ברצוני להעתיק לכם קטע מספר של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק 'איש האמונה הבודד'
ואשמח אם תגבו על כך
תחושה של בדידות
אפשר לציין את אופיה של הדילמא בשתי מילים : 'אני בודד'. אולם אדגיש כי בשעה שהנני אומר 'אני בודד', איני אומר כי אני חי לבדי, ב"ה, הנני נהנה מאהבתם ומידידותם של רבים. אני נפגש עם בני אדם, אני מדבר, מטיף, מתווכח, טוען. מוקף אני ע"י חברים ומכרים, ועם זאת החברות והידידות אין בהם כדי להפיג את החוויה מלאת הסבל של בדידות המלווה אותי תדיר. אני בודד משום שמדי פעם אני חש שנעזבתי והורחקתי ע"י הכל, אפי' ע"י ידידי הטובים ביותר. ודברי בעל המזמור "כי אבי ואמי עזבוני" נשמעים באזני כהמייתו הנוגה של התור. זוהי חוויה מוזרה, ולצערי אף אבסורדית, המולידה כאב צורב ומתיש. וכמו כן תחושה ממריצה ומזככת. הנני מתייאש משום שאני בודד ועל כן מתוסכל אני, מאידך אני חש שכוחי נתחדש בי מפני שחוויה זו של בדידות דוחקת את כל כולי לעבודת ה' וכו' ..."
האם אתם חושבים שיש מצב נפשי שגם אחרי שהאדם מתחתן הוא נמצא 'לבד'
כמובן בכלל לא באותה רמה לפני שהוא התחתן (לא טוב היות האדם לבדו)
אבל יש איזה מקום כזה בנפש שהאדם יהיה לבד וזה ישאר לו כל חייו עד ינוח על משכבו.?
ועוד שאלה האם אותה תחושה של בדידות היא גם לרב צדיק כמוהו וכן היא נמצאת אצל כל הצדיקים
או שבאמת היא נמצאת גם אצל כל אחד ואחד מאיתנו
ואם תשאלו מה אכפת לנו,פשוט שלא לפתח כאלה ציפיות מכאשר אני אתחתן שיותר אני לא ארגיש לבד,
מה אתם אומרים?
במצב ממש טוב ב"ה!!