מי ששמע את הטרימינולוגיה היה יכול להתבלבל ולחשוב שמדובר ביועץ המשפטי לממשלה או במפכ"ל המשטרה, ששומעים על חשדות ומורים על פתיחה בחקירה. לרגע אפשר היה לשכוח כי בשעה שהחוקר הפרטי של בנט הלך אל יריביו הפוליטיים, בנט עצמו לא שימש בתפקיד הממונה על טוהר המפקד, ואפילו לא יושב ראש המפלגה. שבנט היה בסך הכל מתמודד ככל המתמודדים, ששבר את הראש איך יוכל לגבור על חבר הכנסת זבולון אורלב בקרב על הנהגת המפלגה.

החוקר הפרטי, ברור כעת, היה אחד האמצעים הראשונים שהוא הפעיל. מצד אחד לא בלתי חוקי. מצד שני, לא ממש משהו חדש מתחיל. ואולי דווקא כן.

ניסים גרמה, החוקר הפרטי, לא הופעל כלל כנגד ניסן סלומיאנסקי, כפי שניתן לחשוב בטעות. הוא גם לא נשכר כדי לנקות את האורוות, כפי שניסה בנט לספר. גרמה נשכר לעבודה חודשים ארוכים לפני הפריימריס, כשבבית היהודי עדיין לא היתה שום אורווה לנקות. אפילו הסוסים שם בקושי החלו להתפקד. רק סוס אחד היה שם. מועמד מרכזי להנהגה. זבולון אורלב. הנה הסיפור כולו:

נפתלי בנט הודיע על כניסתו למרוץ על ראשות הבית היהודי ב- 22 במאי 2012. בדיוק חודש אחר כך, כשההתפקדות בקושי יצאה לדרך באופן פעיל וכאשר לפריימריס נותרו עוד ארבעה חודשים וחצי, טילפן ניסים גרמה, החוקר הפרטי ששכר בנט, אל לשכתו של ח"כ אורלב. גרמה הציג את עצמו כניסים גורן, סיפר שהופנה על ידי שמואל עמרוסי, נציג הבית היהודי בעיריית אלעד, וביקש להיפגש עם אורלב במטרה להירתם לעזרתו. בסביבתו של אורלב לא חשדו בדבר גם כשגרמה היה לחוץ להיפגש בדחיפות. כבר למחרת הוא הגיע לכנסת. לבוש במכנסי ג'ינס וחולצת פולו ורודה, חבוש כיפה שחורה סרוגה, ישב לשיחה ארוכה עם שוקי זוהר, עוזרו הוותיק של אורלב. גרמה-גורן הציג את עצמו כמי שמנהל עסקים בחו"ל ומשקיע בתחום הנדל"ן. בשלב מסוים הצטרף אורלב לפגישה לכמה דקות.

גרמה ניסה לעשות רושם. בין השאר סיפר שהוא חבר קרוב של הזמר שלומי שבת והבטיח שיוכל לגייס גם אותו. נראה אותו, שקודם יתפקד, הגיב עוזרו של אורלב. גרמה חייג כמה מספרים והצמיד את הטלפון הסלולארי לאוזנו. הוא לא זמין, הסביר והשאיר כביכול הודעה. שלומי שלום, זה ניסים, תחזור אלי.

בשלב מסוים התחיל לשאול על המפקד. יש לי הרבה תורמים, סיפר, איך הם יכולים לתרום? זוהר ואורלב הסבירו לו את הכללים. כל תורם, אמרו, יכול לתת עד עשרת אלפים שקלים בהמחאה או בהעברה בנקאית. יש לי גם חברים שעוסקים בפרסום ויכולים לסייע בעניין הזה בהתנדבות, הציע. זוהר הסביר לו שמהיקף התנדבות מסוים יש חובה לדווח גם על זה. החוקר הידק את שאלותיו. יש הרבה אנשים שרוצים להתפקד אבל אין להם כסף, איך אפשר לעזור להם? זה הרבה כסף. זו אכן בעיה, השיב לו זוהר. יש אנשים שרוצים לטוס לחו"ל וגם להם אין כסף, אז בלית ברירה הם נשארים בארץ. גרמה ביקש לדעת איך אפשר לתרום בכל זאת. אורלב וזוהר הבהירו לו בכמה מילים את גבולות האסור והמותר. האורח, שביקש לייצר אמון, סיפר שגדל במושב אחיעזר ושאביו מכיר היטב את מוטי מגער, מזכ"ל איגוד המושבים של הפועל המזרחי.

רגע אחרי שהסתיימה הפגישה, מיהר זוהר להתקשר למגער. "ניסים גורן? לא מכיר אחד כזה אצלנו במושב", השיב מגער. זוהר ניסה לתאר את מי שביקר אצלו. "אה", נזכר מגער, "זה לא ניסים גורן, זה ניסים גרמה, החוקר הפרטי".

זמן קצר אחר כך קיבלה גם מנהלת המטה של זבולון אורלב טלפון. זבולון אמר לי שהוא מוגבל בזמן והפנה אותי אליך, סיפר לה החוקר, אני מכין עבודה סמינריונית על נושא הבחירות בציונות הדתית והוא אמר לי שאת תוכלי לכוון אותי ולהסביר לי קצת איך זה עובד. גרמה התעניין איך מגיעים למאגרי נתונים ושמות, איך פוקדים אנשים ואיך תורמים. מנהלת המטה חשה שלא בנוח עם השיחה הזו. מאוחר יותר סיפרה שהשיחה נשמעה לה כמו סוג של ריגול תעשייתי.

זבולון אורלב, איש שראה כבר כמה דברים במפד"ל במהלך השנים, היה המום. הוא מיהר להגיש תלונה לקצין הכנסת. כעבור זמן חשף צביקה ברוט בידיעות אחרונות את עניינו של החוקר הפרטי.

נפתלי בנט נשאל במהלך מערכת הבחירות פעם אחר פעם האם הפעיל את החוקר הפרטי נגד אורלב. שוב ושוב הוא ניסה להתחמק. פעמיים נדחק להשיב. בשתי ההזדמנויות בחר שלא לספר את האמת. פעם אחת הכחיש את העניין בתשובה לשאלה של עמית סגל בערוץ 2. פעם נוספת, אצל ישראל רוזנר בתכנית "המקור" בערוץ 10, אמר שמדובר ברכילויות חסרות בסיס.

חודשיים וחצי אחרי שהיה אצל אורלב נשלח החוקר, שמסתבר שפעל עבור בנט לאורך תקופה ארוכה של כמה חודשים, לפגישה עם אביחי אמרוסי. אמרוסי, מנהל ישיבה בנתניה, שפך לתוך מכשיר ההקלטה של גרמה סיפורים על כספים במאות אלפים שהעביר לו ניסן סלומיאנסקי בפאקטים של סיגריות כדי שיארגן עבורו 4000 מתפקדים. כשגרמה, שנפגש עם אמרוסי כמה פעמים, חזר עם החומר, הבינו במטה של בנט שיש להם סיפור חם ביד. הבעיה הייתה שהחומר שסיפק אמרוסי היה נגד סלומיאנסקי והאחרון עניין את בנט כקליפת השום. את בנט עניין זבולון אורלב. רק זבולון אורלב.

בתוך זמן קצר הועבר החומר לידיעות אחרונות ולערוץ 2, שם קלטו שמדובר בחומר נפץ. סלומיאנסקי, שהבין לאן הרוח נושבת, שכר את שירותיהם של עו"ד אילן בומבך ושל היועץ האסטרטגי רוני רימון. במוצאי ראש השנה נפגשו בביתו של רימון ברמת השרון. סלומיאנסקי הכחיש את מה ששמע שאמרוסי מספר עליו. "אני לא מאמין שזה מה שהוא סיפר", אמר.

במהלך הפגישה הוחלט לטלפן אל אמרוסי. אמרוסי טען שבסך הכל התרברב קצת. סלומיאנסקי והצוות שאלו אם יהיה מוכן להיפגש איתם. אמרוסי השיב בחיוב. בשעת לילה מאוחרת הוא הגיע לביתו של רימון וחזר על גרסתו. במהלך הדברים העלה מישהו את הרעיון להקליט אותו חוזר בו מהדברים שאמר לחוקר. אמרוסי לא התנגד. בשעה שתיים בלילה הוא הוקלט באותה סצנה, שבהמשך יאמר מישהו שהיא מזכירה במעט את הקלטת של גלעד שליט שפרסם בזמנו החמאס.

כמה ימים אחר כך, כשבידיעות אחרונות ובערוץ 2 ביקשו תגובה מסלומיאנסקי, הוא ביקש שיעניקו לו אפשרות לשכנע שלא דבק בו רבב. סלומיאנסקי נפגש עם נציגי שני כלי התקשורת הללו, כשהוא מלווה ברימון ובומבך. השלושה הציגו בפגישות את גרסת אמרוסי 2. אם אתם רוצים לפרסם את הקלטת של מה שאמרוסי אומר עלי, אמר סלומיאנסקי, אתם צריכים להיות הגונים ולפרסם גם את הקלטת השניה.

אלא שבקלטת השניה היה עוד סיפור מעניין מאד. אמרוסי נשמע בה מספר שלא רק סלומיאנסקי פנה אליו, אלא גם נפתלי בנט בכבודו ובעצמו הציע לו כל מיני הצעות וגם שלח אליו מישהי מטעמו. אם אתם מפרסמים את הסיפור עלי, אמר סלומיאנסקי, תצטרכו לפרסם גם את הסיפור על בנט.

בידיעות פנו לבנט לקבל הסברים. למחרת הגיע בנט לבית ידיעות, יחד עם יועצו האסטרטגי משה קלוגהפט ועם יועץ אסטרטגי נוסף, רונן צור. השלושה ניסו לשכנע את עורך ידיעות, רון ירון, שאת הקשר עם אמרוסי יצר בנט רק לצורך החקירה שניהל. בנט ויועציו לחצו על אנשי ידיעות לפרסם את הקלטת הראשונה בלבד.

אלא שלבנט, כאמור, לא היה שום עניין בסלומיאנסקי, כוכב הקלטת הזו. הסיפור הוא זבולון אורלב, חזרו בנט ואנשיו שוב ושוב בכל מגעיהם עם אנשי ידיעות.

הבעיה שלהם הייתה שאורלב הופיע בקלטת בהקשר זניח, בחצי מילה. היה זה כאשר אמרוסי אישר לשאלת החוקר הפרטי שהאנשים שלו, שמתפקדים עבור סלומיאנסקי, מצביעים לראשות המפלגה עבור אורלב. האמירה הזו, ברור לכל מי שצפה בקלטת עד היום, לא מלמדת כלום על מעורבות כלשהי של אורלב. אלא שבנט ואנשיו לחצו. מבחינתם, הסבירו, אפשר היה לוותר לחלוטין על חלקו של סלומיאנסקי בסיפור. העיקר שבכותרת יהיה אורלב.

כשבידיעות אחרונות סרבו לפרסם את הסיפור, ממש כמו בערוץ 2, שקלו בסביבתו של בנט לכנס מסיבת עיתונאים ולהוציא הכל, אלא שהרעיון הזה ירד מהר מאד. לכולם היה ברור שחמש דקות אחרי מסיבת העיתונאים של בנט, יכנס סלומיאנסקי מסיבה משלו וישמיע מה יש לאמרוסי להגיד על קשריו עם בנט. לבנט היה הרבה יותר מה להפסיד.

כשלצוות של בנט היה ברור שאין עוד דרך לפרסם את הסיפור הזה, בוודאי לא כך שיפגע ביריבו להנהגת הבית היהודי, נותרה המשטרה כאופציה היחידה.

בינתיים, עד שתחליט המשטרה עד כמה נגוע ניסן סלומיאנסקי בפרשה הזו, אם בכלל, ואחרי שכמה עיתונאים בלעו השבוע את מה שמכר להם בנט ושיבחו אותו על האזרחות הטובה שהפגין כשפנה למשטרה, ראוי לזכור את הפרטים החשובים בסיפור הזה.

ראשית, למרות הספין המצחיק של בנט על כך ש"הוריתי לפתוח בחקירה", בנט לא היה ראש אגף חקירות ואפילו לא יושב ראש ועדת המפקד בבית היהודי. הוא היה בסך הכל מתמודד מן השורה שביקש למצוא חומרים על יריבו.

שנית, למרות הכותרות והצילומים וההקלטות, החוקר הפרטי חיפש חומרים מרשיעים על זבולון אורלב. ניסן סלומיאנסקי נקלע לקו האש ממש במקרה.

שלישית, אף שבנט ניסה להעביר את המסר לפיו החוקר נשכר לאור חשדות שעלו במהלך המפקד, חשוב לזכור שהחוקר נשכר על ידי בנט כשהמפקד בקושי החל לרוץ, כשבנט לא הספיק לחגוג אפילו חודש במפלגה וכשההחלטה להפעיל חוקר הייתה כנראה אחת מהחלטותיו הראשונות כפוליטיקאי מתחיל.

רביעית, גם אם מישהו מבקש להאמין שבנט שכר חוקר פרטי כדי לשמור על טוהר המפקד, לא ברור מדוע רץ עם החומרים שהשיג לעיתונות.

חמישית, העובדה שבסרט המוקלט נראה חומר בעייתי לכאורה בעניינו של סלומיאנסקי ולמרות זאת בנט התעקש שמה שיתפרסם יהיה נגד אורלב, מלמדת הרבה מאד. לא את הניקיון רצה נפתלי בנט, כך נראה, אלא את ראשו של זבולון אורלב. (נלקח מאתר רוטר שם יש גם קישור לכתבה)