בחג החירות אני מרגיש חירות אישית : בעבודה קשה ומאומצת אני מסגל לעצמי אורח חיים של אדם רזה אחרי שנים רבות של עודף משקל. זו הרגשה נהדרת של חלום שהתגשם. אני רק מקווה שכך זה ישאר במציאות.
עכשיו יש לי בעית תקשורת קטנה עם אשתי:
כשהתחתנו, היא הייתה הרזה ואני ה"מלא". אחרי החתונה התמלאתי עוד והיא לא אהבה את זה. היא הייתה יורדת עלי 'בקטנה' וזה גם הוריד לה את החשק. הקטע הוא שגם לה יש אובססיה לאוכל והיא לא מסתירה את זה מאף אחד. היא אוהבת לאכול טוב, מבשלת לעצמה או מבקשת מימני לבשל לה בכמויות נכבדות. היא רעבה עד שהיא מרגישה את השובע בבטן.
זה מביך במיוחד כשאנחנו אוכלים בחוץ- אם היא לא מרגישה שהיא אוכלת מספיק היא מסתכלת על המנה שלי במבט של "תן לי!". אני כמובן נותן, אבל כשההורים שלי רואים את זה, זה מעורר אצלם סלידה כלפיה. מאז הלידות האחרונות והשגרה, היא תופסת משקל וקשה לה לעצור את זה. השיא היה כשקניתי לה שמלה חדשה לחג. בין שמלה עם הרבה בד לשמלה מסוג שהיא הייתה לובשת, בחרתי את השנייה וכמובן שהיא כבר לא כל כך מתאימה לה.
בגלל שאני יודע מה זה להיות שמן, אני לא רוצה לרדת עליה ולפגוע בה. מצד שני, אם היא רוצה לרזות, אני חייב להתעמת איתה לגבי ההרגלים שלה.
יש לכם רעיונות איך לדבר על זה בנועם וברוגע?
אז תגיד לה את זה