כל אחד (כמעט) יגיד ישר "דעת ההורים לא משנה, תעשי מה שטוב לך", אבל...
אני מוצאת את עצמי חושבת "מה ההורים שלי היו חושבים עליו אילו היו רואים אותו?" - בפרט אמי, שלא מפסיקה לשאול שאלות. אמנם בכל קשר היא שואלת, אבל יש לי הרגשה שבקשר הזה היא שואלת יותר מפעמים קודמות: "הוא איש ספר?", "הוא חכם?", "טוב לך איתו?", "הוא התנצל על האיחור בפעם הקודמת?" ועוד ועוד שאלות.
אני כל הזמן חושבת מה היא הייתה אומרת אילו הייתה רואה אותו- האם הוא יהיה מספיק חכם לטעמה, למשל? האם הוא ימצא חן בעיניה? האם היא תחבב את החייכנות שלו, או שזה יהיה מוגזמת בעיניה? וכו'. נכון שאני צריכה מישהו שימצא חן בעיניי (אחרי הכל אני זו שצריכה להתחתן איתו) אבל לא בא לי שהמישהו הזה לא יתקבל יפה בעיניה ובעיני אבי.
אולי זה נשמע לכם ילדותי להתחשב כ"כ בדעת ההורים בהחלטה כ"כ אישית שנוגעת לחיי הפרטיים, אבל לדעתי זה לא. אני רואה את זה על דודתי שהתחתנה עם מישהו שלא כ"כ מצא חן בעיני סבי וסבתי, וכשאני שומעת אותם מדברים עליו (לא בפניו ולא בפני דודתי, כמובן)- כואב לי. כואב לשמוע משפטים כמו "אמרנו לה שהוא לא מתאים לה". גם אחרי שנים רבות של נישואים הם לא ממש "שלמים" עם הנישואים שלהם. אני לא מסוגלת אפילו לדמיין איך ההרגשה לעשות חגים ושבתות יחד במצב בו יודעים שההורים, עם כל ה"נחמדות" החיצונית עדיין לא מרוצים מהבחירה.
)
