ב"ה
חודשיים.
חודשיים שהצלחתי לברוח ממך.
חודשיים שהצלחתי לא לראות אותך.
שלוש שנים התפללתי לראותך,
וחודשיים הרגלתי את עצמי בדיוק ההפך.
כבר הצלחתי קצת לחזור לחייך,
לחזור לחיות.
לחזור להאמין, לקוות.
אז למה,
למה זה היה צריך לקרות.
למה הייתי צריכה להיתקל בך, לגמרי בטעות.
להלביש על עצמי חיוך גדול,
להחניק את הדמעות המאיימות,
לאחל בלב קרוע לגזרים
מזל טוב
וליפול שוב לתהומות של כאב.
כ"כ רציתי שחברה שלי תתחתן, כ"כ.
אבל למה איתך?
זהו. תש כוחי.





