איך הייתם מגדירים את היחס הנפשי של האדם אל הנישואין - האם הוא צריך אותם (בדומה לממון, חלומות, ביטחון) או שהוא יותר רוצה אותם? (בדומה לרצון להיות תלמיד חכם, או הרצון להיות אדם שעשה משהו משמעותי)
כלומר, מה יותר מרכזי - ההבנה שהנישואין הם דבר נצרך, או הרצון לחיי נישואין מאושרים?
זה לא קצת מוזר, שכשבוחנים דברים כמו כסף או ביטחון שאנשים צריכים, הם מוכנים לעשות הרבה דברים, ולהתפשר רבות על כך, ובלבד שישיגו את הכסף או הביטחון הנצרכים (למשל, הם יעבדו בעבודות פחות משתלמות, או פחות מהנות, ובלבד שיצליחו להשיג משכורת ולחיות) ואילו כשזה מגיע לחיי נישואין, לא מוכנים לפעמים לוותר על קוצו של יוד, ומחפשים את ההתאמה המושלמת?
האם אין זה נכון שאנו מניחים לפעמים שחיי נישואין שאינם מושלמים, ויש בהם לפעמים מריבות או אי הסכמות, אינם ראויים להיקרא כלל חיי נישואין?
לא פעם ולא פעמיים, הסתיים קשר שחשבתי שיוביל לנישואין, בגלל שהצד השני רצה משהו גדול יותר ממה שהיה בפועל, ואפילו שהיה טוב, היה רצון למשהו שמותאם בדיוק ככפפה ליד... האם זה מוצדק?
ולעומת זאת, חוסר שלמות בכל תחום אחר בחיים, לא זוכה ליחס כזה...
יכול להיות שזה בגלל שאנחנו פחות תופסים בימינו את הנישואין כדבר נצרך, ויותר ויותר מודעים למה שאנו רוצים לקבל מהנישואין?
או אולי זה משום שאנחנו לא באמת מפנימים את העובדה שנישואין הם בעיקרם פרי של מאמץ יומיומי, ומודים בזה רק מן השפה ולחוץ?
מה דעתכם?
במצב ממש טוב ב"ה!!