שלנו הלילה).

 אודה לכל המייעצים:

עצות נבונות ויעילות.

(בהתנהלות שלי - לא כ"כ ישימות...)

אכניס לסדר היום.

זה שצעקתי עליו - זה לא פוצע את הנפש ושורט לדורות?

בגלל שהגעת רק בערב לתה - זה התנפץ... פעם הבאה - באמצע היום (תנסי - כשתגמרי אפילו לאט, תגלי שהשמש ממשיכה לזרוח, איראן לא הפציצו, והתינוק מחייך)...

אם תרבי בחום ואהבה, בדיבור, ביחס, במעשה - אז מה "שצעקת", "יתבטל ברוב"... העיקר להשתדל לשים לב להבא..

בשם ברא אותנו שנשרוד אפילו שסתם בני אדם רגילים מגדלים אותנו, ושוגים לא פעם 

לשמחתי נוכחתי כמה וכמה פעמים לראות, שמילים טובות לרוב חודרות הרבה יותר עמוק ממילים פוצעות.

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק..."

זה שלפעמים אנחנו קצת מתפרקות ומתייחסות לילדים שלנו בדרך פוגעת - זה אולי עושה איזה רושם בנפש, אבל זה כלום לעומת כל הפעמים האחרות, שאנחנו מתייחסות אליהם בדרך בונה. הפעמים האלה הרבה יותר נחרטות בזיכרון, והרבה יותר משפיעות עליהם בהמשך כמו שיוקטנה כתבה - הילדים שלנו עמידים. הם מתוכננים טוב, כך שלא כל כך קל לערער אותם.

צריך להיזהר לא "להסתמך" על זה "להקל" בלצעוק על תינוק שעוד אינו יודע לדבר..

בוודאי שצריך בכל תוקף להשתדל שזה לא יקרה.

ואף אחד לא יודע מה כל דבר עושה "בפנים".

אך ההנחה הפשוטה היא שגם טעות פה ושם - אינה עומדת מול העיקר של החום והאהבה.

אבל צריך בהחלט להשתדל להיזהר; ביחוד בשלבים האלו.

אני כן מכירה אימהות (כולל אני עצמי) שצפירת הרגעה כזאת תעזור להן דווקא להתאפס על עצמן ולהקרין לתינוק יותר ויותר טוב... מתוך תחושה של העוצמה שיש בידיהן להיטיב.

מבינה את החשש שלך, אבל לדעתי המציאות מורה אחרת.

לא "תסתמך" על זה (לפחות לא אלו שכאן).

אבל "בעידנא דריתחא" וחולשה - הקלת יתר בענין, עלולה גם לשמש כ"תוספת" לעייפות (לא קרה כלום..). הילד הוא קטן וחסר אונים.

[שמעתי לפני זמן קצר מאמא לילדים צעירים, שהחזיקה את התינוקת הקטנה בידיים, ומעט הרימה את הקול בגערה על הילדים (לא צעקה. גערה "לזרז", שיסדרו או משהו כזה). מבחינתם כמובן - זה היה לא כלום. היא הרגישה איך הקטנה מתכווצת בידיים]

כמובן, שאת צודקת שהדרך לכך היא דווקא ע"י רגיעה ולא ע"י מתח. גם אני הזכרתי את זה למעלה.

אני מאוד מבינה ומזדהה.

לדעתי, בלי להלחיץ, ובנוסף לכל העצות המקסימות שכתבו פה, כדאי לבדוק דיכאון אחרי לידה.

מניסיון, שיחות עם אדם מקצועי, ולפעמים אפילו טיפול תרופתי, יכולים לחולל פלאים ולעזור למצב הרוח.

[ומהבחינה הכספית: יש את ארגון ניצ"ה שעוזר לנשים במצב כזה בחינם או בעלות אפסית].

מחזקת את ידייך. את אמא נהדרת!

םתינוקות זורקים אוכל

לא נותנים לישון

מרקנים ארונות

מכניסים הכל לפה

ובורחים כל הזמן

זה הטבע שלהם

אם תינוקת שלך לא עושה חלק מהרשימה זה כבר מזל

וגם את כאמא לא תצפי מעצמך גם לטפל בילדה גם לבשל גם לסדר-מה שהצלחת-יופי

מה שלא-לא נורא

ממש השתדלתי להיות בסבלנות ובקבלה.

היא אוהבת אותי ורוצה אותי. אין בעיה. כמו שהיא מקבלת מכה מהקיר וצורחת ונרגעת וצוחקת וממשיכה - אני רוצה לקוות שכך גם ה"מכה" ממני.

אבל יש מצב מגוחך-

אנחנו הזוג, כל הזמן מתקוטטים ומתמרמרים. לפניה, בנוחכותה או אחרי שהיא נרדמת. מזעיפים פנים. מדברים בנוקשות.

אני מה זה מפחדת מההשפעה עליה. וכאילו לא אכפת לנו.

מצד שני

אנחנו מתחבקים ומתנשקים ורוקדים 

והיא מקנאה ורצה אלנו(בזחילה) או דורשת שנרים אותה וכל כולה קורנת אושר ושמחה וצוחקת .

ואז כולנו מתחבקים ומתנשקים ושמחים וצוחקים.

אז מה קורה לה באמת, מי יודע?

לגבי דיכאון אחרי לידה - חשבתי על זה.

איך מטפלים בזה?

אבל אני חושבת שקודם כל דרך ארץ וכבוד והשתדלות.

אפשר לפנות לרופא משפחה שיאבחן אם יש, ואז הוא רושם כדורים.

מומלץ, אם כן, לפנות לפסיכיאטר לאבחנה מדויקת.

והכי מומלץ, לפנות לטיפול פסיכולוגי, שמאוד עוזר.

(כפי שכתבתי, נדמה לי, יש את ארגון ניצ"ה (תחפשי באינטרנט, או בספר טלפונים של ירושלים) שעוזר לנשים במצב כזה, ומלווה את האישה מההתחלה ועד הסוף).

בהצלחה!

בס"ד

קושי של אמא אחרי לידה (גם כמה חודשים אחרי) זה דבר מאד מאד נפוץ ונורמלי, בייחוד בלידה ראשונה, בה את הופכת מאדם "חופשי ומאושר" למ-ש-ו-ע-ב-ד-ת (עם כל הטוב שבזה) את פשוט 24 שעות תלויה באיך שהתינוק שלך יתנהג וזה מחרפן ולא פשוט בכלל.

תנסי לעצור רגע ולחשוב גם על הנקודות הטובות שבך, ואני בטוחה שיש לא מעט כאלה, תנסי לחשוב מה יפנק אותך ויעשה לך כיף (שאת יכולה לעשות) ותפרגני לעצמך!! כשאמא שמחה טוב גם לתינוק.

ואני בהחלט מתחברת לעצה בנוגע לחברות, זה פשוט משחרר משהו בנפש - וגם - את כבר לא לבד.

דרך ארץ וכבוד ממש לא סותר טיפול בעצמך. ההפך. זה בא במקביל.

תאמיני בעצמך ותעשי הכל כדי לשפר את המצב, למענך ולמען המשפחה שלך.

בע"ה אתם עוד תצאו מזה ויהיה לכם טוב.

יש ספר של מיכל פינקלשטיין "אחרי לידה" - ממליצה  לקרוא.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....