בס"ד
נשים בצד את ההגדרות החיצוניות. סבבה?
כדי שמישהו יהיה "דוס" (או מישהי "דוסית") הם צריכים לרצות לעבוד את הקב"ה.
וגם להשתדל כמיטב יכולתם לעשות את זה בפועל.
גם אם החברה לא רואה את זה ככה.
ואם מישהו יציג את עצמו כ"דוס" עם זקן וציציות, אבל בחיי היום יום מה שמנחה אותו זה לא האמת והיושר, אז זו סתם הצגה.
ואם בחור ישב בישיבה X שנים, אבל ניצל את הזמן כדי לעשות תואר בפתוחה מהצד, או שהוא למד בישיבה, אבל עכשיו לימוד התורה זה "תחביב מהצד"...
אני (ואני אסתכן ואומר אנחנו) יודעות שזה קשה ללמוד תורה בישיבה ומחוצה לה, וכל שאר הדברים. גם לנו קשה לפעמים.
וגם אנחנו רוצות לעבוד את הקב"ה כמיטב יכולתנו, וכדי לדעת איך- צריך ללמוד תורה. לעשות מה שנצטווינו. זה כולל הלכות וזה כולל אמונה וזה יכול לכלול עוד דברים. איך נעבוד את הקב"ה בלי ללמוד? אמונה היא טבעית מאוד, אבל פרטי החיים פחות טבעיים לפעמים, במיוחד כשהם לא הולכים לפי התורה.
ולפחות אני רוצה להיות מסוגלת לחלוק עם האדם שאמור להיות הכי קרוב אלי את העולם הרוחני שלי.
אנחנו לא מנסות לאיים עליכם בלימוד התורה שלנו, אלא לעבוד את הקב"ה. למה זה "לא בסדר" שתהיה לי דעה גם בנושא רוחני? או הלכתי? אני לא מתכוונת לפסוק הלכה, רק לנסות לברר את האמת. ולפעמים קשה לדעת מה ההלכה- מתוך ספר הלכה. צריך להבין את העקרון ההלכתי כדי לדעת ליישם אותו. מה גם שלא תמיד ספרי הלכה מביאים את כל הדעות והמנהגים או מספרים לקורא מה דאורייתא ומה דרבנן (בד"כ חומרת המצוה/החומרא נקבעת לפי הציבור שאתה חי בו ולא לפי ההלכה...), אז איך נדע אם לא נלמד?! ואיך העולם הרוחני והנפשי שלנו יהיה עולם של תורה, אם נתעסק בדברים חיצוניים בלבד?
ואם נרד לפרטים- להיות בת "דוסית" אומר גם להיזהר מגזל ומלשון הרע, לא לדבר עם בנים כשזה לא נצרך, לכבד כל אדם, להתלבש צנוע גם כשחם ושמה שאת לובשת הוא "לא באופנה", ולסבול הקנטות על זה מהסביבה, ולקיים את שאר המצוות.
ואם אני נפגשת עם בחור שיש לו זמן לספרים ולסרטים (צנועים), למוזיקה ולחברים אבל אין לו זמן ללמוד תורה, או שהוא מקדיש לזה מעט זמן ("בטח שזה חשוב לי, אבל כרגע אין לי זמן"), אז לי זה לא מתאים. ואם הוא מקל בדברים שאסור להקל בהם, אבל חומרות מסויימות הן בעיניו יהרג ובל יעבור (כן, לא כל הבנים יודעים את ההלכה...), או אם הוא מתפלל שלוש תפילות ביום, אבל הבילוי שלו זה לשתות בירה ולשמוע מוזיקה לועזית (אני קצת סטיגמטית פה, אבל רק ממש קצת. כי אני לא מדברת על מי ששותה בירה שחורה בפורים או שאוהב לשמוע את "הללויה"), אז אני כנראה אגיד שהוא לא מספיק "דוס". כי לפחות בעיני זו לא דרך בעבודת ה'.
ואם הוא בחור טוב בסה"כ, ולומד תורה כשיכול, אבל כשאנחנו מדברים על תורה ועולם רוחני, בעיקר אני מדברת, אז הבחור דוס, אבל זה לא מתאים, כי אני מחפשת מישהו שאוכל לנהל איתו דו שיח ולא מונולוג (זה מהצד שלי. יש כאלה שזה מפריע להם, ויש כאלה שדווקא אוהבים את זה).
ולצערי, פגשתי מהסוג הראשון יותר מהסוג השני, וכמעט ולא מהסוג השלישי...
אני לא אומרת את זה בשמחה.
להיפך.
ואני מקוה ומתפללת שזו רק המציאות שאני נפגשת איתה, ושרוב הבנים הם לא כאלה...
(+אני מניחה שמאחר וחלק ממטרת הפורום זה "לפרוק", אז מי שמעלה את הנושא ומגיבה הן בנות שפגשו בנים "לא דוסים", ולא כאלו שנפגשות עם כאלה שפחות או יותר מתאימים...)