עד היום רק קראתי פה כאורח והיום החלטתי להצטרף...
לך:
נפרדנו כך,
בשיחת טלפון ופגישה קצרצרה.
עדיין צרובה בי תחושת הכאב בבטן,
כשאמרת שהחלטת שזה לא.
ההלם, הכאב, היו גדולים מכדי שאוכל להכיל.
היו רגשות, היתה התאמה,
אבל בפתאומיות, החלטת שזהו.
השתדלתי לכבד את החלטתך,
על אף שכל תא בגופי התנגד.
אמרתי לך שאני לא חושב שזו סיבה,
אבל את היחידה שמחליטה.
הזמן עבר
והשכל כבר הבין שאת שייכת למישהו אחר.
מצאת אותו והוא אותך,
וטוב לכם ביחד.
ואני,
אני בתוכי,
עוד לא מצליח להשתחרר ממך.
עדיין רוצה לפגוש אותך,
לשמוע אותך,
לראות את חיוכך המאיר.
למשך כמה חודשים האירה עלי השמש,
סבבה אותי האופטימיות,
אפפה אותי השמחה.
ומאז,
החושך כבד,
הפסימיות שולטת,
והשמחה - איפה היא?
מדוע היא מבליחה רק מדי פעם?!
בפורים,
בתוך השמחה,
היכה בי העצב.
בכיתי ללא מעצורים,
בכיתי על האור הגנוז,
העצב, הבדידות...
והכל סוער בתוכי,
גועש ומבקש להתפרץ.
הרצון להמשיך,
להשאיר אותך מאחורי.
ומנגד,
הלב שעדיין שייך לך,
אינו מוותר על חלומותיו הישנים.
ואת הסערה הזו
איני יכול לספר לאיש,
איני יכול לחלוק אותה כמות שהיא.
ואם אוציא זאת,
יאמרו לי
"אתה חייב לקחת את עצמך בידיים ולהכניס לראש שאתה ממשיך הלאה".
את זה אין צורך לומר,
את זאת אני אומר לעצמי אינספור פעמים בכל יום.
לא את הפתרון אני מחפש,
כי אם את העזרה בנשיאת עומס הרגש.
ןבלילות ארוכים,
כשהמחשבות מציפות,
שוב חוזר הכאב העמוק
ואני מולו,
לבדי.
)
